ויליאם פרנסוורת

תקציר

ויליאם פרנסוורת היה חקלאי מניו המפשייר ומנהיג לא-כומר של האגודה הנוצרית של וושינגטון, אשר בסוף 1844 או בתחילת 1845 הפך לאדם הראשון מבין חברי הקהילה האדוונטיסטית שקיבל בפומבי את השבת ביום השביעי. יחד עם אחיו סיירוס הקים בוושינגטון, ניו המפשייר, קהילה קטנה של שומרי שבת, שהפכה לאחת מחממות הגידול של האדוונטיזם השומרי שבת. הוא גידל עשרים ושניים ילדים — רובם אדוונטיסטים של יום השביעי לכל חייהם — ונשאר בקרבת "הפי הולו" כל חייו.

שורשי המשפחה והלידה (1807)

האוסף של ספריית החלוצים האדוונטיסטית, Lest We Forget, מתעד את הגעתם של בני משפחת פרנסוורת' לניו המפשייר ואת לידתו של ויליאם: "ויליאם פרנסוורת' היה חלוץ אמיתי, אם כי לא באותו מובן כמו סבא-סבא-סבא שלו, ג'ונתן, אשר בשנת 1663 התיישב עם אביו, מתיאס, ליד המושבה החדשה פלימות', מסצ'וסטס; ולא כמו סבו וסבתו, סימון ואסתר, אשר בשנת 1767 החליטו לעבור עם חמש עשרה משפחות חלוצות אחרות לאזור חקלאי נוח יותר, שטח כמעט בתולי ב" (Lest We Forget, פרק 69 ("חלוץ אמיתי —1807-1888"), עמ' 122, פסקה 1). LWF ממשיך: "בשנת 1776, העיירה הקטנה שצמחה במקום ההוא נקראה וושינגטון על שם ג'ורג' וושינגטון, שהיה אז גנרל בצבא" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 122, פסקה 2). ובאשר ללידתו של ויליאם: "ויליאם, בנם הבכור, נולד בשנת 1807, ומשקלו היה מעט יותר משני קילוגרמים וחצי. מסופר כי אביו עטף אותו בקנקן הקפה הגדול שלהם כדי לחמם אותו! הוא היה כה קטן, עד שכולם חשבו שהוא עלול למות" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 122, פסקה 3).

הנישואים לסאלי מיד ו"הפי הולו" (1830)

LWF מתעד את הקשר המשפחתי בין משפחות פארנסוורת' ומיד: "בין שכניהם הקרובים הייתה משפחת מיד. ילדיהם למדו יחד בבית הספר, שיחקו יחד, ובהמשך נישאו זה לזה. ויליאם היה צעיר חסון, בן עשרים ושלוש כשנישא לסאלי מיד. הם בחרו בשטח של 216 אקרים ליד נהר אשולוט ובנו את ביתם, אותו כינו "Happy Hollow". הם חיו שם את שארית חייהם" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 122, פסקה 4).

מטר הכוכבים (14 בנובמבר 1833)

LWF משמר את הלילה שהפך, בזיכרון האדוונטיסטי המוקדם, לאחד מבשרי הביאה השנייה: "בלילה מרגש אחד, ב-14 בנובמבר 1833, ויליאם וסאלי חוו את החוויה המרגשת של " " כשהיו עדים לגשם הכוכבים החגיגי, שהיה אחד הסימנים לכך שהביאה השנייה של ישו מתקרבת" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 122, פסקה 5).

האגודה הנוצרית של וושינגטון והתעוררות האדוונטיסטים (1841–1844)

LWF מתעד את תפקידו של ויליאם כחבר מייסד בקהילת וושינגטון: "ב-1841 הצטרף ויליאם לקבוצה של שלושים ושניים שכנים, כדי להקים את האגודה הנוצרית של וושינגטון, ניו המפשייר. באותה עת הם בנו כנסייה גדולה בקרבת בתיהם" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 122, פסקה 6). LWF ממשיך ומתאר את הרגע שהפנה את הקהילה הזו לעבר האדוונטיזם: "ויליאם היה נשיא האגודה הנוצרית בשנת 1842, כאשר הזמין כומר אורח, ג'ושוע גודווין, להטיף בכנסייתם ביום ראשון הבא. תשומת לב רבה הוקדשה לדרשתו כאשר הכריז: 'ישוע יבוא לעולם הזה בשנת 1843! האם אתם מוכנים?'" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 123, פסקה 7).

המסר של החודש השביעי, שקבע את ה-22 באוקטובר, הגיע לוושינגטון באוגוסט 1844: "באמצע אוגוסט 1844, מטיפי האדוונטיסטים השמיעו את זעקת חצות בכל מקום, והפיצו את הבשורה המדהימה כי סוף הזמנים הנבואי, ובואו השני של ישו, יהיו ב-22 באוקטובר 1844, על פי כרונולוגיה נבואית מדויקת יותר שהציע סמואל ס. סנו" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 123, פסקה 8).

המאמינה האדוונטיסטית הראשונה ששמרה את השבת (1844–1845)

השינוי המכריע בוושינגטון התרחש בזכות רחל אוקס, בת-הקהילה הבפטיסטית של יום השביעי. הספר LWF מתאר את השתלשלות האירועים: "לפני האכזבה, בשנת 1843, עברה רחל אוקס לוושינגטון כדי לגור עם בתה, דילייט, שהייתה מורה בבית-ספר. רייצ'ל הייתה באפטיסטית של יום השביעי, אך התפללה עם הקבוצה האדוונטיסטית שם בכנסייה הנוצרית הקטנה" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 123, פסקה 10). LWF ממשיך בתיאור העימות של רייצ'ל אוקס עם המטיף המתודיסטי פרדריק ווילר: "רייצ'ל אוקס נזפה בו על כך וקראה תיגר עליו לחיות כפי שהוא מטיף על ידי שמירת השבת הנכונה. כתוצאה מכך, ולאחר תפילה ולימוד תנ"ך, הוא החל לשמור את השבת" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 123, פסקה 11).

LWF מתעד את הצעד המכריע של ויליאם פרנסוורת עצמו: "לאחר שקרא את התגלות 11:18, 19, התרשם ויליאם פרנסוורת כי על הנוצרים להמשיך לשמור את השבת של עשרת הדיברות. מתישהו בין האכזבה לשבת הראשונה בינואר 1845, הוא הכריז בפומבי על החלטתו לקדש את היום השביעי. הוא היה המאמין הראשון בזרם האדוונטיסטי ששמר את השבת ביום השביעי. אחרים בכנסייה הושפעו מוויליאם" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 124, פסקה 12). הניתוק מהקהילה השומרת את יום ראשון היה מיידי: "הם כבר לא יכלו לעבוד את אלוהים בכנסייה בוושינגטון, שכן החלטתם לשמור את השבת משמעותה הייתה פרידה מאחיהם השומרים את יום ראשון. בשבת הבאה, במקום לצאת לעבוד בשדות, התכנסו ויליאם וסיירוס ומשפחותיהם בבית אביהם כדי לשמור את השבת הראשונה שלהם. ביום ראשון, ויליאם ובנו הבכור, ג'ון, יצאו לעבוד בשדות" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 124, פסקה 13).

ביקורו של ג'וזף בייטס ב-1845

LWF מתעד את ביקורו של ג'וזף בייטס שקשר את שומרי השבת בוושינגטון לתנועה הרחבה יותר: "בתחילת 1845 ביקר ג'וזף בייטס בוושינגטון, ניו המפשייר, כדי ללמוד איתם שם את בשורת השבת. הוא גילה שפרנסוורת' והאחרים החלו לשמור את השבת כמה שבועות לפני שהוא עצמו החל. בסתיו 1846 החלו גם ג'יימס ואלן ווייט לשמור את השבת ביום השביעי. ב-7 באפריל 1847, אלן ווייט קיבלה חזון בנוגע לשבת של הדיבר הרביעי, אשר אישר" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 125, פסקה 14).

המשפחה ושנותיה האחרונות (1855–1888)

בספר "LWF" מתועדים מותה של סאלי והנישואים השניים: "ב-30 ביוני 1855, סאלי פרנסוורת' בת ה-43 נפטרה לאחר מחלה שנמשכה עשר שעות. הכול קרה כל כך בפתאומיות! ויליאם ידע שהוא זקוק לעזרה בגידול הילדים, ולא התמהמה למלא את החלל העצום שהותירה סאלי, באמצעות כלה צעירה, סינתיה סטוול, שהייתה בת 25 באותה עת. הם נישאו כמה חודשים לאחר מכן, ב-19 בספטמבר 1855" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 125, פסקה 15). ועל הילדים: "לוויליאם וסינתיה נולדו גם הם אחד-עשר ילדים, ובסך הכל היו לוויליאם עשרים ושניים ילדים. מבית משפחת פרנסוורת, שלושה בנים, יוג'ין, אורוויל ואלמר, הפכו לכמרים; ובת אחת, לורטה, הפכה לאישה הראשונה שהייתה מורה לתנ"ך ב-S.D.A. מתוך 16 הילדים שנולדו אחרי 1843, כולם מלבד אחד חיו חיים נאמנים ועקביים כאדוויסטיים של יום השביעי" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 125, פסקה 16).

LWF מסיים את הפרק בהערכה שהעניקה לו את כותרתו: "כל זה קרה משום שלמרות שהיה אדם פשוט ואיכר רגיל, ויליאם פרנסוורת', כחלוצה אמיתי, לא היסס לצעוד קדימה, אפילו לנוכח לעג, כדי ללכת אחר הנהגתו של ישוע כאשר רוח הקודש פתחה אור חדש להבנתו" (Lest We Forget, פרק 69, עמ' 125, פסקה 17).