אריק ב. הייר

תקציר

אריק ברנהם הייר היה המיסיונר החלוצי של האדוונטיסטים של יום השביעי בקרב בני שבט הקארן במזרח בורמה, ואחד המספרים האהובים ביותר בתנועת האדוונטיזם של המאה העשרים. אריק נולד בהות'ורן, ויקטוריה, אוסטרליה, ב-12 באוקטובר 1894, כבן השני של הכומר האדוויסטי האוסטרלי החלוצי רוברט הייר ואשתו הנרייטה. הוא למד באבונדייל, התחתן עם אגנס פולטון (בתו של המיסיונר החלוצי ג'יי. אי. פולטון) ב-24 ביוני 1915, והפליג לבורמה שלושה חודשים לאחר מכן. בין השנים 1915 ל-1934 — ושוב לתקופה קצרה בשנים 1941–1942 — עבדו בני הזוג הייר בקרב בני הקארן בקמאמאונג על נהר סלווין, למדו את שפת הקארן לרמה שטרם נראתה על ידי בוחן כלשהו, הקימו תזמורת כלי נשיפה של נערים קארנים, ייסדו מרפאות, וראו את הנוצרים האדוונטיסטים הקארנים הראשונים נטבלים. בין השנים 1946 ל-1962 שירת אריק במחלקת בית הספר לשבת של הועידה הכללית, וקידם את המשרד הרוחני לילדים. הוא נפטר בוושינגטון הבירה ב-1 ביוני 1982, בשנתו ה-88.

מהות'ורן לאבונדייל (1894–1915)

על פי מאמרו של לסטר דיוויין באנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, אריק ברנהם הייר נולד בהות'ורן, ויקטוריה, אוסטרליה, ב-12 באוקטובר 1894, כבן השני של הכומר רוברט הייר ואשתו הנרייטה. את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר פיצרוי במלבורן, שם נוצרה חברות לכל החיים בינו לבין רוי אלן אנדרסון. הוא סיים את קורס המיסיונרים באבונדייל ב-1911 ואת הקורס האקדמי-תנ"כי ב-1913, שימש כמנהל אוהל עבור א. ב. רודג' והרולד לוקנס בפורט פירי ב-1911, ולאחר מכן הצטרף לג'. וו. קנט וג'. ה. וודס במסע אוהל בריצ'מונד. ביוני 1914 נרשם לקורס סיעוד בסנטוריום בסידני. בישיבה מיוחדת של ועדת איחוד אוסטרליה שנערכה בין ה-8 ל-22 ביוני 1915, הוא מונה למיסיונר בבורמה. ב-24 ביוני 1915 — ימים ספורים לאחר מינויו — הוא נשא לאישה את אגנס פולטון, בתו של J. E. פולטון, מיסיונר חלוץ בדרום האוקיינוס השקט ובאסיה. אגנס נולדה בבישופ, קליפורניה, ב-9 בנובמבר 1893.

אל בני שבט הקארן בסלווין (1915–1934)

בני הזוג הארס עזבו את סידני לבורמה ביום חמישי, 23 בספטמבר 1915, ועם הגעתם הקדישו את השנתיים הראשונות ללימוד השפה ולהקמת פעילות רפואית. לפי נתוני ESDA, שניהם קיבלו ציון של מעל תשעים אחוזים בבחינות בשפת הקארן; הבוחן אמר לאריק שהוא קיבל את הציון הגבוה ביותר מבין כל המיסיונרים שהוא אי פעם בחן. אריק, מוזיקאי מחונן, אסף כלי נשיפה ממתכת בביקוריו בכנסיות ברחבי אוסטרליה וניו זילנד והקים תזמורת כלי נשיפה ממתכת של הקארן, שהפכה למאפיין בולט של פעילות המיסיון.

בני הזוג הארס התיישבו בקמאמאונג על נהר סלווין בצפון-מזרח בורמה, סמוך לגבול עם סיאם (תאילנד). לפי ESDA, שלוש השנים הראשונות שלהם התאפיינו בייאוש עמוק ובחוסר טבילות; המומר הקארני הראשון הוטבל בשנה הרביעית, ולאחר מכן העבודה צמחה בהתמדה. בתם הבכורה, רוזלינד אגנס, נפטרה ב-23 ביוני 1917, תשעה-עשר ימים בלבד לאחר לידתה, ונקברה בבית הקברות הפרוטסטנטי ברנגון. ארבעה ילדים נוספים — איילין ניטה, לאונרד, ורנה מיי ופיטר — נולדו להם בבורמה. בשנת 1919 הוסמך אריק לכהונה בכנס המחוז ברנצ'י, הודו, על ידי אביה של אגנס, ג'יי. אי. פולטון, שהיה אז נשיא מחוז דרום אסיה.

בא טווי — הנער הקארני שלא רצה להתפלל

בספרה של א. ו. ספאלדינג, "האחות ווייט", מובא סיפורו של אחד המומרים הקארנים הזכורים ביותר של הייר — צעיר בשם בא טווי, שהכנסייה זכרה את התנצרותו במשך דורות. הפסקה הפותחת של ספאלדינג: "היה נער קארני בבורמה, הרחוקה מעבר לאוקיינוס, ליד הודו. שמו של הנער היה בא טווי. הוא חי עם עמו עמוק בתוך הג'ונגל, ולא ידע דבר על ישוע. אבל הגיעה לארץ הזאת קבוצת מיסיונרים, והקימה בית ספר לבנים ולבנות ולצעירים מקרב בני הקארן, באון דאו. ואביו של בא טווי שלח אותו לבית הספר הזה" (האחות ווייט, עמ' 109, פסקה 1).

לדברי ספאלדינג, בה-טווי לא היה מוכן בתחילה להזדהות כנוצרי או כבודהיסט, ולכן פשוט כינה את עצמו "פגאני" — אפילו לאחר שהחל לאהוב את השבת, לשיר את שירי ישוע וללמוד את פסוקי התנ"ך. ואז, בקיץ אחד בבית, בזמן שרעה את שני התאו של אביו, הוא נרדם, התאוות שוטטו, והוא טיפס על עץ כדי לחפש אותן. שם קול קטן (לפי תיאורו של ספאלדינג) אמר לו להתפלל לאלוהים שימצא אותם. לאחר מאבק פנימי הוא התפלל; התאוים הופיעו גועים ממש מתחת לעץ שלו.

השינוי בחייו היה מוחלט. תיאורו של ספאלדינג על חזרתו לבית הספר: "וכך חזר בא טווי לבית הספר. ועכשיו הוא סיפר לאח האר, והוא סיפר לכל המורים ולכל התלמידים, שהוא נוצרי, כי אלוהים ממש דיבר אליו. והוא גדל, כמו הנער ישוע, בחוכמה ובקומה ובחסד בעיני אלוהים ואדם. הוא נשאר בבית הספר עד שסיים את לימודיו, וכעת היה נער גבוה וגדול, בן חמש עשרה או יותר" (האחות ווייט, עמ' 111, פסקה 4).

לדברי ספאלדינג, כשבא טווי סיים את לימודיו הוא ביקש מאביו רשות לעלות לאזור ההררי וללמד את בני שבט הקארן הפראיים על ישוע, ואביו נתן לו את רשותו. תיאורו של ספאלדינג את עזיבתו: "בא טווי תלה שק אורז על כתפו, והניח על גבו חבילת תרופות פשוטות. והוא עלה לאזור ההררי של בני הקארן. אף אחד לא שמע ממנו דבר במשך זמן רב" (האחות ווייט, עמ' 111, פסקה 7). כשבסופו של דבר אחיו הבכור יצא לחפש אותו כדי להחזירו הביתה, חזר האח עם הדיווח שבא טווי מרפא מחלות, מלמד את האנשים כיצד לחיות, ומראה תמונות ומספר סיפורים לילדים מתוך ספר על ישוע שלו.

חופשה וחזרה (1934–1942)

לפי ESDA, לאחר שמונה עשרה שנים בסלווין, הוזמנו בני הזוג הארס בשנת 1934 לעבור לכנס הצפון-קליפורני; המעבר נבע בחלקו מהצורך בסיוע לבתם ורנה מיי, שהייתה חירשת קשה. הם עזבו את בורמה ב-12 באפריל 1934, והשאירו מאחוריהם כנסייה קארנית מבוססת המונה 122 חברים ושמונה בתי ספר לשבת עם 340 חברים בסך הכל. אריק שימש כמתנדב מיסיונרי וכמזכיר בית הספר לשבת בצפון קליפורניה, ולאחר מכן כמזכיר בית הספר לשבת של ועידת דרום קליפורניה בגלנדייל.

ב-1941 — חודשים ספורים בלבד לפני שהמלחמה פרצה באוקיינוס השקט — בני הזוג הארס קיבלו מינוי לחזור לבורמה, הפעם לרנגון. הפלישה היפנית לבורמה ב-1942 אילצה אותם להתפנות: אגנס והילדים נסעו באונייה להודו, בעוד שאריק וכמה מעמיתיו נמלטו ביבשה דרך שטח עוין. לאחר מה ש"לסט וו פורגט" והזיכרון האדוונטיסטי מכנים "סכנות רבות והימלטויות מופלאות", הוא הצטרף שוב למשפחתו, והארס חזרו לאמריקה.

שנות הועידה הכללית (1946–1982)

בהתאם להחלטת ה-ESDA, אריק מונה למנהל מחלקת הנוער של ועידת דרום קליפורניה, לאחר מכן למנהל בית הספר לשבת של ועידת איחוד האוקיינוס השקט, ובמושב הועידה הכללית של 1946 נקרא לכהן כמזכיר משנה של מחלקת בית הספר לשבת של הועידה הכללית של ה- — תפקיד אותו מילא עד לפרישתו ב-1962. במהלך השנים הללו הקדיש תשומת לב מיוחדת לתפקידה של בית הספר לשבת בהתפתחות הילדים ובגיבוש זהותם הנוצרית; עבודתו הייתה מבשרת המחלקה המודרנית לענייני ילדים. זמן קצר לאחר מינויו, בתו הבכורה שנותרה בחיים, איילין, שהייתה אז בחופשה משירות מיסיונרי בהודו יחד עם בעלה איוון היגינס ושתי בנותיהם, נהרגה בתאונת דרכים בוואן הורן, טקסס.

פטירה (1982) ומורשת

אריק הייר נפטר בוושינגטון הבירה ב-1 ביוני 1982, בגיל 87. אגנס נפטרה בבריאן ספרינגס, מישיגן, ב-25 באפריל 1983, בשנתה התשעים. לפי נתוני ESDA, אריק הייר כתב 13 ספרים — בהם "סיפורי הג'ונגל", "האוצר מהפגודה הרדופה", "סיפורי פוזי ווזי", "תנו עדיפות לאלוהים", "גורדי שחקים", "חסינים לקללות" ו"המלכה החכמה" — והקליט מאות סיפורי ילדים שעיצבו שני דורות של ילדים אדוונטיסטים באמצעות הלקחים שהטיף לראשונה לילדי הקארן בסלווין.