ג'וזיה ליץ'

תקציר

ג'וזיה ליץ' היה כומר מתודיסטי ורופא אשר, לאחר שאימץ את המסר של ויליאם מילר בשנת 1838, הפך לאחד הפרשנים המשפיעים ביותר של תנועת המילריטים. תחזיתו הפומבית בתחילת 1840, לפיה כוחה העצמאי של האימפריה העות'מאנית יקרוס ב-11 באוגוסט 1840 — שהתגשמה כמעט עד היום המדויק — העניקה למטרה המיליריסטית אימות מרשים לעקרון הנבואי של "שנה ליום" ועזרה להפוך תחייה אזורית לתנועה לאומית. לאחר "האכזבה הגדולה" של 22 באוקטובר 1844, ליץ' סייע בהקמת "הוועידה האוונגליסטית-אדוויסטיסטית האמריקאית" (American Evangelical Adventist Conference) ובהמשך פנה לעמדות דיספנסיונליסטיות; הוא נפטר בפרובידנס, רוד איילנד, בשנת 1886.

אימוץ המסר של מילר (1838)

לוגבורו מתעד את הצטרפותו של ליץ למטרה המילריסטית ואת תוכנו של עבודתו המוקדמת: "בשנת 1838 ד"ר ג'וזיה ליץ, מפילדלפיה, פנסילבניה, לאחר שאימץ את האמת שהציג ויליאם מילר, הצטרף למאמץ להגביר את הפרסום של המסר. הוא הכין מאמרים לפרסום בעיתונות בנושא שבע החצוצרות שבספר ההתגלות. הוא נקט בעמדה חד-משמעית לפיה החצוצרה השישית תחדל להישמע והאימפריה העות'מאנית תיפול ב-11 באוגוסט 1840, וכי הדבר יוכיח לעולם שיום בנבואה סמלית מייצג שנה של זמן ממשי" (The Great Second Advent Movement, עמ' 129, פסקה 2).

החישוב (התגלות 9 והחצוצרה השישית)

לוגבורו שומר על הכרונולוגיה הנבואית שהציג ליץ', החל מעליית האימפריה העות'מאנית בשנת 1299: "החצוצרה החמישית מציגה את עליית האסלאם עם ענן הטעויות שלו, אך במיוחד את תקופת 'חמישה חודשים', או מאה וחמישים שנים ממש מרגע ש'היה להם מלך עליהם'." ב-27 ביולי 1299, עות'מן, מייסד האימפריה העות'מאנית, פלש לשטחה של ניקומדיה" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 128, פסקה 2).

חישוב "יום לשנה" הניב תאריך סיום מדויק: "אם נתייחס לזמן זה כאל זמן נבואי, יום לשנה, כמה זמן זה יהיה? הבעיה פשוטה: שנה, 360 ימים, או שנים; חודש, 30 ימים, או שנים; ויום אחד, שנה אחת — בסך הכל 391 ימים, או, במובן המילולי, 391 שנים. שעה היא החלק העשרים וארבעה של יום, ולכן סמל יהיה חצי חודש, או חמישה עשר ימים. לפיכך, משך הזמן הכולל של השלטון המוסלמי העצמאי בשטח האימפריה הרומית המזרחית יהיה 391 שנים ו-15 ימים. אם נוסיף זאת ל-27 ביולי 1449, נגיע ל-11 באוגוסט 1840, שהוא תאריך סיום תקופת העצמאות הטורקית, כפי שנקבע בחצוצרה השישית" (The Great Second Advent Movement, עמ' 129, פסקה 1).

פרום מסכם את אותו החישוב: "החמישי נמשך מ-27 ביולי 1299 עד 1449, והשישי מ-27 ביולי 1449 עד 11 באוגוסט 1840, עם תום העליונות הטורקית" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 732, פסקה 2).

ההשפעה הציבורית (לאחר 11 באוגוסט 1840)

הנבואה זכתה לתשומת לב ציבורית עזה. לוגבורו מתעד את התגובה: "ההתגשמות המדהימה של הנבואה השפיעה רבות על דעת הקהל. היא העצימה את העניין של האנשים לשמוע על נושא הנבואות שהתגשמו ואלו שעומדות להתגשם. ד"ר ליץ' אמר כי בתוך חודשים ספורים לאחר ה-11 באוגוסט 1840, הוא קיבל מכתבים מיותר מאלף כופרים בולטים, חלקם מנהיגי מועדוני כופרים, שבהם הצהירו כי ויתרו על המאבק נגד התנ"ך, וקיבלו אותו כגילוי אלוהי לאדם" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 132, פסקה 2).

הוועידה הכללית בבוסטון ועבודת העריכה (1840–1843)

ליטץ' היה נואם מרכזי בוועידה הכללית המילריסטית הראשונה. בליס מתעד כי הוועידה נפתחה בבוסטון "ב-14 באוקטובר 1840" (Memoirs of William Miller, עמ' 152, פסקה 4). ליטץ' היה גם יו"ר הכנס הכללי השני בלואל ביוני 1841 (בליס מדווח כי הכנס בלואל התקיים מיד לאחר הכנס בבוסטון) ודובר מרכזי בכנס "המשכן המילריטי" בבוסטון במאי 1843: "היה בו רשימה מרשימה של נואמים – וויטינג, פיץ', ליץ', הולי, הייל, בארי, היימס, בראון וסקינר" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 619, פסקה 1).

המחלוקת האנטי-אנניליסטית (1844)

כאשר ששת הדרשות של ג'ורג' סטורס על אלמוות מותנה הופצו בהיקף נרחב בשנים 1842–1843, ליץ' הפך לקול המילריטי הבולט ביותר נגד תורת ההשמדה. פרום מתעד: "ליטץ' היה נסער כל כך מהנושא, עד שהגיע לידי כך שהוציא לאור עלון קטן נגדו, שנקרא 'האנטי-אנניליסט' (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 807, פסקה 4).

מותו (1886)

לאחר "האכזבה הגדולה", ליץ' סייע בהובלת ועידת אלבני של 1845, ובהמשך גם את ועידת האוונגליסטים האמריקאים. על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, הוא נפטר משבץ מוחי ב-31 בינואר 1886, בביתו שבפרובידנס, רוד איילנד.