ויליאם מילר

תקציר

ויליאם מילר היה חקלאי מניו אינגלנד, קפטן במיליציה וחבר בקהילת הבפטיסטים, אשר אלן ווייט זיהתה כ"האדם שנבחר במיוחד על ידי אלוהים להוביל את הכרזת ביאתו השנייה של ישו" (המאבק הגדול, עמ' 317, פסקה 1). לאחר חמש עשרה שנות לימוד שיטתי של התנ"ך בעקבות התנצרותו בשנת 1816, הוא השתכנע שנבואת 2,300 הימים של דניאל מצביעה על ביאתו השנייה של ישוע בדורו. משנת 1831 ועד מותו הוא הכריז על תקווה זו ברחבי ארצות הברית וקנדה, והתנועה שהתאספה סביב דרשותיו בשנת 1844 הפכה לזרע שממנו צמחה הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי.

ילדותו

מילר נולד ב-15 בפברואר 1782 בפיטספילד, מסצ'וסטס, "הבכור מבין 16 ילדים, חמישה מהם בנים ואחת-עשרה בנות" (סילבסטר בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 2, פסקה 3). כשוויליאם היה בן ארבע, אביו העביר את המשפחה לאזור גבול בין ורמונט לניו יורק, ש"היה שממה כמעט בלתי מיושבת" ושלימים ייקרא לואו המפטון, ניו יורק (בליס, Memoirs of William Miller, עמ' 7, פסקה 3). אף שהשכלתו הפורמלית הייתה דלה, הוא קרא רבות, ניהל יומנים מדוקדקים, והתחתן עם לוסי סמית בשנת 1803.

כאשר ארצות הברית הכריזה מלחמה על בריטניה ב-18 ביוני 1812, מילר כבר היה קפטן של מתנדבי המדינה בוורמונט; "מינויו לקפטן מתוארך" ליום שלאחר שהחוק של ממשלת המדינה אישר את הקמת היחידה (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 31, פסקה 7). הוא שירת במהלך מסע פלטסבורג וחזר הביתה בשנת 1815.

התנצרות (1816)

לפני המלחמה התרחק מילר מאמונתו האוונגליסטית של אמו. אלן ווייט סיכמה את אותה תקופה בפשטות: "בזכות הקשר עם האנשים הללו, הושפע מילר לאמץ את דעותיהם" (המאבק הגדול, עמ' 318, פסקה 1). היא הוסיפה באותה פסקה כי "הוא המשיך להחזיק בדעות אלה, עם זאת, במשך כ-12 שנים. אך בגיל שלושים וארבע, רוח הקודש הטביעה בלבו תחושה של מצבו כחוטא" (המאבק הגדול, עמ' 318, פסקה 1). מילר עצמו תיאר את הייסורים הללו: "הכחדת העולם הייתה מחשבה קרה ומצמררת, והאחריות הייתה הרס ודאי לכולם. השמים היו כנחוש מעל ראשי, והארץ כברזל תחת רגלי" (המאבק הגדול, עמ' 318, פסקה 2). אותה פסקה מסתיימת במילים: "אבלתי, אך ללא תקווה" (המאבק הגדול, עמ' 318, פסקה 2).

התנצרותו התרחשה בשנת 1816 עם חזון של ישו שפתח בפניו את כתבי הקודש. הוא כתב:

ראיתי שהתנ"ך אכן מציג את המושיע שהייתי זקוק לו; והייתי נבוך לגלות כיצד ספר שאינו בהשראה יכול לפתח עקרונות המותאמים באופן כה מושלם לצורכי עולם שנפל. נאלצתי להודות שהכתובים חייבים להיות התגלות מאלוהים. הם הפכו לשמחתי; ובישוע מצאתי חבר. המושיע הפך עבורי לראשון בין עשרת אלפים; והכתובים, שהיו קודם לכן מעורפלים וסותרים, הפכו עתה למנורה לרגלי ולאור לנתיבתי. דעתי נרגעה והסתפקה. מצאתי כי אלוהים הוא סלע בתוך אוקיינוס החיים. התנ"ך הפך עתה ללימודי העיקרי, ואני יכול לומר באמת, כי חקרתי אותו בהנאה רבה. גיליתי כי רק מחצית מהדברים סופרו לי.

(המאבק הגדול, עמ' 319, פסקה 2)

לימוד התנ"ך וגילוי הנבואה (1816–1831)

במשך שנתיים הניח מילר בצד את כל הפרשנויות ו"השווה כתובים לכתובים בעזרת ההפניות בשוליים והקונקורדנציה" (המאבק הגדול, עמ' 320, פסקה 1). הוא המשיך בכך במשך שלוש עשרה השנים הבאות. אלן ווייט אישרה את העזרה העל-טבעית שקיבל: "חוליה אחר חוליה בשרשרת האמת גמלה לו על מאמציו, כאשר צעד אחר צעד הוא עקב אחר קווי הנבואה הגדולים. מלאכי שמים הנחו את מחשבתו ופתחו את הכתובים להבנתו" (המאבק הגדול, עמ' 320, פסקה 2). היא גם כתבה כי "אלוהים כיוון את מחשבתו של ויליאם מילר אל הנבואות והעניק לו אור גדול על ספר ההתגלות" (כתבים מוקדמים, עמ' 231, פסקה 1). בהחילו את עקרון "יום תמורת שנה" על דניאל 8:14, הוא הגיע למסקנה כי 2,300 ימי הנבואה יסתיימו בסביבות 1843 או 1844.

השירות הציבורי (1831–1844)

מילר התנגד לשכנוע שעליו להטיף את המסר בפומבי. הוא פרסם את דעותיו לראשונה בשנת 1831 ב-Vermont Telegraph, עיתון בפטיסטי בבנדון, ו"דיבר בפומבי לראשונה בנושא בשנת 1832" (ג'ון נ' לופבורו, תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 120, פסקה 4). תיאוריה של אלן ווייט נפתח באותה תמונה של איכר מסרבן שזומן משדותיו:

אלוהים שלח את מלאכו כדי לרגש את לבו של איכר שלא האמין בתנ"ך, כדי להוביל אותו לחקור את הנבואות. מלאכי אלוהים ביקרו שוב ושוב את אותו נבחר, כדי להדריך את מחשבתו ולפתוח את הבנתו לנבואות שהיו עד אז סתומות לעם אלוהים.

(כתבים מוקדמים, עמ' 229, פסקה 1)

היא תיארה את כניסתו לשירות בלשון המציבה אותו לצד המבשר הגדול של ישוע: "ברעד, החל ויליאם מילר לחשוף בפני העם את סודות מלכות האלוהים, מוביל את מאזיניו דרך הנבואות אל ביאתו השנייה של ישוע ( ). עם כל מאמץ הוא צבר כוח. כמו שיוחנן המטביל בישר את ביאתו הראשונה של ישוע והכין את הדרך לבואו, כך ויליאם מילר ואלה שהצטרפו אליו הכריזו על ביאתו השנייה של בן האלוהים" (כתבים מוקדמים, עמ' 229, פסקה 2).

אופי הדרשות שלו מתואר בזיכרונותיה מהמפגשים ששמעה כנערה במיין: "במרץ 1840 ביקר ויליאם מילר בפורטלנד, מיין, והעביר את סדרת ההרצאות הראשונה שלו על ביאתו השנייה של ישו. הרצאות אלה עוררו סנסציה גדולה, והכנסייה הנוצרית ברחוב קסקו, שבה התארח מר מילר, הייתה צפופה יום ולילה" (עדות לכנסייה, כרך 1, עמ' 14, פסקה 1). ובאשר להתנהגותו לנוכח ההתנגדות, היא כתבה: "מלאכי אלוהים ליוו את ויליאם מילר במשימתו. הוא היה נחוש ובלתי נרתע, והכריז ללא חת את המסר שהופקד בידיו" (Early Writings, עמ' 232, פסקה 1).

מילר ניהל פנקס חשבונות משלו. לאחר סיור במסצ'וסטס שהסתיים בלין ביוני 1839, הוא כתב במחברת ההערות שלו: "כך מסתיים סיורי במסצ'וסטס, שבמסגרתו העברתי שמונה מאות הרצאות מ-1 באוקטובר 1834 ועד 9 ביוני 1839 – ארבע שנים, שישה חודשים ותשעה ימים" (בליס, Memoirs of William Miller, עמ' 137, פסקה 1). בתום כהונתו הוא יכול היה לרשום בתדהמה שקטה: "מאז 1832 העברתי שלושת אלפים ומאתיים הרצאות" (Bliss, Memoirs of William Miller, עמ' 254, פסקה 2).

איחוד כוחות עם ג'ושוע ו. היימס (1839–1840)

הקשר שהפך את תנועות התחייה האזוריות של מילר לתנועה ארצית נוצר בסוף שנת 1839. בליס מתעד: "ב-11 בנובמבר החל מר מ' בסדרת הרצאות באקסטר, ניו המפשייר, שנמשכה עד ה-19. ב-12 לחודש התכנס שם כנס של 'הקשר הנוצרי', והם פנו אל מר מילר כגוף אחד" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 139, פסקה 2). בכנס ההוא פגש מילר את המו"ל העתידי שלו: "באותה הזדמנות הוא הכיר את הזקן ג'ושוע ו. היימס, שהיה אז כומר בכנסיית צ'רדון-סטריט בבוסטון. הזקן ה. כתב למר מ' ב-19 באוקטובר והזמין אותו להעביר סדרת הרצאות בכנסייתו. כעת חידש את הזמנתו וקיבל הבטחה לסדרת הרצאות בדצמבר" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 139, פסקה 3).

סדרת ההרצאות בבוסטון נפתחה כעבור מספר שבועות: "הוא הגיע לבוסטון ב-7 בדצמבר, ומ-8 עד 16 הרצה בכנסייה ברחוב צ'רדון – סדרת ההרצאות הראשונה שלו בעיר זו" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 139, פסקה 4). סדרת ההרצאות השלישית של מילר בבוסטון, בפברואר 1840, הייתה הרגע שבו נולדה הוצאת הספרים האדוונטיסטית. בליס כותב: "בין ה-8 ל-29 בפברואר, מר מ' העביר את סדרת ההרצאות השלישית שלו בבוסטון, בכנסיית מרלבורו ובמקומות אחרים, ככל שהדלתות נפתחו. במהלך סדרת המפגשים הזו הושלמה הוצאתו לאור של כתב עת, שהוקדש לדוקטרינת האדוונט" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 144, פסקה 1). מילר עצמו נזכר במשא ומתן: "בביקורי בבוסטון בחורף 1840, הזכרתי בפני האח היימס את משאלותיי בנוגע לעיתון, ואת הקשיים שחוויתי בהקמתו. הוא הציע מיד להוציא לאור עיתון שיוקדש לשאלה זו, אם אני סבור שדבר זה יקדם את מטרת האמת. בשבוע שלאחר מכן, ללא מנוי או הבטחה כלשהי לסיוע, הוציא לאור את הגיליון הראשון של 'סימני הזמנים' (Signs of the Times), ב-20 במרץ [28 בפברואר] 1840" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 144, פסקה 3).

הוועידה הכללית הראשונה של המאמינים בבואו נקבעה לאוקטובר אותה שנה. מילר היה נחוש בדעתו להשתתף בה, אך נפל למשכב בדרכו לשם: "בציפייה להשתתף בוועידה הכללית הראשונה של המאמינים בבואו השני של ישו, שאמורה הייתה להתכנס ב-14 באוקטובר 1840 בבוסטון, עזב מר מילר את ביתו ב-8 לחודש, והגיע עד לפיירהייבן, ורמונט, כקילומטר וחצי מביתו, שם לקה בהתקף חמור של טיפוס הבטן. באותו אחר הצהריים הוא הוחזר ללואםפטון. כך נשללה ממנו הזכות המיוחלת לפגוש את עמיתיו לעבודה בה היה עוסק" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 152, פסקה 4).

באביב 1841 יכול היה מילר לאמוד את היקף פעילותו כדרשן. לאחר הרצאות בלואל, הוא חישב כי מאז ה-1 באוקטובר 1839 הוא "נסע 4,560 מייל, והטיף 627 הרצאות, בממוצע של שעה וחצי כל אחת, מה שהביא לכ-5,000 המרות מלאות תקווה" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 157, פסקה 1).

האכזבות (1843–1844)

בתחילה ציפה מילר לבואו של המשיח בתוך השנה היהודית, שנמשכה מ-21 במרץ 1843 עד 21 במרץ 1844. כאשר חלף תאריך זה, הוא הודה בטעות השיפוט מבלי לוותר על אמונתו בנבואה. על תנועת החודש השביעי, שקבעה את ה-22 באוקטובר 1844 כיום המיוחל, הוא כתב: "לפיכך, לא היה לי כל קשר לתנועה זו עד כשבועיים או שלושה לפני ה-22 באוקטובר, כאשר, כשראיתי שהיא זכתה לפופולריות כה רבה, ובהתחשב בכך שזה היה מועד סביר, השתכנעתי כי זו מלאכת אלוהים, והרגשתי שאם היא תחלוף, אהיה מאוכזב יותר מאשר הייתי במועד שפרסמתי לראשונה" (בליס, זכרונותיו של ויליאם מילר, עמ' 330, פסקה 1). התאריך 22 באוקטובר תאם, לפי החישוב הקראי הקדום, ליום העשירי של החודש השביעי בלוח השנה היהודי — יום הכיפורים (לוגבורו, תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 109, פסקה 1).

שנותיו האחרונות ומותו

מילר המשיך לקוות לשובו הקרוב של ישו, אך לא קיבל את בשורת המלאך השלישי בספר ההתגלות 14, שאותה זיהו מאוחר יותר חבריו המאמינים עם השבת והמקדש השמימי. אלן ווייט קיבלה חזון על מאבקו האחרון: "תשומת ליבי הופנתה אז אל ויליאם מילר. הוא נראה מבולבל והיה כפוף מחרדה ומצוקה בעבור עמו" (כתבים מוקדמים, עמ' 257, פסקה 1). היא המשיכה באותו הפסקה: "הופעל עליו לחץ אנושי כדי להשאיר אותו בחושך ולשמור על השפעתו בקרב אלה שהתנגדו לאמת" (Early Writings, עמ' 257, פסקה 1). היא הוסיפה בעמוד הבא: "אילו ויליאם מילר היה יכול לראות את אור המסר השלישי, דברים רבים שנראו לו אפלים ומסתוריים היו מוסברים" (Early Writings, עמ' 258, פסקה 1).

לאחר חודשים של השבתה במיטתו, מילר נפטר בביתו בלואו המפטון: "בשעה שלוש אחר הצהריים ב-20 בדצמבר 1849, הוא נרדם בשלווה" (אוורט נ' דיק, מייסדי הבשורה, עמ' 65, פסקה 3). מילות הסיום של הנביא דניאל נחקקו על מצבתו: "אבל לך לדרכך עד הסוף, כי תנוח ותעמוד בנחלתך בסוף הימים" (בליס, Memoirs of William Miller, עמ' 383, פסקה 3).

הרהוריה של אלן ווייט על חייו ומותו הם המילים האחרונות שהקוראים האדוונטיסטים זוכרים לרוב:

משה שגה כאשר עמד להיכנס לארץ המובטחת. כך גם ראיתי שוויליאם מילר שגה כאשר עמד להיכנס בקרוב לכנען השמימית, בכך שהניח להשפעתו לפעול כנגד האמת. אחרים הובילו אותו לכך; אחרים חייבים לתת על כך את הדין. אך מלאכים שומרים על האפר היקר של עבד אלוהים זה, והוא יקום לקול תקיעת החצוצרה האחרונה.

(Early Writings, עמ' 258, פסקה 2)