ג'וזף בייטס

תקציר

ג'וזף בייטס היה קפטן ימי מניו אינגלנד, חלוץ בתחום המתינות ופעיל לביטול העבדות, שעזב את הים לטובת הדוכן, אימץ את בשורת הביאה של המיליטריסטים בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, ו—לאחר "האכזבה הגדולה"—הפך לאיש שבאמצעותו נכנס השבת של יום השביעי לאדוויטיזם השבתאי. הוא השקיע את הונו בהפצת תקוות האדוונטיזם, סיכן את חייו בהטפתו נגד העבדות בחוף המזרחי של מרילנד בראשית 1844, וזכה לראות את הקבוצה הקטנה של שומרי השבת ב-1846 צומחת לכדי הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי המאורגנת. אלן ווייט פגשה אותו לראשונה בניו בדפורד ב-1846 וכינתה אותו "ג'נטלמן נוצרי אמיתי, אדיב וטוב לב" (עדות לכנסייה, כרך 1, עמ' 79, פסקה 2).

ילדותו ויציאתו לים (1792–1807)

בייטס כתב באוטוביוגרפיה שלו: "לאחר המלחמה, אבי התחתן והשתקע ברוצ'סטר, עיירה סמוכה במחוז פלימות', שם נולדתי ב-8 ביולי 1792. בתחילת שנת 1793 עברנו לניו בדפורד, במרחק של כ-11 ק"מ משם, שם אבי נכנס לעסקים מסחריים" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 18, פסקה 1). בית המשפחה היה במקום שנמצא כיום בצד המזרחי (פיירהייבן) של הנהר: "במהלך המלחמה עם אנגליה, בשנת 1812, העיר ניו בדפורד חולקה, והחלק המזרחי נקרא פיירהייבן. זה היה מקום מגורי מאז ועד היום, עד שעברתי עם משפחתי למישיגן, במאי 1858" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 18, פסקה 2).

דיק מתעד כי הזקן בייטס "היה קפטן במלחמת העצמאות, ושירת במשך שבע השנים המלאות של מאבק ארוך זה, שהיה כה רווי קשיים" (מייסדי הבשורה, עמ' 105, פסקה 1). על ילדותו כתב ג'וזף בייטס: "בימי בית הספר היה רצוני העז ביותר להיות מלח" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 18, פסקה 3). ביוני 1807, בגיל ארבע עשרה, הפליג מניו בדפורד כנער סיפון על הספינה "פאני", בדרכה ללונדון עם מטען חיטה (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 18–19; refcodes AJB 18.4–AJB 19.3).

נישואים, שבי והמרה (1812–1828)

בייטס היה בים כאשר פרצה מלחמת 1812. ספינתו נתפסה בדרכה הביתה: "התברר כי היו אלה שני שודדי ים דנים, שתפסו אותנו ולקחו אותנו לקופנהגן, שם הוחרמו הספינה והמטען, בהתאם לצווים של בונפרטה, בשל קשרינו עם האנגלים" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 33, פסקה 1). מאוחר יותר הוא הושם במעצר על ה"קראון פרינסן", ספינה דנית לשעבר בעלת 74 תותחים, כמה מיילים מדרום למספנת צ'ת'ם, ושבעים מיילים מלונדון" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 56, פסקה 2) והוחזק שם עד תום המלחמה.

הוא חזר לפיירהייבן, וב-15 בפברואר 1818 נשא לאישה את פרודנס ניי, "אישה סבלנית ונאמנה מאוד, שהשפיעה לטובה על משפחתה" (Lest We Forget, פרק 14, עמ' 32, פסקה 2). שישה שבועות לאחר מכן הוא חזר לים.

נקודת המפנה בחייו הרוחניים של בייטס התרחשה במסע בשנת 1824, כאשר, מבלי שידע על כך, הניחה פרודי עותק קטן של הברית החדשה בכיס על גבי ארגז הרומנים והסיפורים הרומנטיים שלו. כשהוא חיפש משהו לקרוא, הוא פתח במקום זאת את הברית החדשה, ומצא שיר בעמוד הראשון "שמשך את תשומת לבו, ומאותה שעה פסק מקריאת הרומנים והסיפורים הרומנטיים" (Lest We Forget, פרק 14, עמ' 32, פסקה 2). כשחזר הביתה, הוא כתב על הכנסייה הנוצרית בפיירהייבן, "שאליה הצטרפתי" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 233, פסקה 1).

בייטס אמר לפרודי בעת אירוסיהם כי יעזוב את הים ברגע שיצבור "סכום נכבד" — וכאשר היא שאלה מהו הסכום, הוא השיב: "עשרת אלפים דולר" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 231, פסקה 1). בזמן פרישתו הוא כבר חרג מסכום זה: ספאלדינג מתעד כי בייטס "עשה את הונו הצנוע, 12,000 דולר, ופרש" (Footprints of the Pioneers, עמ' 42, פסקה 2). המסע של 1828 היה האחרון: "זה היה בשנת 1828 כשג'וזף בייטס, שחזר הביתה ממסע לדרום אמריקה, עזב את הים, עשרים ואחת שנים מהרגע שבו הפליג לראשונה כנער סיפון" (Footprints of the Pioneers, עמ' 42, פסקה 3).

רפורמטור חברתי: התנזרות ואלכוהוליזם (1827–1839)

באותו יום שבו הוטבל בייטס בשנת 1827, הוא ביקש מהכומר שהטביל אותו לעזור בארגון אגודת התנזרות. לאחר שנכשל במאמציו, פנה אל הכומר הקונגרגציונליסטי ואל "אנשי המפתח במקום" — ובאותו יום, "הוקמה 'אגודת ההתנזרות של פיירהייבן'" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 205, פסקה 2). דיק מתעד כי זו הייתה "למיטב ידיעתו, הארגון הראשון מסוג זה בעולם" (מייסדי הבשורה, עמ' 121, פסקה 1).

סוגיית העבדות הגיעה לאוזניו של בייטס באיחור. "הנושא היה חדש לי, שכן לא היה לי כמעט ידע עליו בזמן שהייתי בים" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 232, פסקה 4). החלטתו התקבלה לאחר מספר שנים של התבוננות: "אז התחלתי לחוש בחשיבות של נקיטת עמדה נחרצת לצד המדוכאים" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 236, פסקה 1). לאחר שפעילותו למען המתינות כבר עלתה לו בחברים רבים, הוא הגיע למסקנה כי אינו יכול להיות נוצרי עקבי בעמדתו לצד המדכאים, וסיכם: "לפיכך, האלטרנטיבה היחידה שלי הייתה להגן על העבדים, וכך החלטתי" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 236, פסקה 1). כארבעים מתושבי פיירהייבן התכנסו ו"ארגנו את 'אגודת פיירהייבן נגד העבדות'. צעד זה עורר את זעמם של שכנים מסוימים, שגם הם כינסו אסיפות התנגדות, בהן העבירו החלטות המגנות אותנו במילים קשות מאוד" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 236, פסקה 2). בייטס הוסיף: "היו איומים תכופים שהאסיפות שלנו יפורקו וכו', אך למזלנו הותר לנו להמשיך" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 236, פסקה 2).

בייטס תמך בוויליאם לויד גריסון אפילו כאשר אספסוף בבוסטון כמעט לינץ' אותו בשנת 1835. הוא כתב שגריסון היה "עורך עיתון נגד העבדות בשם 'The Liberator', שפורסם בבוסטון, מסצ'וסטס", ושהוא "הוצג ברבים מהכתבי העת של אותה תקופה (1835) כמתנגד לעבדות המפורסם ביותר" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 237, פסקה 2). כאשר אספסוף מבוסטון תפס את גריסון, הם "רדפו אחריו עד לנגריה, לשם נמלט מפניהם, והוציאו אותו אל ההמון שהתאסף ברחוב, והניחו חבל סביב צווארו, כדי לשים קץ לחייו" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 237, פסקה 2).

תנועת המילריטים (1839–1844)

בייטס שמע לראשונה את ויליאם מילר במרץ 1841, כאשר מילר החל בסדרת הרצאות בבית התפילה ברחוב וושינגטון בפיירהייבן. בייטס נזכר: "במרץ 1841 החל האח מילר בסדרת הרצאות בבית התפילה ברחוב וושינגטון, בפיירהייבן, מסצ'וסטס. חשבתי שאם ניתן יהיה להביא אותו להרצות על ביאתו השנייה של ישו בפני חבריי ושכניי, אשמח לוותר על מקומי בבית התפילה לאחרים, אם המקום יהיה צפוף" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 253, פסקה 2). הרצאה אחת שינתה את דעתו: "אבל לאחר ששמעתי את הרצאתו הראשונה, הרגשתי שלא ניתן לשלול ממני את הזכות לשמוע את כל הסדרה, שכן דרשותיו היו מעניינות ביותר, והיו מתקדמות בהרבה מהרצאותיו הכתובות" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 254, פסקה 1).

הקהל היה דומם ומרותק: "הבית היה צפוף כל כך, עד שחלק גדול לא הצליח לשבת, ובכל זאת הכל היה שקט ודומם כלילה" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 254, פסקה 2). מאותו רגע היה בייטס מטיף מילריטי פעיל: "בייטס, קפטן ים שהמירו את דתו, השקיע את הונו בקידום המסר המילריטי" (Messenger of the Lord, עמ' 144, פסקה 5).

מכירת נכסיו והמשימה במרילנד (1843–1844)

פרום מתעד כי "ההתנגדות לבשורת הביאה על ידי חברי כנסיית פיירהייבן הנוצרית שלו הובילה אותו לפרוש מחברותו בה. ב-1843 מכר את ביתו ואת רוב נכסיו האחרים, והתכונן ללכת לכל מקום שיידרש כדי לבשר על ביאתו השנייה של ישו. היה לו נטל ללכת למדינות הדרום העבדותיות, שם מרצים אחרים גורשו על ידי תושבים עוינים" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 547, פסקה 3).

בייטס יצא מפיירהייבן עם ה. ס. גורני, "נפח מפיירהייבן, מסצ'וסטס" (Ellen White: Woman of Vision, עמ' 42, פסקה 3) ו"נפח מזמר ועוזר למטיף" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1021, פסקה 2). מסלולם הוביל אותם דרך פילדלפיה, שם הצטרפו לאסיפותיו ההמוניות של מילר, והלאה למרילנד: "הגענו לעיר אנאפוליס, מרילנד, דרך וושינגטון, וחצינו את מפרץ צ'ספיק דרך הקרח אל החלק המרכזי של אי קנט, אליו נשלחתי כ-27 חורפים קודם לכן. בבית המרזח מצאנו את האנשים שהתכנסו לאסיפת העיר. נאמני שני בתי התפילה שנכחו במקום לא היו מוכנים לפתוח את דלתותיהם בפנינו, ורמזו על הסכנה שבדרשת תורת ביאתו של ישו בקרב העבדים" (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 277, פסקה 2).

מאי קנט הם הלכו ברגל שלושים מייל עד סנטרוויל: "בעוזבנו את אי קנט עברנו לאורך הצד המזרחי של מפרץ צ'ספיק, המכונה החוף המזרחי של מרילנד, אל עיר המחוז סנטרוויל, במרחק של כשלושים מייל, לשם שלחנו הזמנה לקיים אסיפות. בחרנו ללכת ברגל, כדי שתהיה לנו הזדמנות טובה יותר לשוחח עם העבדים ואחרים, ולספק להם את החוברות שהיו ברשותנו" (האוטוביוגרפיה של הזקן ג'וזף בייטס, עמ' 280, פסקה 1). שנתיים לאחר מכן, לאחר "האכזבה הגדולה", ישב בייטס "עם שילינג יורקי אחד, שריד הונם, בכיסו" (עקבות החלוצים, עמ' 46, פסקה 1) כדי לכתוב את החוברת שתעביר את מסר השבת לג'יימס ולאלן ווייט.

Embracing the Sabbath (1845)

שבת יום השביעי השתרשה בקרב קבוצה קטנה של אדוונטיסטים בניו המפשייר. פרוום מתאר: "המתודיסטית רייצ'ל אוקס החלה לקיים את שבת יום השביעי והצטרפה לבפטיסטים של יום השביעי. לאחר מכן היא הביאה את השבת לוושינגטון, ניו המפשייר, מרכז של קבוצה אדוונטיסטית אדוקה, שם היא התקבלה על ידי שני אנשי דת. הראשון היה פרדריק ווילר, מטיף נודד מתודיסטי-אדוויסטי, באביב 1844. הוא, בתורו, הביא אותו באוגוסט של אותה שנה אל תומאס מ. פרבל, באפטיסט-אדוויסטי חופשי-רצון" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 942, פסקה 1).

לוגבורו מתעד את תגובתו של בייטס: "הזקן ג'וזף בייטס, מפיירהייבן, מסצ'וסטס, נמשך כך לתופעה, והוא קיבל את השבת בשנת 1845" (The Great Second Advent Movement, עמ' 250, פסקה 3). בשנה שלאחר מכן כתב בייטס חוברת משלו: "החוברת בת ארבעים ושמונה העמודים, 'שבת היום השביעי, אות נצחי', יצאה לאור באוגוסט 1846" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 956, פסקה 3). פרום מוסיף את התוצאה המרכזית: "זה הוביל בתורו את ג'יימס ואלן ווייט לקבל את השבת, ושניהם עסקו לאחר מכן בהוראת השבת למאמיני האדוונטיסטים" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 947, פסקה 1).

"אדון נוצרי אמיתי" — בייטס ואלן ווייט

תיאוריה של אלן ווייט על פגישתה עם בייטס בשנת 1846 קובע את הטון לכל מה שכתבה עליו אי פעם:

במהלך ביקור בניו בדפורד, מסצ'וסטס, בשנת 1846, הכרתי את הזקן ג'וזף בייטס. הוא אימץ את אמונת האדוונטיסטים בשלב מוקדם, והיה פעיל נמרץ למען המטרה. מצאתי שהוא ג'נטלמן נוצרי אמיתי, אדיב וטוב לב.

(Life Sketches of Ellen G. White, עמ' 95, פסקה 1)

זמן קצר לאחר מכן היא הטיפה לראשונה בנוכחותו, ותגובתו נשמרה בעדותה. בייטס, שאמר בגלוי: "אני תומאס הספקן. איני מאמין בחזיונות. אך אם הייתי יכול להאמין שהעדות שהאחות סיפרה הערב היא אכן קולו של אלוהים אלינו, הייתי האיש המאושר ביותר עלי אדמות" (עדות לכנסייה, כרך 1, עמ' 79, פסקה 2). ספקנותו פינתה את מקומה בכנס בטופשם, מיין, זמן קצר לאחר מכן, כאשר היא קיבלה חזון של עולמות אחרים: "לאחר שיצאתי מהחזון, סיפרתי את אשר ראיתי. הזקן ב' שאל אותי אם למדתי אסטרונומיה. אמרתי לו שאין לי כל זיכרון של לימוד אסטרונומיה" (עדות לכנסייה, כרך 1, עמ' 79, פסקה 3).

בייטס היה המפרסם הראשון של חזונותיה: ניקול כותב: "ג'וזף בייטס היה המפרסם הראשון של חזון זה, אותו הוציא לאור על גבי דף נייר בודד, המכונה 'עלון'" (Ellen G. White and Her Critics, עמ' 291, פסקה 4). העלון, "אל השריד הקטן הפזור ברחבי הארץ", הופיע ב"6 באפריל 1846" (Messenger of the Lord, עמ' 557, פסקה 2).

בכנס השבת שנערך ב"ביתו של אלברט בלדן, ברוקי היל, קונטיקט, שהחל ב-20 באפריל 1848" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 224, פסקה 3), בייטס היה הפרשן הראשי של הדיברות, כפי שאלן ווייט נזכרת: "הכנס נערך ברוקי היל, בחדר הגדול והלא גמור בביתו של האח בלדן. האחים הגיעו עד שהיינו כ-50 איש; אך לא כולם היו שלמים באמת. המפגש שלנו היה מעניין. האח בייטס הציג את המצוות באור ברור, וחשיבותן הודגשה בעדויות עוצמתיות" (עדות לכנסייה, כרך 1, עמ' 85, פסקה 1).

רפורמת הבריאות ושנותיו האחרונות (1858–1872)

בייטס הקדים בשנים רבות את עקרונות הרפורמה הבריאותית שהכנסייה האדוונטיסטית אימצה מאוחר יותר: "מר בייטס היה המנהיג הראשון שאימץ את הרפורמה הבריאותית. בתקופה שבה חלק מהאחים המשרתים החזיקו בשר חזיר במרתפיהם, או קיבלו חזירים בתמורה לשירותיהם כמטיפי הבשורה, ג'וזף בייטס חדל לאכול מאכלי בשר, חמאה, שומן, גבינה, פשטידות ועוגות עשירות. זה מעיד לטובה על מר בייטס שלמרות שהאמין בתוקף ברפורמה זו, הוא לא כפה את רעיונותיו על אחיו, אלא למען ההרמוניה איפשר לכל אדם ללכת אחר אמונתו האישית בעניין" (מייסדי המסר, עמ' 148, פסקה 2).

במאי 1858 העביר את משפחתו מפיירהייבן למישיגן (The Autobiography of Elder Joseph Bates, עמ' 18, פסקה 2) והמשיך להטיף עד גיל שמונים. דיק מתעד את מותו: “הוא נפטר בשנתו השמונים ב-19 במרץ 1872, בבאטל קריק. אף שבשעותיו האחרונות סבל מכאבים שרק מעטים חווים, לאורך כל הדרך הוא הפגין באופן בולט את עליונות האמונה במשיח על פני הסבל הגופני ואת הוודאות שבמותו הקרוב" (מייסדי הבשורה, עמ' 151, פסקה 2). הוא נקבר לצד פרודנס במונטריי.