א. ג. דניאלס

סיכום

ארתור גרוסוונור דניאלס כיהן במשך עשרים ואחת שנים (1901–1922) כנשיא (ולאחר הארגון מחדש של 1901, כיו"ר ועדת הכנס הכללי) של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי — כהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות העדה. הוא הוביל את הכנסייה דרך הארגון מחדש המכריע של 1901, המעבר מבאטל קריק לטקומה פארק (1903), המאבק הכואב עם ג'ון הארווי קלוג (1902–1907), הקמת לומה לינדה (1905) והסמינר למשימות בחו"ל בוושינגטון, וההתרחבות הגדולה של עבודת המשימה האדוונטיסטית בראשית המאה העשרים. נולד בווסט יוניון, איווה, ב-28 בספטמבר 1858, והוטבל בגיל עשר על ידי ג'ורג' אי. באטלר, התחתן עם מרי הויט בגיל שמונה עשרה, שימש כמנהל האוהלים של ר. מ. קילגור בטקסס בשנת 1878 (שם עבדו הוא ומרי לצד ג'יימס ואלן ווייט המזדקנים), היה חלוץ בעבודת האדוונטיסטים בניו זילנד ובאוסטרליה משנת 1886, חזר לאמריקה בשנת 1900, ונבחר להנהיג את הועידה הכללית במושב של 1901 בבאטל קריק. הוא נפטר בטקומה פארק, מרילנד, ב-22 במרץ 1935. לאורך כל כהונתו היה מגן נחרץ של מתנת הנבואה של אלן ווייט ומחבר הספר האפולוגטי "מתנת הנבואה הנצחית" (1936).

מבית היתומים באיווה למכללת באטל קריק (1858–1875)

על פי מאמרו של בנג'מין מקארתור באנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, א. ג. דניאלס נולד ב-28 בספטמבר 1858 בווסט יוניון, איווה, לתומאס גרוסוונור דניאלס ומרי מקווילן דניאלס. אביו, בן ורמונט, שהיה סתת ורופא בפריפריה, שירת במלחמת האזרחים כחבר בגדוד "הגרייבירדס" של איווה, שנועד לגברים מעל גיל 45, ומת במחנה ממחלה מתישה. אלמנתו מרי מסרה את ארתור ואת אחיו התאומים הצעירים, ג'סי וצ'ארלס, לבית יתומים; נישואיה ב-1867 לרממברנס ליפינקוט החזירו את הילדים לסביבה ביתית. מרי אימצה את האדוויטיזם בזכות מאמציו של המטיף החובב דן שירמן, וארתור הוטבל בגיל עשר על ידי נשיא ועידת איווה, ג'ורג' אי. באטלר. לאחר שנה אחת במכללת באטל קריק — השנה האקדמית הרשמית היחידה בחייו — מחלה סיימה את לימודיו.

טקסס, משפחת ווייט והחמורים (1876–1881)

בשנת 1876 התחתן ארתור עם מרי אלן הויט בגיל יוצא דופן של שמונה עשרה. בשנת 1878, לאחר חוויה בסגנון "דרך דמשק" בדרכו לבית הספר, הוא עזב את הכיתה ופנה לכהונה, והלך לטקסס כראש צוות האוהלים של המטיף ר. מ. קילגור. שם הוטלה על בני הזוג דניאלס המשימה לסייע לג'יימס ואלן ווייט המזדקנים והחולים: מרי שימשה כטבחית, וארתור סייע לג'יימס בכל מה שנדרש.

מכתבה של אלן ווייט משנת 1878 מתעד את האירוע המפורסם שבו הצעיר דניאלס אסף את החמורים שברחו מהווייטים: "ברגע שעזבתם, הגיעה אלינו הידיעה שהחמורים נמצאו. האח דניאלס הביא אותם אלינו" (מכתבים וכתבי יד, כרך 3, מכתב 64, 1878, פסקה 1).

ניו זילנד ואוסטרליה (1886–1900)

בשנת 1886 קיבלו בני הזוג דניאלס קריאה לניו זילנד. בספרו Passion, Purpose & Power מתעד ג'יימס ר' ניקס, במילותיו המאוחרות של דניאלס עצמו: "עבודתנו החלה באוסטרליה בשנת 1885, כאשר הכמרים [סטיבן נ.] האסקל, [ג'ון או.] קורליס ו[מ. סי.] ישראל, וכן האחים הנרי סקוט וויליאם ארנולד, הגיעו לשדה זה" (Passion, Purpose & Power, עמ' 186, פסקה 1).

לפי ESDA, בני הזוג דניאלס בילו ארבע וחצי שנים בחלוציות בניו זילנד (בעיקר באי הצפוני — אוקלנד, נייפיר, קאו, וולינגטון), וב-1891 עברו לאוסטרליה, שם נבחר ארתור לנשיא הכנס בעידודה של אלן ווייט. יחד איתה, עם וו. סי. ווייט ו-וו. וו. פרסקוט, הוא היה האדריכל הראשי של בית הספר אבונדייל, שנפתח באפריל 1897.

בספרה "אלן ג'י. ווייט באוסטרליה" מתעדת אלן ווייט את משבר מק'קלה-הוקינס של 1894 באדלייד ואת חלקו של דניאלס בפתרונו: "האחים דניאלס וקולקורד נסעו מיד לאדלייד, שם מצאו מרד נחוש. כשהגיעו, סירבו האחים מק'קלה והוקינס לשוחח עמם. הם קבעו פגישה ליום ראשון בערב, וביקשו מהאח דניאלס לדבר באוהל באותו הערב. הוא סירב לעשות זאת, ובמקום זאת הלך לשמוע אותם" (Ellen G. White in Australia, עמ' 311, פסקה 5).

ארגון מחדש של הועידה הכללית ב-1901

לפי ESDA, דניאלס חזר לאמריקה בשנת 1900 דרך דרום אפריקה ואירופה והגיע לניו יורק באותו סתיו. במושב הכנס הכללי באפריל 1901 בבאטל קריק, בתמיכתה הנמרצת של אלן ווייט, הוא נבחר ליו"ר הוועדה החדשה של הכנס הכללי — למעשה המנהל הראשי של הכנסייה — וניהל את הארגון מחדש שהנהיג את שכבת הכנסים המאוחדים בין הכנס הכללי לכנסים המקומיים. ג'ון הארווי קלוג הציע את מועמדותו; א. ט. ג'ונס תמך בהצעה.

בדו"ח של א. ט. ג'ונס ב"Review and Herald" מ-14 במאי 1901 תועד האווירה באסיפה הכללית באינדיאנפוליס שדניאלס ניהל כעבור כמה שבועות: "האסיפה החלה ביום שישי בערב, בדרשה שנשא הזקן דניאלס מתוך המילים המרגשות שביהושע 3:5; 4:24" (Review and Herald, 14 במאי 1901, עמ' 316, פסקה 4).

המעבר מבאטל קריק לוושינגטון (1902–1903)

בית המרפא בבאטל קריק עלה באש ב-18 בפברואר 1902; בית הדפוס של Review and Herald עלה באש עשרה חודשים לאחר מכן. בספרה של אלן ווייט, Testimonies for the Church, כרך 8, מתועדת עצתה לדניאלס נגד בנייה מחדש בבאטל קריק, שנכתבה לפני השריפות: "קיבלתי מכתב מהזקן דניאלס בנוגע להוספת מבנה נוסף למשרדי Review and Herald. תשובתי לכך היא: לא, לא, לא. במקום להוסיף תוספות למבנים שכבר הוקמו, טהרו את המשרד מהזבל שמקורו בשטן, ותרוויחו מקום בכל המובנים" (עדות לכנסייה, כרך 8, עמ' 90, פסקה 3).

תגובתה לאחר השריפה במשרדי ה-Review: "היום קיבלתי מכתב מהזקן דניאלס בנוגע להריסת משרדי ה-Review בשריפה. אני חשה עצב רב כשאני חושבת על האובדן הגדול שנגרם למטרה. אני יודעת שזו בוודאי תקופה קשה מאוד עבור האחים האחראים על העבודה ועבור עובדי המשרד. אני כואבת עם כל הכואבים. אך לא הופתעתי מהחדשות העצובות, שכן בחזיונות הלילה ראיתי מלאך עומד עם חרב כשל אש המונפת מעל באטל קריק" (עדות לכנסייה, כרך 8, עמ' 97, פסקה 1).

לפי ESDA, דניאלס הוביל את הכנסייה למטה חדש בטקומה פארק, מרילנד, והמעבר בפועל התרחש באוגוסט 1903. מכתבה של אלן ווייט מ-1904 ל-W. W. פרסקוט מאשר את המשימה האלוהית: "אתה נמצא במקום שבו ה' רוצה שתהיה. הזקן [A. G.] דניאלס ואתה עצמך לא צריכים להיות עמוסים בעול כבד מדי. וושינגטון הוזנחה מספיק זמן. עכשיו יש לבצע שם עבודה נחושה. האדון ייתן כוח וחסד" (Ministry to the Cities, עמ' 161, פסקה 4).

הסכסוך בין דניאלס לקלוג והגנה על "המקדש החי" (1902–1907)

לפי ESDA, השריפות בבאטל קריק חפפו את תוכניותיו של ג'ון הארווי קלוג לבנייה מחדש שאפתנית של הסנטוריום ולפרסום הספר "The Living Temple". וו. וו. פרסקוט שכנע את דניאלס כי יש צורך לערוך את כתב היד של קלוג; העימות שנוצר בין דניאלס לקלוג נמשך מסתיו 1902 ועד 1907 והסתיים בפרישתו של קלוג מהעדה עם פרסום הספר " ". במהלכה, עדויותיה של אלן ווייט (שקלוג ביקש בתחילה להשתמש בהן נגד דניאלס) אישרו בסופו של דבר את עמדתו של דניאלס בדבר "היעדר החוב" ואת דחיית התיאולוגיה הפנתאיסטית של "המקדש החי".

מכתבה של אלן ווייט לדניאלס ופרסוט במהלך הסכסוך: "אני שולחת לכם זאת, אחיי [א. ג. דניאלס ו-ו. ו. פרסוט], כדי שתעבירו אותה לאחרים. אלה שיוצאים להפיץ את האמת יבורכו על ידי זה שהעניק להם את הנטל להפיץ אמת זו" (Ministry to the Cities, עמ' 109, פסקה 2).

מגינת רוח הנבואה

מכתבה של אלן ווייט מ-19 בפברואר 1908 לו. סי. ווייט (הנשמר ב-Selected Messages, כרך 3) מתעד את מודעותה להיסוסו של דניאלס להתחייב לכתיבת ספר מקיף על מתנת הנבואה: "מאז ששלחתי לך מכתב אתמול, מצאתי את מכתבך מיום 22 בדצמבר. בו אתה מספר לי שבמשך שנתיים שלמות עודדת את הזקן דניאלס להכין ספר על רוח הנבואה, אך לא סיפרת לי מה הייתה תגובתו לבקשות אלה" (Selected Messages, כרך 3, עמ' 453, פסקה 4).

הספר שאלן ווייט דחקה בו לכתוב נמשך עוד עשרים ושמונה שנים; דניאלס כתב אותו לבסוף תחת הכותרת The Abiding Gift of Prophecy והוציא אותו לאור ב-1936, שנה לאחר מותו. הספר "נשפטים על פי הבשורה" של קרן אלן ג'י ווייט משמר את עמדתו הבוגרת של דניאלס בנוגע למתנת הנבואה — שהוא היה מלמד אחרים "להתחיל מהתחלת התנועה הזאת. באותה עת הייתה מתנה לאדם ההוא, ובאותו הזמן באה תנועת המסר המשולש. שניהם הגיעו יחד באותה שנה. המתנה הזאת הופעלה באופן עקבי ועוצמתי בהתפתחות התנועה הזאת. השניים היו קשורים זה בזה באופן בלתי נפרד, והיו הוראות שניתנו לגבי תנועה זו בכל שלביה באמצעות מתנה זו, באופן ברור במשך שבעים שנה" (Judged by the Gospel, עמ' 403, פסקה 1).

שנותיו המאוחרות ומותו (1922–1935)

לפי ESDA, דניאלס פרש מתפקידו כנשיא ה-General Conference ב-1922 לאחר עשרים ואחת שנים, סירב לכהן בקדנציה שישית, ונבחר לאחד ממזכ"לי השדה הכלליים הראשונים. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הוא התמקד בפיתוח מקצועי של הכמרים, סייע בהקמת הסמינר התיאולוגי של האדוונטיסטים של יום השביעי בטקומה פארק, והקדיש את שנותיו האחרונות לספר "The Abiding Gift of Prophecy". הוא נפטר בטקומה פארק ב-22 במרץ 1935, בשנתו השבעים ושבע, ונקבר בבית הקברות אוק היל בבאטל קריק לצד המייסדים. מרי האריכה ימים אחריו בתשע שנים, ונפטרה בשנת 1944.