לודוויג ריצ'רד קונרדי

ביוגרפיה מזהירה — חלוץ נאמן שלא החזיק מעמד עד הסוף

במשך קרוב לחמישים שנה היה לודוויג ריצ'רד קונרדי הפעיל הבולט ביותר בקהילת האדוונטיסטים של יום השביעי באירופה — חלוץ המסיונים בגרמניה, ברוסיה ובהמבורג; מייסד הוצאת הספרים בהמבורג ובית הספר להכשרה בפרידנסאו; סגן נשיא הועידה הכללית; האיש שאלן ווייט כינתה בשנת 1883 כ"מסור לחלוטין לעבודה" (4LtMs, Ms 5, 1883, par. 13). עם זאת, בסוף חייו, במאי 1932, קונרדי ניתק רשמית את קשריו עם הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי, דחה את מתנת הנבואה של אלן ווייט, והצטרף לבפטיסטים של יום השביעי. אין ללכת בדרכו המאוחרת. כפירתו מתועדת כאן כדי שהקורא יוכל להבחין בין העובד המוקדם שבנה את המפעל לבין האיש המאוחר יותר שהפנה עורף לרוח הנבואה שהנחתה את מעשיו המוקדמים.

סיכום

קונרדי נולד בקרלסרוהה, גרמניה, בשנת 1856, היגר לאמריקה בצעירותו, עבד כפועל חקלאי באיווה, התנצר לאדוויטיזם בשנת 1878, למד במכללת באטל קריק, ובשנת 1885 נשלח לשדה המרכז-אירופי. בשלושים השנים הבאות היה חלוץ בעבודת האדוונטיסטים ברוסיה (הכנסייה האדוונטיסטית הראשונה באימפריה הוקמה בברדבולאט בשנת 1886), סבל ממאסר של חמישה שבועות יחד עם עמיתו ג'. פרק בפרקופ, ייסד את המשימה בהמבורג בשנת 1889, ערך את העיתונים "הרוולד דר ואריטה" ו"ציון-ווכטר", ארגן את הועידה הכללית האירופית בשנת 1901 ואת החטיבה האירופית בשנת 1909, ושימש כאחד ממנהלי המשימה הבכירים ביותר של הכנסייה. משנת 1918 שימש כסגן נשיא הועידה הכללית, אך הספקות שפרסם בשנת 1931 בנוגע למסר המקדש ולסמכותה של אלן ווייט הובילו אותו לפרידה; במאי 1932 הגיש את התפטרותו והוטבל מחדש בכנסיית הבפטיסטים של יום השביעי. הוא נפטר בשנת 1939.

מפועל חקלאי מאיווה לחלוץ אירופי (1856–1886)

הספר "תנועת הביאה השנייה הגדולה של לוגבורו" מתעד את תחילת הקריירה האירופית שלו: "ב-1885 עזב הזקן ל. ר. קונרדי את אמריקה לטובת שדה מרכז אירופה, כדי לפעול בקרב הגרמנים" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 409, פסקה 2). אותה פסקה מתעדת את הקמתה של הכנסייה האדוונטיסטית הרוסית הראשונה: "ב-28 ביוני 1886 עזב את בזל ונסע לקרים, רוסיה. שם, יחד עם הזקן פרק, נסע לברדבולאט, שם הוטבלו שתי אחיות והוקמה כנסייה בת תשעה-עשר חברים, שהייתה הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי הראשונה ברוסיה" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 409, פסקה 2).

מיד לאחר הקמת הכנסייה בחצי האי קרים החלה רדיפה רוסית. באותו פרק בספרו של לוגבורו נכתב: "מיד לאחר מכן נעצרו הזקנים קונרדי ופרק באשמת הוראה המנוגדת לאמונה האורתודוקסית, והוחזקו בכלא במשך חמישה שבועות בפרקופ. לאחר שחרורו (הודות להתערבותו של שגריר ארצות הברית) ביקר הזקן קונרדי במזרח רוסיה, ולאחר מכן שב לשווייץ" (The Great Second Advent Movement, עמ' 409, פסקה 3).

המבורג, פרידנסאו והעבודה בגרמניה (1889–1918)

בספרו "תנועת הביאה השנייה הגדולה" מתעד לופבורו את הקמת המשימה בהמבורג: "במאי 1889 נפתחה פעילות המשימה בהמבורג, גרמניה, על ידי הזקן קונרדי, ותוך זמן קצר הוקמה בית ספר להכשרת עובדים. באוקטובר שלאחר מכן הוקמה בית ספר לשבת המונה עשרים ושמונה חברים. באותה שנה ביקר הזקן האסקל במשימה, והוקמה כנסייה המונה עשרים חברים, וכן הוקם מחסן ספרים" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 410, פסקה 1).

ציטוטו של לוגבורו מדו"ח של קונרדי עצמו על העבודה הגרמנית-רוסית בסוף שנת 1895: "מאז ה-1 בינואר 1895, 12 מפיצים חדשים נכנסו לשטח. ביוני 1895, הדו"ח הצביע על עלייה של חמישים אחוזים במכירות. כעת נעשים מאמצים מיוחדים עם 'הרולד דר ואריטה' (Harold der Wahrheit), העיתון הגרמני שלנו" (The Great Second Advent Movement, עמ' 412, פסקה 5).

עידודו של אלן ווייט לעבודתו המוקדמת

בכתב היד של אלן ווייט משנת 1883 — שנכתב לאחר ששמעה את קונרדי נואם בפני הועידה הכללית ממש בתחילת שירותו בזרם — נשמרה הערכתה האישית: "כשקשבתי לעדותו של האח [ל. ר.] קונרדי, יכולתי לראות מדוע הוא זכה להצלחה כה רבה. הוא היה רציני לחלוטין בעבודתו. הוא תפס אותה כאילו התכוון לעשות משהו. לא היכולת לבדה מביאה להצלחה, אף כי כישרון ויכולת מקודשים הם ככלי עבודה מלוטשים בידי אלוהים; אלא יש להיות רציניים לחלוטין בעבודה" (מכתבים וכתבי יד, כרך 4, כתב יד 5, 1883, פסקה 13).

שנתיים לאחר מכן, בעת שהותה בשווייץ, דחקה אלן ווייט בקונרדי להצטרף לעבודה בבאזל: "אני מקווה שאחי קונרדי יבוא לעבוד זמן מה עם אח ארצנברגר. כשיבוא, נקיים אסיפות כאן בבאזל; ואני מאמינה שנשמות יאמצו את האמת" (מכתבים וכתבי יד, כרך 4, מכתב 38, 1885, פסקה 17).

בשנת 1886 היא תיעדה את הגעתו בפועל ואת תוכניותיו המיסיונריות כלפי רוסיה: "האח קונרדי נמצא כאן כעת, והוא שוקל לבקר ברוסיה בקרוב, שכן כבר התעורר שם עניין עמוק באמצעות הקריאה. אני שמחה שאח קונרדי הגיע, שכן הוא עובד מצליח בקרב הגרמנים. לאחר שיבלה כמה חודשים ברוסיה, הוא מתכוון לחזור לבאזל ולעבוד במקום הזה, אם ירצה האל" (מכתבים ומכתבים, כרך 4, מכתב 29, 1886, פסקה 6).

באותה שנה תיעדה אלן ווייט את ההטפה המשותפת שלהם בלוזאן: "דיברתי לראשונה בלוזאן בשבת בבוקר, ואחריי דיברו שני מתורגמנים, האח בורדו והאח קונרדי. לאחר הדרשה, היה לנו מפגש חברתי מצוין. ארבעה אנשים העידו שהם שומרים את השבת הראשונה שלהם" (מכתבים ומכתבים, כרך 4, מכתב 7, 1886, פסקה 17).

התיעוד משנת 1887 מוווהווינקל, גרמניה, שבו אלן ווייט וקונרדי פעלו יחד כדי לפתור את המחלוקות בקרב המאמינים הגרמנים: "האנשים אינטליגנטים ושונים בכל מובן מאלה שבאיטליה. אך השטן פעל ועדיין פועל כאן כדי ליצור מחלוקות בין המאמינים. המפגש שלנו אתמול, שנמשך כל היום, נועד לעזור למאמינים. דיברתי בשעות הבוקר, ואז הזקן קונרדי אמר שמעולם לא היה להם מפגש חברתי. אמרתי לו שעכשיו זה הזמן להרגיל אותם" (מכתבים וכתבי יד, כרך 5, מכתב 83, 1887, פסקה 4). באותו מכתב, בפסקה הבאה: "אחר הצהריים אח קונרדי קיים מפגש בן שלוש שעות, ואני חושבת שהוא עבד קשה. שכבתי לנוח. בשעה שמונה דיברתי שוב אל האנשים ואז השארתי את הזקן קונרדי לסיים את המפגש, בניסיון לפתור קשיים" (מכתבים וכתבי יד, כרך 5, מכתב 83, 1887, פסקה 5).

המחלוקת סביב ה"דיילי" והסדקים הראשונים (1899–1919)

לפי הספר "לבל נשכח", הזרעים לעזיבתו המאוחרת של קונרדי נזרעו זמן רב לפני הפרידה הרשמית. הפרק על וו. וו. פרסקוט מתעד כי "השקפה חדשה" על "היומי" — הפרשנות לפיה "תמיד" בדניאל 8 היה כהונתו המתווכת של ישו ולא פגאניזם — "תוארכה לפחות לספרו של קונרדי על נבואה שפורסם בגרמנית, ולדיונים של פרסקוט עם עמיתיו לעבודה באנגליה בשנת 1899" (Lest We Forget, פרק 174, עמ' 430, פסקה 33). באותו פרק, הרבה יותר מאוחר, מתועד הבסיס שעליו סירב פרסקוט לפרסם גינוי פומבי כלפי עמיתו הגרמני: "בקשה זו נבעה ככל הנראה מהערותיו של פרסקוט לכמה מהקצינים כי לא ניתנה תשובה מספקת לבאלנג'ר ולפלטשר, ומהיעדר גינוי גורף שלו כלפי קונרדי" (Lest We Forget, פרק 174, עמ' 435, פסקה 68). השאלה העמוקה יותר עבור קונרדי לא הייתה ה"יומי", אלא המסר על המקדש עצמו; וככל שחלפו השנים, אמונו בדוקטרינת המקדש האדוונטיסטית התערער.

הכפירה והעזיבה בשנים 1931–1932

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי ורישומי ועדת הכנס הכללי העכשוויים, בסתיו 1931 פרסם קונרדי, אז בן 75 שפרש זה עתה משירות פעיל בזרם הדתי, סדרת מאמרים שבהם דחה את הפרשנות ההיסטורית של האדוונטיסטים לדניאל 8:14, המקדש השמימי, הכפרה של 1844 והסמכות הנבואית של אלן ג'י ווייט. משלחת מטעם ועדת " " של הועידה הכללית — שכללה את וו. א. ספייסר, א. ג. דניאלס ו-סי. אייץ'. ווטסון — נפגשה עמו ארוכות בהמבורג במהלך האביב של 1932 בניסיון להחזירו בתשובה. הוא סירב. ב-9 במאי 1932 הגיש את התפטרותו הרשמית. מאוחר יותר באותה שנה הוטבל מחדש בכנסיית הבפטיסטים של יום השביעי בשוודיה, ובילה את שבע השנים האחרונות של חייו בהתנגדות לאותה הכנסייה שהוא עצמו הקים.

מותו (1939) והלקח

לפי נתוני ESDA, ל. ר. קונרדי נפטר בהמבורג ב-30 במאי 1939, בשנתו ה-83. הוצאת הספרים שלו בהמבורג, סמינר פרידנסאו והחטיבה האירופית המשיכו כולם באמונה האדוונטיסטית — והמשיכו להתקיים זמן רב לאחר התרחקותו ממנה בשנותיו האחרונות. הדפוס שבו אדם עמל חמישים שנה למען מטרת האל רק כדי לדחות אותה בסופו של דבר הוא הדפוס שעליו הזהיר האל באמצעות יחזקאל: "כִּי יִסֹּר הצדיק מִצְדָקָתוֹ, וְעָשָׂה עֲוֹן, וְיָמוּת בָּהּ; בְּעֲוֹנוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת" (יחזקאל 18:26).

קונרדי עומד כאן כעד לשתי האפשרויות — שהעבודה הכנה והמבורכת ברוח בתחילת הדרך אינה ערובה להתמדה, ושהאזהרות של אלן ווייט בנוגע לאלה שקיבלו את המסר בעבר ואז נסוגו אינן תיאורטיות. יש לכבד את פועלו המוקדם; אין ללכת בדרכו המאוחרת.