צ'ארלס פיץ'

תקציר

צ'ארלס פיץ' היה כומר קונגרגציונלי ופרסביטריאני שהפך לאחד המטיפים היעילים ביותר בתנועת המיליטריסטים, מחבר משותף של "תרשים 1843" המפורסם, ומחבר הדרשה משנת 1843 "צאו ממנה, עמי". הוא נפטר מדלקת ריאות ב-14 באוקטובר 1844 — שמונה ימים לפני התאריך שלמענו הקריב את חייו ואת הונו בציפייה לשובו של ישו — ולאחר מכן כתבה אלן ווייט על פגישתה עמו בחזון ליד עץ החיים.

השכלה וראשית דרכו הכומרית (1805–1836)

פרום מתעד את העובדות היבשות של חייו של פיץ' ושל כהונתו: "הבא בתור היה צ'ארלס פיץ' (1805–14 באוקטובר 1844), שהגיע מהמפטון, קונטיקט. הוא למד באוניברסיטת בראון, ולאחר שהוסמך לכהונה בכנסייה הקונגרגציונלית שירת ברצף באבינגטון, קונטיקט; וורן, מסצ'וסטס; והארטפורד, קונטיקט" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 533, פסקה 2). על חנוכת בית התפילה "ברודווי טברנקל" בניו יורק מוסיף פרוום: "פיץ', שהיה אז בהארטפורד, הובטח כמי שישא את הדרשה" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 533, פסקה 2).

האסופה Lest We Forget מתארת את אותו מסלול ומוסיפה את הכותרת שהזיכרון האדוונטיסטי ייחס לו: "חוקר, תיאולוג, משורר, יוצר תרשימים נבואיים, מטיף ומבשר פופולרי, תומך בקדושה באמצעות אמונה, מתנגד לעבדות, בעל ואב מסור, צ'ארלס פיץ' היה שם בדיוק בזמן שבו אלוהים רצה שיהיה" (Lest We Forget, פרק 38 ("Charles Fitch 1805-1844"), עמ' 79, פסקה 2). LWF ממשיך: "לאחר שלמד באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, פיצ' החל את כהונתו בכנסייה הקונגרגציונלית באבינגטון, קונטיקט. ערים אחרות שבהן שימש ככומר היו וורן ובוסטון, מסצ'וסטס, הרטפורד, קונטיקט, וניוארק, ניו ג'רזי. בשנת 1832 היה כבר חבר כבוד במועצת הנציבים האמריקאית למשימות בחו"ל והוסמך לכהונה" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 3).

המפגש עם מילר, ההיסוס וההתנצרות (1838–1841)

קריאתו הראשונה של פיץ' בהרצאותיו של ויליאם מילר התרחשה בשנת 1838. הספר "לבל נשכח" מתעד את אמונתו הראשונית ואת הנסיגה הארוכה שבאה בעקבותיה: "במרץ 1838 כתב פיץ' לוויליאם מילר והצהיר כי קרא את הרצאותיו של מילר ואינו מטיל ספק בנכונות דעותיו. עם זאת, עבור צ'ארלס פיץ', כמו עבור מטיפים רבים אחרים בעלי הכשרה דומה באותה תקופה רפורמית יוצאת דופן, נדרשו אומץ רב ושכנוע עמוק כדי להזדהות עם המילריטים" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 4). LWF משמר את הווידוי המאוחר של פיץ במילותיו שלו: "הביקורת שראיתי שתבוא עליי אם אגן עליהם הובילה אותי להניח את העניין בצד" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 5). באותו פסקה מוסיף: "האמת היא, שהפחד מבני אדם הכניס אותי למלכודת; לא הייתי מוכן באותה עת להיראות כתומך באמת שהגן עליה מר מילר" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 5).

הנסיגה נמשכה שלוש וחצי שנים. ביקורו של ג'וזיה ליץ וחבילת ספרות פתחו מחדש את השאלה, ומכתבו של פיץ לחבריו מתאר את הלימוד בתפילה שבא לאחר מכן: "פניתי אל האדון; קראתי את התנ"ך שלי, ואת כל הספרים שהצלחתי להשיג. אספתי את כל הראיות שהצלחתי להשיג בנושא; ואז, בצום ובתפילה, הנחתי אותן ואת עצמי עם כל אשר לי לפני האדון, מתוך רצון רק שהרוח הקדושה תנחה אותי אל כל האמת" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 8).

השירות בקליבלנד ו"תרשים 1843" (1842–1843)

פיץ' השקיע את עצמו במטרה האדוונטיסטית ללא סייג. Lest We Forget מתעד את קצב פעילותו: "לאחר מכן, פיץ' נסע ללא לאות, והשקיע את עצמו ללא סייג בהכרזה על הצורך בהכנה לביאתו השנייה של ישו. הוא העביר את משפחתו לקליבלנד, אוהיו, וערך אסיפות וטבילות בכל רחבי אוהיו. דבריו מעידים על מסירותו לשתי הדוקטרינות: "בכל מקום שהייתי, הטיפתי לקדושה. הנוהג הרגיל שלי היה להטיף על קדושה בשעות אחר הצהריים ו..." (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 79, פסקה 9).

התרומה המשמעותית ביותר והמתמשכת ביותר שלו למטרה המילריטית הייתה תרשים. לוגבורו מתעד: "בראש הרשימה עומד צ'ארלס פיץ' מקליבלנד, אוהיו, שהציע בשנת 1842 את הרעיון להכין תרשימים שימחישו את חזונות דניאל ואת ספר ההתגלות. מקור הרעיון היה מבוסס על חבקוק 2:2, 3" (The Great Second Advent Movement, עמ' 124, פסקה 2). LWF מתעד את השותף ואת תפקידה של התרשים בתנועה: "בשנת 1842, מתוך תחושה בצורך בתרשים מדויק, פיץ' ואפולוס הייל הכינו את התרשים המפורסם הממחיש את התגשמות נבואות אחרית הימים של דניאל. זה שימש בהרחבה את המיליטריסטים" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 80, פסקה 10).

"צאו ממנה, עמי" (1843)

החיבור הפולמוסי של פיץ' מיולי 1843 הפך לאחד מרגעי המפתח בתנועת המיליטריסטים. הספר Lest We Forget מתעד את שלוש השאלות המנחות שלו: "פיץ' גם הטיף את המסר של המלאך השני בספר ההתגלות 14: 'צאו ממנה, עמי'. לכן הוא נחשב לחוליה בלתי נפרדת בתנועת האדוונטיסטים. בדרשה אחת הוא התייחס לשאלות הבאות: מהי בבל? מהו נפילת בבל? מה פירושו של עם אלוהים לצאת מבבל?" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 80, פסקה 11). הערכתו של פיץ עצמו לגבי סיכויי הרפורמה ללא ביאתו השנייה מופיעה במכתב מקליבלנד שפורסם ב-Signs of the Times: "להביא לרפורמה נרחבת וקבועה בעולם המטורף הזה הוא דבר חסר תקווה" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 80, פסקה 12).

אובדן שני בנים (דצמבר 1843 – ינואר 1844)

בתוך חודש מתו שני בניה הצעירים של פיץ'. בספר Lest We Forget מתועדת מותו של ווילי בן השבע, שנקבר ב-5 בדצמבר 1843, ולאחר מכן מותו של אחיו בן העשרים חודשים. ב-Midnight Cry מ-24 בינואר 1844 צוין האובדן השני: "האח צ'ארלס פיץ' נמצא כעת בקליבלנד. הוא קבר ילד נוסף" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 80, פסקה 14). הרהוריו של פיץ על שיקום ילדיו בצד התחייה נפתחים כך: "לכן, להורים עצמם המוכנים למלכות האלוהים, יש את דבר האלוהים המבטיח להם כי שם ימצאו את תינוקיהם, ששבו מארץ האויב, ושם תתוגמל עבודתם" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 81, פסקה 15). אותו פסקה מסתיימת כך: "הם לא עבדו לשווא למען קטנטניהם" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 81, פסקה 15).

מותו (14 באוקטובר 1844)

דווח כי פיץ' הצטנן בעת שהטביל את המומרים. בספר Lest We Forget נכתב: "צ'ארלס פיץ' חלה במחלה קשה, ככל הנראה דלקת ריאות, בחודש אוקטובר 1844. הוא הצטנן בעת שהטביל את המומרים" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 81, פסקה 16). הגיליון של "The Midnight Cry" מ-19 באוקטובר 1844 פרסם חדשות על שעותיו האחרונות: "הוא מצא את האח פיץ' בבאפלו בקושי חי. נשמתו, עם זאת, הייתה מלאה בתקווה ובכבוד. הוא אמר כי נחקק בנשמתו באופן בלתי נמחה, כי האדון יבוא ביום העשירי של החודש השביעי, ואם יירד אל הקבר, יהיה עליו רק לישון שינה קצרה, לפני שיקום בבוקר התחייה" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 81, פסקה 18). בגיליון "The Midnight Cry" מ-31 באוקטובר 1844 התפרסמה הודעת הפטירה שלו: "אחינו היקר נרדם בישוע. השפתיים שמהן נשפכו דברי אלוהים בעוצמה לאוזניים של אלפים רבים, סגורות עתה. הלב ההוא, שהלך בקצב של רוך אב ואהבת אח לילדי אלוהים, חדל לפעום" (Lest We Forget, פרק 38, עמ' 81, פסקה 20).

כותרת הפרק שכתב פרוום על פרק הסיום של חייו של פיץ' היא עצמה הסיכום הקצר ביותר: "מות מדלקת ריאות ב-14 באוקטובר 1844" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 545).

חזונה של אלן ווייט (עץ החיים)

שנים מאוחר יותר, אלן ווייט נזכרה בחזון שבו פגשה את פיץ' ואת מטיף אדוונטיסטי אחר שנפטר, לוי סטוקמן, ליד עץ החיים:

כולנו ניגשנו אל מתחת לעץ והתיישבנו כדי להתבונן בפאר המקום, כאשר האחים פיץ' וסטוקמן, [ ראה נספח. ] שהטיפו את בשורת הממלכה, ואשר אלוהים הניח בקבר כדי להצילם, ניגשו אלינו ושאלו אותנו מה עברנו בזמן שהם ישנו. ניסינו להיזכר בניסיונות הקשים ביותר שלנו, אך הם נראו כה קטנים בהשוואה למשקל התהילה העצום והנצחי שהקיף אותנו, עד שלא יכולנו לדבר עליהם, וכולנו קראנו: "הללויה, גן עדן הוא זול מספיק!"

(כתבים מוקדמים, עמ' 17, פסקה 2)

אותה סצנה תועדה קודם לכן בספר "מתנות רוחניות", כרך 2, עמ' 34, פסקה 1 () ובספר "עדות לכנסייה", כרך 1, עמ' 61, פסקה 2 (). עבור האדוונטיסטים ששרדו את "האכזבה הגדולה" של 22 באוקטובר 1844, הנחמה בכך שמטיפם "הונח בקבר כדי להושיעו" — במנוחה, בהמתנה לתחיית המתים — הפכה לאחת מעדויותיה החוזרות ונשנות ביותר של אלן ווייט.