פרדיננד אנתוני שטאל

תקציר

פרדיננד אנתוני סטאל, המכונה פרננדו באמריקה הלטינית, היה המיסיונר החלוצי של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי בקרב העמים הילידים באנדים ובאמזונס העליון. יחד עם אשתו, אנה כריסטינה קרלסון שטאל (1870–1968), הוא שירת במשך שלושה עשורים רצופים בעבודת מיסיון — בבוליביה (1909–1911), בקרב בני האיימרה והקצ'ואה ברמות אגם טיטיקקה שבפרו (1911–1918), בבירת פרו ובאגם טיטיקקה שוב (1920–1921), בקרב בני האשאנינקה והינשה ביערות הגשם של מרכז פרו (1921–1927), ובאגן האמזונס באיקיטוס (1927–1939). סטאל, יליד פנטווטר, מישיגן, ב-3 בינואר 1874, היה גרמני-אמריקאי שאיבד את אביו בילדותו, נמלט מאב חורג מתעלל בגיל עשר, פגש את אשתו, ילידת שבדיה, במסעדה במילווקי, הוטבל בשנת 1901, והוכשר בסנטוריום באטל קריק. הוא נפטר באורוביל, קליפורניה, ב-30 בנובמבר 1950, בגיל 77.

מפנטווטר לבאטל קריק (1874–1909)

על פי מאמרו של פר גלודר קוויספה באנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, פרדיננד שטאל נולד בפנטווטר, מישיגן, ב-3 בינואר 1874, ממוצא גרמני. אביו נפטר כשהיה בן שמונה חודשים; אביו החורג התעלל בו קשות עד כדי כך שהוא ברח מ- , בגיל עשר. הוא פגש את אנה כריסטינה קרלסון — שנולדה ב-22 בנובמבר 1870 בווקסיאר, שבדיה, והיגרה למיניאפוליס ב-1886 — במסעדה במילווקי שבה עבדה כמלצרית. הם נישאו ב-5 באוגוסט 1894. בסביבות שנת 1900 החלו ללמוד תנ"ך עם אמה תומפסון אנדרסון (שנשלחה אז לסין), המשיכו עם ג'יימס קמפבל מכנסיית האדוונטיסטים במילווקי, והוטבלו על ידי א. סי. גודסמרק במרץ 1901. פרדיננד למד סיעוד במדיסון, ויסקונסין, ולאחר מכן השלים הכשרה בסיעוד מיסיונרי בסנטוריום באטל קריק; לאחר מכן ניהל הזוג מרפאה של סניף הסנטוריום באטל קריק בקליבלנד, אוהיו, שם סיימה אנה את הכשרתה ונולד בנם השני, וולאס.

התנדבות ל"מקום הקשה ביותר" (1909)

לפי ESDA, שטאל כתב לאלן ווייט וביקש להישלח ל"מקום הקשה ביותר בעולם" — תוך ציון מדגסקר כאופציה ראשונה ו"אינדיאנים האינקה של דרום אמריקה" כאופציה שנייה. אלן ווייט הנחתה אותו להשתתף במושב הכנס הכללי של 1909 בוושינגטון, D.C. (13 במאי – 6 ביוני 1909). במושב זה קיבלו בני הזוג שטאל את הצעתו של נשיא החטיבה הדרום-אמריקאית, ג'יי. וו. ווסטפל, להיכנס לבוליביה, שילמו את דמי הנסיעה מכיסם, וב-26 ביוני 1909 הפליגו מניו יורק עם שני ילדיהם לנמל מולנדו שבפרו. ממולנדו המשיכו ברכבת ובאונייה לארקיפה, פונו ולא פאז — מסע שנמשך עשרים יום.

בוליביה והאמארה של אגם טיטיקקה (1909–1918)

עלון הכנס הכללי משנת 1913 מתעד את הרגע שבו עבודתו עברה מבוליביה לפרו: "אחד המאפיינים המעניינים של איגודנו הוא העבודה בקרב האינדיאנים על חופי אגם טיטיקקה. בדרכי לוועידה הכללית האחרונה, ניתנה לי ההזדמנות לשוחח עם כמה אינדיאנים שהחלו לשמור את השבת" (עלון הוועידה הכללית, 29 במאי 1913, עמ' 184, פסקה 2).

באותו פסקה מתועדת הצמיחה המהירה: "באותה עת, נשלח האח פ. א. שטאל לעבוד בבוליביה. אך העניין בקרב האינדיאנים, והביקוש לעזרה, היו כאלה עד כי עד מהרה מצא לנכון להקדיש את מרבית זמנו לעבודה זו, והיא צמחה במהירות, עד כי כיום יש לנו קהילה המונה למעלה משישים חברים, ורבים אחרים שומרים את השבת או מגלים עניין רב. דבר זה מעניין עוד יותר לאור העובדה כי מדובר למעשה בפרי הראשון של המאמץ הפרוטסטנטי בקרב צאצאי האינדיאנים של אימפריית האינקה המפורסמת" (עלון הכנס הכללי, 29 במאי 1913, עמ' 184, פסקה 2).

הברכה ששלח שטאל עצמו מהשטח, לאותה ישיבה ב-1913: "אחים יקרים בכנס, ברכות מאתנו, העובדים בבוליביה, וברכות מהאדון אליכם" (עלון הכנס הכללי, 27 במאי 1913, עמ' 160, פסקה 6).

רדיפה והתנגדות

עלון הכנס הכללי משנת 1913 מתעד את ההתנגדות האלימה שפקדה את העבודה: "האחים במקום זה הם בעלי אומץ לב. ישנן מספר כנסיות בפרו, וכמה מאמינים נלהבים מאוד. העבודה בקרב האינדיאנים בפנים הארץ משגשגת , והרשויות הכנסייתיות מתחילות להתעורר. רק כמה ימים לפני שהגעתי ללימה, במסעי לכאן, הגיע הבישוף עם מאתיים אינדיאנים כדי לתקוף את המשימה שלנו על אגם טיטיקקה. הם נכנסו לקפלה שלנו, הורידו את כרטיסי הפסוקים מהקיר, רמסו כמה מאחינו האינדיאנים, והשליכו אחרים לכלא לשמונה ימים" (עלון הכנס הכללי, 1 ביוני 1913, עמ' 211, פסקה 22).

בספרו Passion, Purpose & Power מתעד ג'יימס ר' ניקס הן את מחיר העבודה והן את הומורו העצמי של שטאל: "הזקן פרננדו שטאל הוא ללא ספק המיסיונר האדוונטיסטי המוכר ביותר בפרו. באותה תקופה לא הייתה בפרו חירות דתית. אנשים שקיבלו את המסר האדוונטיסטי נרדפו, וכך גם הזקן שטאל עצמו" (Passion, Purpose & Power, עמ' 149, פסקה 2).

תיאורו של ה"בולטין" את השפעת הגובה הרב על גופו של שטאל: "האח שטאל עבד בגובה כה רב, עד שנראה כי ריאותיו התנפחו עד כדי פגיעה חמורה בתפקוד הלב. ברור כי על מישהו אחר למלא את מקומו לזמן מה, כדי לאפשר לו מנוחה" (General Conference Bulletin, 1 ביוני 1913, עמ' 212, פסקה 1).

"אינני חוששת למות" — מארי מאגם טיטיקקה

הקטע המפורסם ביותר בעלון משנת 1913 על משימתו של שטאל, המסופר מביקור שערך ג'יי. וו. ווסטפל בתחנת אגם טיטיקקה בחורף הקודם, באותו הפסקה: "האח שטאל סיפר לנו על נערה אינדיאנית צעירה, מארי, שהייתה נוכחת בקביעות במפגשים, נערה חכמה ובעלת פנים מתוקות. האחות שטאל קיוותה להכשיר אותה כאחות וכעמיתת עבודה. לפתע מארי הפסיקה להגיע. עבר שבת אחת, ואז עוד אחת. לא בשבת ולא בימי חול היא לא הגיעה למשימה, לאורך המסע של תשעה מיילים מביתה בכפר. אז האחים סטאל הלכו לכפר כדי לברר מה מנע ממארי להגיע; שכן חבריה ניסו כל הזמן לשכנע אותה לא לבוא. הם מצאו אותה בבקתה קטנה, גוססת מאבעבועות. היא הצליחה לזהות אותם. היא ביקשה מהם לשיר את אחד המזמורים שנשרו במשימה. וכך, בבקתה הקטנה, הם שרו את אחד מזמורי הממלכה, ומארי, בשפתיה היבשות והנפוחות, ניסתה להצטרף אליהם" (General Conference Bulletin, 2 ביוני 1913, עמ' 226, פסקה 4).

עדותה האחרונה של מארי, באותו הפסקה: "אני כל כך שמחה שבאתם לפרו. אני יודעת שאני עומדת למות, אבל אני לא מפחדת למות. לפני שבאתם הייתי מפחדת; עכשיו אני לא מפחדת; כי אני יודעת שישוע ייקח אותי כשיבוא" (עלון הכנס הכללי, 2 ביוני 1913, עמ' 226, פסקה 4).

יער בראו, איקיטוס והאשאנינקה (1921–1939)

לפי ESDA, לאחר חופשה ב-1918 ושירות קצר בלימה בשנים 1920–1921, פנו בני הזוג שטאל ביולי 1921 ליער בראו שבמרכז פרו, והקימו את תחנת המיסיון מטרארו בקרב האשאנינקה והיאנשה. משנת 1927 ואילך הם היו חלוצים בעבודת האדוונטיסטים באגן האמזונס העליון, והתיישבו באיקיטוס, שם פתחה אנה בית יולדות קטן שהפך ל-Clínica Adventista Ana Stahl של ימינו. אליהם הצטרפו ויליאם שאפלר, הנרי וברברה ווסטפל, ריקרדו וג'ורג'יאנה הייד, ועובדים מקומיים: ברנבה וקרמן צ'אבס ( ), חואן רמוס, רופינו פאצ'ו, והספינה הקיטורית Auxiliadora. בשל בריאות לקויה נאלצו לפרוש לגמלאות בפרדייז, קליפורניה, בשנת 1939.

סיפורו של ג'יימס ר. ניקס על האח קונדורי

על פי ספרו של ניקס, Passion, Purpose & Power, העבודה בחוף הצפוני של אגם טיטיקקה הולידה עדות שסבלנותה גילמה את התקווה האדוונטיסטית: "בסביבות 1923, הזקן שטאל הטיף בצד הצפוני של אגם טיטיקקה בפרו. האח קונדורי, שאיפשר בעבר הקמת כנסייה קתולית קטנה על אדמתו, קיבל את המסר של הזקן שטאל על צדק באמצעות אמונה ועל ביאתו השנייה של ישו. לאחר שקיבל את האמונה האדוונטיסטית, הוא הסב את כנסייתו לכנסייה של האדוונטיסטים של יום השביעי. זמן קצר לאחר מכן נהרסה הכנסייה האבןית, והאח קונדורי נאלץ לברוח לצד השני של האגם. חמש עשרה שנים לאחר מכן הוא עדיין לא היה מסוגל לשוב לביתו — פשוט לא היה זה בטוח עבורו לעשות כן" (Passion, Purpose & Power, עמ' 150, פסקה 2).

מותו (1950) ומורשתו

לפי ESDA, לאחר תקופה קצרה של עבודה בקרב אינדיאנים קלמת' בצפון קליפורניה בשנים 1939–1940, שטל שימש ככומר בכנסייה קטנה ליד ביתו באורוביל, קליפורניה. הוא נפטר ב-30 בנובמבר 1950, בגיל 76. אנה שרדה אותו ב-18 שנים, ונפטרה בפרדייז, קליפורניה, ב-5 באוקטובר 1968, בגיל 97.

כיום, המרפאה האדוונטיסטית "אנה שטאל" באיקיטוס ומרכז שטאל למשימה עולמית באוניברסיטת לה סיירה (שנפתח ב-1992) נושאים את שם המשפחה; בני השבט אשנינקה הכירו אותו בחייו כ-él nos amaba — "הוא אהב אותנו" — הכותרת שניתנה מאוחר יותר לביוגרפיה שכתב אלחנדרו בולון על עבודתו בקרב בני השבט קמפה.