ג'ורג' סטורס

תקציר

ג'ורג' סטורס היה מטיף מתודיסטי מניו המפשייר שהפך, בתורו, למרצה מוביל נגד העבדות, לאדוויסטי מילריטי, ולדמות המשפיעה ביותר בחוגים האדוונטיסטיים המוקדמים בכל הנוגע לדוקטרינת האלמוות המותנה. ששת הדרשות שלו נגד תפיסת הגיהינום כ"עינוי אינסופי" הופצו בעשרות אלפים בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 ועיצבו את העמדה שאומצה לבסוף על ידי הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי. הוא הטיף לבואו של המשיח לצד מילר והיימס, כתב את האלגוריה המפורסמת "פלאט רוק" באוקטובר 1844, ולאחר "האכזבה הגדולה" המשיך להוציא לאור את ה-Bible Examiner עד מותו בשנת 1879.

ילדותו והתנצרותו (1796–1815)

השורות הפותחות של "Six Sermons" מאת סטורס עצמו קובעות במפורש: "ג'ורג' סטורס, נושא הדברים הבאים, נולד בלבנון, ניו המפשייר, ב-13 בדצמבר 1796. הוא היה הצעיר מבין שמונה ילדים. אביו, קולונל קונסטנט סטורס, היה במקור ממנספילד, קונטיקט; והיה מכונאי חרוץ, ששירת, במשך תקופה מסוימת, במלחמת העצמאות האמריקאית כגלגלן. לאחר מלחמת העצמאות הוא התחתן עם לוסנדה האו, שהייתה אחות למחצה של המנוח ריצ'רד סלטר סטורס, ששימש במשך שנים רבות ככומר בלונגמדו, מסצ'וסטס." (Six Sermons, עמ' 5, פסקה 2). באותה פסקה מוסיף כי ההורים "עברו לניו המפשייר – שהייתה אז ארץ פראית – והתיישבו בלבנון, על נהר קונטיקט; ובזכות חריצות וחסכנות הפכו למה שנקרא באותם ימים 'חקלאי עשיר'" (Six Sermons, עמ' 5, פסקה 2).

אמו של סטורס קבעה את האווירה הרוחנית של ילדותו. באוסף הספרייה האדוונטיסטית "Lest We Forget" נכתב: "בלי הרף היא הייתה משננת לילדיה שאם יחפשו את האל, הוא ימצא אותם. מאמץ אדוק זה לא נפל על אוזניים ערלות אצל ג'ורג'" (Lest We Forget, פרק 19, עמ' 42, פסקה 2). פרק 22 בספר Lest We Forget מתאר את התקרבותו האיטית של הנער לאמונה: "כילד הוא פחד מאלוהים והרגיש מנוכר מהנצרות בגלל הדרשות ששמע על העינוי הנצחי של הרשעים בגיהינום. בגיל 17 הוא החל לחפש בכוונה את טובו של אלוהים" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 47, פסקה 3).

כומר מתודיסטי ומתנגד לעבדות (1818–1840)

סטורס התחתן, התאלמן, והתחתן בשנית בתוך פרק זמן של שבע שנים. בספר "ששת הדרשות" נכתב: "בזמן מחלתה של אשתו, הוא הוזמן לשמוע כומר מתודיסטי מטיף בפעם הראשונה מאז שהתעניין בענייני דת. הוא הזמין את אותו כומר לביתו, וכן כומר נוסף מאותו זרם. ביקוריהם הפכו למקור נחמה עבורו ועבור אשתו. מאז ואילך התקיימו יחסים קרובים בינו לבין המתודיסטים; ובסמוך למועד מותה של אשתו הצטרף לכנסייה זו, וזמן קצר לאחר מכן החל בעבודתו ככומר של הבשורה. הוא הצטרף ל" " (הקהילה הנודדת של המתודיסטים) בשנת 1825, כשהיה בן עשרים ותשע" (Six Sermons, עמ' 8, פסקה 5). באותו פסקה מוזכר נישואיו השניים: "באותה שנה התחתן בשנית עם בתו של קולונל תומאס ווטרמן, מלבנון, ניו המפשייר. חותנו היה הילד הראשון שנולד אי פעם בלבנון" (Six Sermons, עמ' 8, פסקה 5).

סוגיית העבדות הפכה לנושא המרכזי בדרשותיו. הספר Lest We Forget מתעד את המפנה הגורלי: "העבדות הייתה הנטל העיקרי בדרשותיו של סטורס. זו לא הייתה דוקטרינה שאושרה על ידי הבישוף המקומי, שעשה כל שביכולתו כדי לדכא כל דיון בנושא" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 47, פסקה 4). המשבר פרץ בשנת 1835: "ג'ורג' סטורס, הכומר המתודיסטי שנעצר במהלך תפילה, לאחר שביקש ברכה על העבדים בכנסייה בניו המפשייר. השנה הייתה 1835" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 47, פסקה 2). LWF מציין את הפרידה הסופית בשנת 1840: "הוא עזב את הכנסייה המתודיסטית בשנת 1840" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 47, פסקה 5).

אלמוות מותנה (1837–1842)

הקריאה המשמעותית ביותר בחייו של סטורס התרחשה ברכבת איטית. בספר Six Sermons נכתב: "בשנת 1837 – שלוש שנים לפני פרישתו מהכנסייה המתודיסטית – הוסב דעתו לראשונה לשקול את נושא גורלם הסופי של אנשים רשעים, כאפשרות של הכחדה מוחלטת של הווייתם, ולא שימור אינסופי בחטא ובסבל. – זאת בעקבות חוברת קטנה ואנונימית שפורסמה, כפי שנודע לו, על ידי הנרי גרו מפילדלפיה. הוא קרא אותה כדי להעביר את זמנו הפנוי בעת שנסע מבוסטון לניו יורק" (Six Sermons, עמ' 9, פסקה 2). סטורס מוסיף: "היה זה מוזר בעיניו שטיעון כה משכנע ותנ"כי יכול היה להישמע להגנת דוקטרינה, שאותה תמיד ראה כבלתי ראויה להתייחסות רצינית; שכן מעולם לא פקפק בכך שבני האדם ניחנו בנשמה אלמותית" (Six Sermons, עמ' 9, פסקה 2).

לאחר מספר שנים של מחקר נוסף הוא פרסם את החיבור שהפיץ את שמו ברחבי העולם דובר האנגלית. לופבורו מסכם את טענותיו: "זמן קצר לאחר צאתו לאור אנו מבחינים כי האור הגיע לקבוצות האדוונטיסטים בנושא העונש העתידי, כפי שהוצג בחוברת, 'שישה דרשות', מאת ג'ורג' סטורס, אשר נקט בעמדה כי האדם מטבעו בן תמותה; שהמתים אינם בהכרה בין המוות לתחיית המתים; שהעונש הסופי של הרשעים יהיה הכחדה מוחלטת; וכי האלמוות הוא מתנת אלוהים, שניתן לקבל אותה רק באמצעות אמונה באדוננו ישוע המשיח" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 179, פסקה 1). בספרו "אמונה מותנית" (Conditionalist Faith) מתעד פרוום כי האדוונטיסטים של יום השביעי והאדוונטיסטים של יום ראשון "קיבלו את השקפותיהם המותנות בעיקר מכתביו הברורים והלוגיים של ג'ורג' סטורס בנושא זה" (Conditionalist Faith, כרך 2, עמ' 308, פסקה 1).

שנות האדוונטיזם (1842–1844)

סטורס העביר את משפחתו לאולבני, ניו יורק, באוגוסט 1841, והקים קהילה קטנה המבוססת על אמונה המנוסחת במשפט אחד. הוא עצמו נזכר: "בניגוד לציפייה זו, זמן קצר לאחר מכן הוזמן לבקר באולבני, ניו יורק, והוא אכן עשה זאת; ולאחר שהטיף בעיר זו במשך שלושה שבתות, החליט להעביר את משפחתו למקום זה באוגוסט 1841. שם שימש ככומר לקהילה קטנה, שהתאגדה על בסיס העיקרון של ' ' – 'לקבל זה את זה כפי שקיבל אותם ישו'." (Six Sermons, עמ' 11, פסקה 2). LWF מדווח על המוטו המנחה: "הוא קיבל את הקריאה הזו, ואימץ לעצמו את העיקרון המנחה: 'התנ"ך כאמונה היחידה – האופי הנוצרי כמבחן היחיד'" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 48, פסקה 7).

באלבני פגש סטורס את המסר המילריטי. בספר "ששת הדרשות" נכתב: "כמה שבועות לאחר פרסום "ששת הדרשות" לראשונה, באלבני, ביקר אצל מר סטורס אדם שהטיף לדעותיו של וו. מילר על ביאתו השנייה של ישו. הוא נתן לו להשתמש ב"בית התפילה" כדי להציג את הדעות הללו. מכיוון שהעניין עורר עניין רב, והנושא היה כה חשוב, אם היה נכון, הוסכם כי יוכל לחזור על סדרת ההרצאות במקום התפילה שלהם, ומר סטורס השתכנע חלקית בנכונות הדעות שהוצגו; עד כדי כך שהוא ביקש את שירותיו של המנוח צ'ארלס פיץ', לשעבר כומר קונגרגציונלי" (Six Sermons, עמ' 13, פסקה 1). בסיכום מאוחר יותר של לוגבורו הוצב סטורס בראש התנועה: "כתביו השפיעו רבות על הנעת האנשים להתמסרות גדולה יותר של עצמם ושל רכושם לעבודה; כך היה במיוחד בשבועות האחרונים של 2,300 הימים" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 125, פסקה 2).

כאשר ה-Signs of the Times "יצא בחריפות" נגד מטיף תנאי אחר, סטורס הרגיש מחויב לפעול. הוא תיעד: "לפיכך, בדצמבר 1842, מתוך אמונה עמוקה שאלוהים קרא לו לכך, הוא ערך את 'ששת הדרשות' ופרסם מהדורה של חמשת אלפים עותקים בצורת עיתון" (Six Sermons, עמ' 13, פסקה 2). באביב הבא הוא לקח את העיתון צפונה ומערבה: "באביב 1843 הוא הוזמן לפילדלפיה להטיף על ביאת המשיח, ואלפים יצאו לשמוע" ו"הדפיס את 'ששת הדרשות' בפורמט קוורטו, והדפיס אלפיים עותקים" (Six Sermons, עמ' 14, פסקה 1). בסתיו 1843 הוא נסע מערבה: "בסתיו 1843, הוא נסע לסינסינטי, אוהיו, ובילה שם מספר חודשים. גם שם ובאינדיאנה, כ-5,000 או 6,000 עותקים של הדרשות הופצו" (Six Sermons, עמ' 14, פסקה 2).

החוברת עוררה את זעמם של המילריטים המובילים. פרוום מתעד כי "ליטץ' היה נסער כל כך מהנושא, עד שהגיע לידי כך שהוציא לאור עיתון קטן נגדו, שנקרא 'האנטי-אנניליסט' (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 807, פסקה 4). LWF מוסיף את ההצהרה שפרסם מילר עצמו: "ויליאם מילר התנגד לדוקטרינה זו וכתב ב-Midnight Cry מ-23 במאי 1844: 'אני מתעב כל קשר, אחווה או הזדהות עם השקפותיו של האח סטורס על המצב הביניים ועל סופם של הרשעים'" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 49, פסקה 11).

בשבועות הסוערים שקדמו ל-22 באוקטובר 1844 פרסם סטורס בכתב העת "מידנייט קרי" את המשל שהפך ליצירתו המפורסמת ביותר. לוגבורו משמר את תיאורו: "בגיליון 'מידנייט קרי' מ-10 באוקטובר 1844 הופיע, מעטו של ג'ורג' סטורס, הטקסט הבא, תחת הכותרת 'הפינאלה', אך המכונה על ידי האדוונטיסטים 'הסלע השטוח של סטורס'" (The Great Second Advent Movement, עמ' 163, פסקה 1). המשל עצמו נפתח כך: "איני יכול להמחיש את כוונתי טוב יותר מאשר להניח סלע שטוח גדול בלב האוקיינוס. נסיך מפואר ועוצמתי מבטיח שבזמן נתון ישלח ספינת קיטור מפוארת כדי לשאת את כל האנשים שימצא שם, עם הראיה ה ית כי האמינו במלואם לדבריו, אל ארץ מפוארת" (The Great Second Advent Movement, עמ' 163, פסקה 3). אותן שבועות בפילדלפיה הולידו גם אירוע יקר יותר: חסיד מילריטי בשם ד"ר סי. אר. גורגאס שכנע את סטורס כי ישו ישוב בשעה שלוש לפנות בוקר ב-22 באוקטובר — אמונה שסטורס אישר לפרסום במהדורה מיוחדת של "Midnight Cry", מה שהביא את העורכים הוותיקים להתערב ולעצור את הדפוס למחרת בבוקר. פרוום רומז להשפעה המתמשכת: "הקנאות של ג'ון סטארק ופרשת ד"ר סי. אר. גורגאס הובילו ליחס ולפעולה השליליים כלפי כל 'הארה מיוחדת', שננקטו על ידי ועידת האדוונטיסטים המשותפת באולבני, ניו יורק, במאי 1845" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 984, פסקה 2).

לאחר האכזבה (1844–1879)

סטורס שרד את ה-22 באוקטובר כשהאמונה שלו באדוונטיזם נותרה שלמה, והוא חזר לעסוק בעיתונאות. לופבורו מתעד את הקמת העיתון שיפרסם את דעותיו למשך שארית חייו: "ג'ורג' סטורס הקים כתב עת חודשי בשם 'The Bible Examiner'" (The Great Second Advent Movement, עמ' 556, פסקה 1). LWF מסכם את הריחוק של סטורס משאר תנועת האדוונטיסטים השבתאים שצמחה בעשור הבא: "סטורס הוציא לאור עיתון בשם The Bible Examiner משנת 1843 ועד מותו בשנת 1879. סטורס התאכזב כאשר ישוע לא חזר ב-22 באוקטובר 1844. סטורס לא קיבל את מסר המקדש או את מסר השבת של היום השביעי, אך המשיך להאמין באמת התנ"כית לגבי מצבם של המתים" (Lest We Forget, פרק 22, עמ' 49, פסקה 12).

קבוצות האדוונטיסטים של יום ראשון, שהתפצלו מהתנועה שלאחר 1844, אכן התארגנו, למרות התנגדותו של סטורס ל"אמונות" בכל צורה שהיא. דמסטגט מתאר את האווירה בכנס אלבני של 1845, שפתח את התהליך הארוך הזה: "כנס אלבני לא הצליח במיוחד לאחד את המאמינים" (Foundations of the SDA Message and Mission, עמ' 114, פסקה 1). בסופו של דבר הפך סטורס לנשיא המייסד של איחוד החיים והאדוונטיסטים (Life and Advent Union, שהוקם ב-1863).

מותו ומורשתו (1879)

סטורס נפטר בגיל 83 ב-28 בדצמבר 1879, ונקבר בבית הקברות וודלוון בברונקס — עובדות שנלקחו מהתיאור הביוגרפי באנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (ג'ונתן גומייד, "סטורס, ג'ורג' (1796–1879)", מאוחסן ).

פסק דינו של לוגבורו על מקומו של סטורס בהיסטוריה האדוונטיסטית הוא נדיב ותיאולוגי כאחד. סטורס, "לפני התנצרותו לדוקטרינת האדוונטיזם היה מטיף בולט", ו"לאחר האכזבה, הביא לידיעת האדוונטיסטים את מצבם של המתים ואת העונש העתידי" (תנועת האדוונטיזם הגדולה השנייה, עמ' 125, פסקה 2). העמדה הדוקטרינרית שהביא לדפוס על חשבונו — שהמתים אינם בהכרה, שהאלמוות הוא מתנה, שהרשעים לא יסבלו עינויים אינסופיים — הפכה לאחת הדוקטרינות שהבדילו את האדוויסטיזם של יום השביעי כאשר התארגן רשמית בשנת 1863.