ג'ון הארווי קלוג

סיכום

מעטים היו האנשים בתולדותיה המוקדמות של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי שהיו מוכשרים כמו ג'ון הארווי קלוג. הוא למד בבית הספר לרפואה של בית החולים בלוויו הודות להקרבה אישית של ג'יימס ווייט — ששילם 1,000 דולר מכספו האישי עבור שכר הלימוד של קלוג — ומגיל עשרים וארבע שימש כמנהל בית המרפא בבאטל קריק, תפקיד אותו מילא במשך שישים ושבע שנים. תחת ניהולו הפך הסנטוריום לאחד המוסדות הרפואיים המפורסמים ביותר של סוף המאה ה-19; הוא היה חלוץ בתחום ההידרותרפיה וטכניקות כירורגיות, המציא יחד עם אחיו ויל ק. את דגני הבוקר המרוסקים, חיבר ספרים רבים על רפורמה בריאותית, והביא את מסר "החיים הביולוגיים" שלו בפני נשיאי ארצות הברית ומבקרים ממדינות רבות.

עם זאת, אותו רופא מוכשר התרחק מהיסודות הרוחניים של העבודה שהוביל. בספרו משנת 1903, "המקדש החי", הוא אימץ עמדות שאלן ווייט זיהתה כטעות פנתאיסטית. לאחר שני עשורים של ייעוץ סבלני וסובלנות, היא הזהירה את הכנסייה במפורש; הוא התעלם מהאזהרות. הוא הושעה מהקהילה של "באטל קריק טברנקל" (Battle Creek Tabernacle) בשנת 1907; הארגון מחדש המשפטי של 1908 הוציא את הסניטריום לצמיתות משליטת הכנסייה; הוא נפטר בשנת 1943, מבלי שהתפייס מעולם.

ילדותו והכשרתו הרפואית (1852–1876)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (ג'יימס ל. הייוורד), ג'ון הארווי קלוג נולד ב-26 בפברואר 1852 בטירון, מישיגן, לג'ון פרסטון קלוג ולאשתו השנייה, אן ג'נט סטנלי קלוג. אחיו למחצה הבכור, מריט ג'י. קלוג, למד קורס בן ארבעה חודשים במכללה ההיגיינית-תרפויטית של טראל בשנת 1872 (בעידודם של ג'יימס ואלן ווייט). בנובמבר 1872, ג'יימס ואלן ווייט שלחו את ג'ון הארווי בן העשרים, יחד עם ג'ני טרמבי, אדסון ווייט ווילי ווייט, לאותו בית ספר של טראל בפלורנס הייטס, ניו ג'רזי. הם חזרו עם תואר דוקטור לרפואה באפריל 1873.

לפי ESDA, לאחר שנה בתוכנית הרפואה של אוניברסיטת מישיגן באן ארבור, נשלח קלוג לבית הספר לרפואה של בית החולים בלוויו בניו יורק. ג'יימס ווייט סיפק באופן אישי 1,000 דולר לכיסוי הוצאותיו. הוא חזר לבאטל קריק באביב 1875 עם תואר ברפואה וב-1876 הפך למנהל הרפואי של בית ההבראה בבאטל קריק.

סבלנותה הארוכה של אלן ווייט (1876–1902)

במשך יותר משני עשורים עבדה אלן ווייט בסבלנות עם ד"ר קלוג, וייעצה לו, עודדה אותו, הזהירה אותו ונזפה בו שוב ושוב. בספרה "עדות לכנסייה", כרך 8, מתועדת הערכתה המפוכחת משנת 1903: "במשך שנים רבות מילא ד"ר ג'יי. ה. קלוג את תפקיד הרופא הראשי בעבודה הרפואית שביצעו האדוונטיסטים של יום השביעי. לא ייתכן שיפעל כמנהיג העבודה הכללית. זה מעולם לא היה תפקידו, ולעולם לא יוכל להיות" (עדות לכנסייה, כרך 8, עמ' 237, פסקה 5).

המקדש החי ומשבר הפנתאיזם (1903–1907)

בשנת 1903 פרסם קלוג ספר בן 568 עמודים בשם "המקדש החי". תגובתה של אלן ווייט, שנשמרה כפרק 28 בספר "מסרים נבחרים", כרך 1, היא עדות פומבית המופנית לכלל הכנסייה.

אלן ווייט פתחה את העדות בפני אנשי הרפואה: "ניתנה לי הודעה להעביר אליכם ואל שאר הרופאים הקשורים לאגודת המיסיונרים הרפואיים." (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 199, פסקה 1). אותה פסקה ממשיכה: "יש בו רגשות שהם נכונים לחלוטין, אך אלה מעורבים בטעות. פסוקים מהכתובים הוצאו מהקשרם, ומשמשים לתמיכה בתיאוריות שגויות" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 199, פסקה 1).

היא המשיכה: "המחשבה על הטעויות הכלולות בספר זה גרמה לי צער רב, והחוויה שעברתי בקשר לעניין זה כמעט עלתה לי בחיי" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 199, פסקה 2).

היא נתנה את פסק הדין המרכזי: "יגידו ש'מקדש חי' תוקן. אך האדון הראה לי שהכותב לא השתנה, ושלא יכולה להיות אחדות בינו לבין משרתי הבשורה כל עוד הוא ממשיך לטפח את רגשותיו הנוכחיים." (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 199, פסקה 3). אותה פסקה מצטטת את " " (האלפא של הכפירות הקטלניות) מגלטים 6:7 — "אל תתפתו; אלוהים אינו ניתן ללעג" — כאזהרה שיש להציג בפני העם.

היא כינתה את הדוקטרינה שבספר בשמה המושר — האלפא של הכפירות הקטלניות. המילה המנחה שקיבלה, כפי שנרשם באותה פסקה, הייתה פשוט שיש להתייחס לתורה זו בתקיפות וללא דיחוי: "אך אין להתייחס אליה על ידי הוצאת כוח העבודה שלנו מהשדה כדי לחקור דוקטרינות ונקודות מחלוקת. אין לנו חקירה כזו לבצע. בספר 'המקדש החי' מוצגת האלפא של הכפירות הקטלניות. האומגה תבוא בעקבותיה, ותתקבל על ידי אלה שאינם מוכנים להקשיב לאזהרה שאלוהים נתן" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 200, פסקה 1).

על השימוש הלקוי בכתבי הקודש בספר: "אנשים באים אלי בזה אחר זה, ומבקשים ממני להסביר את העמדות המוצגות ב'מקדש חי'" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 202, פסקה 1). באותו פסקה נכתב עוד: "הדעות המובעות אינן מעניקות ידע אמיתי על אלוהים. לאורך כל הספר מופיעים קטעים מהכתובים. כתובים אלה מובאים באופן כזה שהטעות מוצגת כאמת. תיאוריות שגויות מוצגות בצורה כה נעימה, עד שאם לא ננקוט זהירות, רבים יוטעו" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 202, פסקה 1).

על מחבר הספר: "נראה לי כי מחבר הספר הזה נמצא על מסלול שגוי. הוא איבד את הראייה של האמיתות המייחדות את הזמן הזה. הוא אינו יודע לאן צעדיו מובילים אותו" (Selected Messages, כרך 1, עמ' 202, פסקה 2).

אלן ווייט גם תיעדה את התנגדותה לקריאת הספר בתחילה, ואת מה שקרה כאשר היא פתחה אותו. בנה, וו. סי. ווייט, דחק בה לקרוא לפחות חלקים ממנו. באותו פסקה נכתב: "הוא התיישב לצדי, ויחד קראנו את ההקדמה, ואת רוב הפרק הראשון, וגם קטעים בפרקים אחרים. תוך כדי הקריאה זיהיתי את אותם הרגשות שנגדם הונחיתי לדבר באזהרה בימים הראשונים של עבודתי הציבורית" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 203, פסקה 2).

הרחקה מהקהילה (1907) ואובדן בית המרפא בבאטל קריק (1908)

קלוג סירב לנטוש את תורתו הפנתאיסטית. ב-1907 הוא הושעה מהקהילה של בית התפילה בבאטל קריק. ארגון מחדש של איגוד בית המרפא בבאטל קריק ב-1908, שהונחה על ידי סיעתו של קלוג, הוציא את בית המרפא משליטתה של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי. הסכסוך במוסד והתמוטטותו הכלכלית מאוחר יותר הטילו צל כבד על העשייה הרפואית של האדוונטיסטים; תגובת הכנסייה הייתה להרחיב את העשייה הרפואית שלה באמצעות סנטוריומים קטנים ומבוזרים יותר (תוכנית שאלן ווייט דחפה לה במשך שנים כנגד נטייתו של קלוג לריכוזיות בבאטל קריק).

שנותיו המאוחרות ומותו (1908–1943)

לפי ESDA, קלוג המשיך לנהל את בית ההבראה בבאטל קריק תחת המבנה התאגידי החדש במשך עשרות שנים. הוא מעולם לא השלים עם הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי. הוא נפטר ב-14 בדצמבר 1943, בגיל תשעים ואחת. למרות המוניטין הרפואי הרב שלו כממציא פתיתי התירס (יחד עם אחיו ויל ק.) וחידושים רבים אחרים בתחום "החיים הביולוגיים" ב- , התיעוד המושר מזהיר כי דחייתו את העדויות — וניסיונו להוביל את המוסדות הרפואיים של הכנסייה הרחק מיסודות מסר המלאך השלישי — אינם ראויים להערצה, אלא יש ללמוד מהם לקח.

מורשת

עבודתו הרפואית של קלוג — המוניטין הבינלאומי של הסנטוריום, חידושיו בתחום ההידרותרפיה והכירורגיה, ספריו, הרופאים שהכשיר — הותירו חותם בל ימחה על הרפואה האמריקאית. על המפנה התיאולוגי שלו כתבה אלן ווייט בשנת 1903: "החוויה שעברתי בקשר לעניין זה כמעט עלתה לי בחיי" (מסרים נבחרים, כרך 1, עמ' 199, פסקה 2). הוא נפטר בבאטל קריק ב-14 בדצמבר 1943, בשנתו ה-92.