ג'ון ביינגטון

תקציר

ג'ון ביינגטון היה מטיף מתודיסטי שנסע בין קהילות בצפון מדינת ניו יורק, שהפך, לאחר גיל חמישים וארבע, לאדוויסטי שומרי שבת; אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, כאשר ג'יימס ווייט סירב לקבל את התפקיד מסיבות אישיות, נבחר ביינגטון לנשיא הראשון של הועידה הכללית של האדוויסטים של יום השביעי בישיבת היסוד שלה במאי 1863. הוא היה פעיל בתנועה לביטול העבדות וסוכן ב"רכבת התחתית" בתקופתו כמתודיסט, הקים את בית התפילה הראשון של האדוונטיסטים השומרים שבת בניו יורק, העביר את משפחתו למישיגן כדי לעבוד לצד בני הזוג ווייט, ובילה את שלושים השנים הבאות במסע ההטפה במישיגן ובצפון אינדיאנה עד מותו בגיל 89.

ילדותו וכהונתו ככומר מתודיסטי (1798–1843)

האוסף של ספריית החלוצים האדוונטיסטית, Lest We Forget, מתעד בפירוט את תחילת דרכו של ביינגטון. על מקום לידתו והוריו: "הוא נולד ב-8 באוקטובר 1798, השישי מבין עשרה ילדים של מר וגברת ג'סטוס ביינגטון מהינסבורג, ורמונט" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 3). LWF מוסיף באותו פסקה כי "חלק ניכר ממסירותו ואומץ לבו המוסרי באים לידי ביטוי בעבודת חייו של בנו" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 3). אותו פרק מתעד את השלב הבא: "ג'ון הוטבל בכנסייה המתודיסטית זמן קצר לאחר יום הולדתו השבעה-עשר. זמן קצר לאחר מכן הוא הפך לאחד ממנהיגי הכנסייה, וקיבל רישיון להטיף כמטיף לא-מקצועי, שנקרא אז "מדרבן". ככומר נודד במחוז, הוא עבד לפרנסתו, רכב על סוס והטיף, וביקר בבתיהם של הנזקקים במחוז שלו" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 4). בגיל עשרים ואחת, בעקבות התדרדרות במצבו הבריאותי, עבר לניו הייבן, קונטיקט, לשלוש שנים, לפני שחזר לורמונט ולמסלול; "האדמה, המחרשה והדרשות במסלול הן בשבילי ובשביל משפחתי" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 5).

הוא התחתן פעמיים. בספר Lest We Forget נכתב: "הוא התחתן עם מרי פריס בוורמונט, ובתם הבכורה, קרוליין, נולדה בשנת 1828. לאחר מותה של מרי, ג'ון עבר לבאקס ברידג', ניו יורק. שם הוא התחתן עם קתרין ניוטון מוורמונט בשנת 1830" (Lest We Forget, פרק 24, עמ' 53, פסקה 2). על המעבר לצפון מדינת ניו יורק ותפקידו בקהילה המתודיסטית המקומית: "לאחר שעבר לבאקס ברידג', ליד נהר סנט לורנס בצפון-מערב ניו יורק, הוא סייע בבניית בית תפילה לכנסייה המתודיסטית בסביבות 1837. העבדות הפכה לנושא מרכזי בכנסיות המתודיסטיות, ולנושא חשוב עוד יותר עבור ג'ון ביינגטון" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 6).

פעיל נגד העבדות

בספרו "Advent Pioneers" מסכם דאגלס את העשור שבו פעל ביינגטון נגד העבדות: "ג'ון ביינגטון היה מטיף נודד של הכנסייה המתודיסטית לפני שהפך למטיף של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי. הוא היה גם מתנגד נמרץ לעבדות, ונאמר כי ביתו שימש כתחנה ב'רכבת התחתית' הישנה, שהציעה מקלט לעבדים שנמלטו מהדרום וחיפשו את חירותם" (Advent Pioneers Biographical Sketches and Pictures, עמ' 8, פסקה 2). LWF מתעד את עמדתו מהדוכן במילותיו שלו: "עבדות היא שערורייה. זוהי חטא. הבה נדר לעצמנו להשתמש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו באמצעות הטפה, תפילה והצבעה נגד מוסד לא-נוצרי זה" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 6).

אימוץ השבת (1844–1852)

ביינגטון שמע את הדרשות המילריטיות של 1844, אך לא קיבל לא את התאריך ולא, באותה עת, את בשורת האדוונט. בספר Lest We Forget נכתב: "בשנת 1844 שמע ביינגטון דרשות על בואו הקרוב של ישו. הרצאותיו של ויליאם מילר עוררו את כל קהילתו ב- . הוא עצמו ערך מחקר מעמיק של הנבואות, אך לא הבין כמה נקודות. בהיותו אדם זהיר, הוא היה איטי בקבלת תיאוריות חדשות" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 57, פסקה 7). ההחלטה התקבלה שמונה שנים מאוחר יותר, ביום הלוויתה של בתו: "שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1852, נתן לו ה. ו. לורנס עותק של ה-Review and Herald שהכיל מאמרים על השבת ביום השביעי. ב-20 במרץ 1852, ביום הלוויתה של בתו בת ה-15, תרזה, הוא החליט לשמור את יום השביעי. ב-3 ביולי, ג'. ו. הולט הטביל את ג'ון וקתרין ושניים מהילדים הבוגרים יותר בנהר גראס ליד באקס ברידג', ניו יורק" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 57, פסקה 7). דאגלס מוסיף את ההקשר הרחב יותר: "הוא לא קיבל את בשורת האדוונטיסטים של יום השביעי עד שעבר את גיל חמישים. אז הפך למטיף נמרץ של האמת. הוא סייע בארגון אחת מכנסיות האדוונטיסטים של יום השביעי הראשונות, בבאקס ברידג', ניו יורק" (Advent Pioneers Biographical Sketches and Pictures, עמ' 8, פסקה 2).

ביתם בבאקס ברידג' הפך עד מהרה למרכז עבור האדוונטיסטים השומרי שבת מוורמונט ומניו יורק. בספר "לבל נשכח" מתועד פרט על עבודתה של אשתו: "האדוויסטיים מוורמונט ומניו יורק נהגו להתכנס לעתים קרובות בבאקס ברידג'. במשך שנה אחת ארגה קתרין יריעות בד ארוכות בנול שלה, ואז תפרה את הרצועות זו לזו כדי ליצור אוהל שבו יוכלו להתכנס" (לבל נשכח, פרק 24, עמ' 53, פסקה 3).

בניית המפעל השבתאי (1855–1858)

בשנת 1855 בנה ביינגטון את בית התפילה האדוונטיסטי הראשון לשומרי השבת בניו יורק, בסמוך לכנסייה המתודיסטית שבנה קודם לכן. הספר "Lest We Forget" מתעד את הרצף ואת המעבר שבא בעקבותיו: "בשנת 1855, ג'ון סייע בבניית הכנסייה האדוונטיסטית הראשונה, בסמוך לכנסייה המתודיסטית שבנה. לאחר שהפגין יכולות מנהיגותיות בבאקס ברידג', ג'יימס ואלן ווייט הזמינו את בני הזוג ביינגטון לבאטל קריק בשנת 1858 כדי לסייע בעבודה שם. הוא קנה חווה בניוטון, ליד באטל קריק, מישיגן, ואז העביר את משפחתו לשם. בין נסיעותיו לשרת את הצאן המפוזר, היה חוזר לטפל בחווה" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 57, פסקה 8). דאגלס מציין את שנת המעבר ואת האמרה שבאה בעקבותיה: "בשנת 1857 עבר ג'ון ביינגטון מניו יורק למישיגן. הוא עסק בעבודת הבשורה, וחצה את המדינה לאורכה ולרוחבה עם סוס ועגלה. אנשים היו אומרים: 'אף אחד לא מכיר את מישיגן כמו ג'ון ביינגטון'" (Advent Pioneers Biographical Sketches and Pictures, עמ' 8, פסקה 8).

נשיא הכנס הכללי הראשון (1863–1865)

סוגיית הארגון הרשמי של הכנסייה חילקה את האדוונטיסטים השומרי שבת במשך שנים. הספר Lest We Forget מתעד הן את ההתנגדות לארגון והן את הסיבה שבגללה ג'יימס ווייט פרש: "היה אמונה חזקה בקרב מאמינים רבים שהכנסייה לא צריכה להיות מאורגנת, כי זה יהפוך אותם לכמו הכנסיות שמהן הם באו. כמוביל המאמץ להתארגנות, ג'יימס ווייט חש כי הייתה התנגדות מספקת לעבודתו כדי להפוך את תפקידו כנשיא לקשה וככל הנראה לא יעיל. ג'ון ביינגטון, המכונה לעתים קרובות "האב ביינגטון", קיבל על עצמו את נשיאות הכנס הכללי הראשון, שנערך בין ה-20 ל-23 במאי 1863, לאחר שג'יימס סירב לתפקיד" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 57, פסקה 9).

המשפטים הפותחים המלאים של פרק 26 בספר LWF מסבירים מדוע ביינגטון היה הבחירה הנכונה לנשיאות המייסדת: "סיפורו של ג'ון ביינגטון הוא יוצא דופן, לא משום שדוקטרינה כלשהי מקורה בו, או בשל תפקיד כלשהו באכזבה הגדולה. סיפורו יוצא דופן אך ורק בשל הדרכים הרבות שבהן סיפק את הצרכים הרוחניים והפיזיים של הכנסייה, הן כארגון והן לחבריה באופן אישי" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 56, פסקה 2).

נודד במישיגן (1857–1886)

שתי הקדנציות של ביינגטון כנשיא הועידה הכללית (1863–1865), כל אחת בת שנה, הסתיימו מבלי שפרש מהטפתו הנודדת. בספר Lest We Forget נכתב: "במישיגן הוא שירת במשך עשרים ושתיים השנים הבאות. לעתים קרובות ליוותה אותו אשתו קתרין. מסעות אלה הובילו אותו לפורט הורון וסגינו במזרח, ועד מוסקיגון בצפון-מערב. סיורי הכהונה הללו לא היו רק מפגשי שבת, אלא אינטראקציה יומיומית עם האנשים. הוא אכל איתם והתפלל איתם, וישן בבתיהם כאשר הוזמן" (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 58, פסקה 10).

לאחר מותה של קתרין בשנת 1885, המשיך המטיף הקשיש בסיבוביו. הספר Lest We Forget מתעד את החלטותיו המוקלטות ואת הרישומים האחרונים ביומנו: "לאחר מות אשתו, הוא המשיך לבקר ולא איבד מעולם את אהבתו לצעירים. "עלי להאכיל את טלאי הצאן", כתב. פעם אחת, כשלא יכול היה להגיע למפגש התפילה, שלח להם מסר על פיסת נייר כחולה קטנה: "אמרו, הו אמרו להם, לעזוב את העולם ולבוא אל מושיעם!" ביום שישי, 3 בדצמבר 1886, כתב: "זהו יום של נחמה ושלום. הרגשתי שחטאי רבים מאוד; ביקשתי ומצאתי רחמים אצל המושיע, ואני רוצה להכריז על חסדו לכל." (Lest We Forget, פרק 26, עמ' 58, פסקה 11).

מותו

בספר "חלוצי האדוונטיסטים" של דאגלס מתועדים התאריכים המגדירים את חייו של ביינגטון בשורה אחת: "נשיא הכנס הכללי הראשון 8 באוקטובר 1798 — 7 בינואר 1887" (Advent Pioneers Biographical Sketches and Pictures, עמ' 8, פסקה 1).

הוא האריך ימים יותר מג'וזף בייטס ומרוב בני דור המילריטים שהתאספו סביב בני הזוג ווייט בשנות ה-40 של המאה ה-19, וראה את העבודה הקטנה בבאטל קריק של שנות ה-50 של המאה ה-19 צומחת, עוד בימי חייו, לכדי זרם מאורגן עם קהילות ברחבי מישיגן ומחוצה לה.