דדלי מרבין קנרייט

ביוגרפיה מזהירה

דדלי מ. קנרייט שירת את הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי ככומר במשך עשרים ושמונה שנים (1859–1887) לפני שעזב אותה בפומבי בפברואר 1887 והקדיש את שארית חייו לתקיפת הכנסייה, תורתה, ואלן ג. ווייט באופן אישי. ספרו משנת 1889, "Seventh-day Adventism Renounced" (התנערות מהאדוויטיזם של יום השביעי), וספרו משנת 1919, "Life of Mrs. E. G. White" (חייה של הגברת א. ג. ווייט), הפכו למקורות הסטנדרטיים עבור כל סופר מתנגד מאוחר יותר נגד האדוויטיזם. אין ללכת בדרכו. התיעוד הביוגרפי שלהלן נלקח מתוך הספר "Replies to Elder Canright’s Attacks on Seventh-day Adventists" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוויטיסטים של יום השביעי) מאת באטלר וסמית, וממקורות ראשוניים אחרים שטיפלו בכפירתו באותה עת.

תקציר

קנרייט נולד בקינדהוק, מחוז ברנץ', מישיגן, ב-22 בספטמבר 1840. הוא הפך לאדוויסטי שומר שבת בשנת 1859, בגיל תשע-עשרה, הוסמך בשנת 1865, וכיהן כנשיא ועידת אוהיו (1865–1873) וכנשיא ועידת מישיגן (1880–1882). במהלך 28 שנות כהונתו באדוונטיזם היה מטיף ודיבייטור נמרץ. לאחר מאבקים חוזרים ונשנים עם הספקות ועם העדויות, התפטר בפומבי באוטסגו, מישיגן, ב-17 בפברואר 1887. מאותו תאריך ועד מותו ב-1919 הופנה עטו נגד הכנסייה.

עשרים ושמונה שנים למען המטרה האדוונטיסטית (1859–1887)

התשובות של באטלר וסמית להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי מתעדות את הקשת הארוכה של כהונתו של קנרייט באדוונטיזם: "לפני כ-28 שנים, ד.מ. קנרייט אימץ את השקפותיהם של האדוונטיסטים של יום השביעי. במשך מספר שנים הוא עמל לרכוש את ההשכלה הדרושה, ומיד לאחר מכן החל להטיף את תורתם. הוא ניחן במידה רבה של רצינות, ביכולת סבירה ובשאפתנות להצליח, והיה לו הצלחה מצוינת בעבודתו, והוא נחשב במשך שנים רבות לאיש עולה בכת" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 15, פסקה 2).

באותו פסקה מתועדים הסימנים המוקדמים לחולשה האישית שתביא למפלתו: "היה לו טעם חזק לדיונים ולמחלוקות, והוא התמסר אליהם במיוחד, וזכה להצלחה רבה בהם. תכונות אלו תמיד מושכות תשומת לב, והן העניקו לו בולטות רבה. במשך תריסר שנים היו מעשיו בעלי ערך למטרה זו, והוא נסע רבות במדינות ובכנסים שונים. אז זכה לאמון מלא מצד אנשינו. אך מאותה נקודה ואילך החל אמון זה להתערער" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 15, פסקה 2).

הפרישה ב-17 בפברואר 1887

בספר "תשובותיהם של באטלר וסמית" מתועד הרגע הפומבי שבו התפטר קנרייט באוטסגו, מישיגן: "בחודש ינואר האחרון, הזקן ד.מ. קנרייט, שהיה קשור לעמנו במשך כ-28 שנים, נקט בעמדה כי אינו יכול עוד להיות אדוונטיסט של יום השביעי. ב-17 בפברואר הוא נימק את סיבותיו בפומבי בפני קהילת אוטסגו, שבה היה חבר. הכותב היה נוכח במקום" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 4, פסקה 3).

עדותו של קנרייט ברגע פרישתו הייתה מפתיעה בפיוסיותה. באותו הפסקה נכתב: "בדבריו על אנשינו ועל היחס שקיבל בקרבנו, הוא היה אדיב ומפייס מאוד. הוא הצהיר כי לדעתו יש אחוז גבוה יותר של נוצרים אמיתיים בקרב אנשינו מאשר בכל זרם דתי אחר שהכיר. הוא הביע הערכה רבה ואמון בכמה ממנהיגינו, מתוך אמונה שהם משרתי ישו כנים ומסורים. הוא אמר כי היה מרוצה לחלוטין מהיחס שקיבל בקרב האדוונטיסטים של יום השביעי ב- . לא הייתה לו כל טענה כלפיהם בעניין זה, והוא הרגיש כי התייחסו אליו בכל המובנים כפי שנוצרים צריכים להתייחס" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 4, פסקה 3).

תשובותיהם של באטלר וסמית משמרות את דבריו של קנרייט שפורסמו ב-Review and Herald ב-1 במרץ 1887, כולל הודאתו הכנה כי הוא טופל בצדק, בנדיבות וברגישות על ידי הקהילה האדוונטיסטית — מילים שנשמרו באותה פסקה המצוטטת להלן ב-.

מפיוס להתקפה (1887–1919)

באותו פסקה מתועדת ההתפתחות שבאה לאחר מכן: "אך כעת, כמו הנער הכפוי טובה המכה את אמו, הוא יכול לפנות נגד חבריו הוותיקים והמטרה שטיפחה אותו, ללעוג לנו בעיתונים ובדוכן הדרשה, להפיק את המרב מחוסר הפופולריות שלנו, להצטרף לאויבינו המרים ביותר בהתנגדות לעבודתנו, ולסווג אותנו בין המוסלמים, המורמונים וקיצונים אחרים, ולעשות כמיטב יכולתו כדי לגרום לכך שנראה כקבוצה צרת אופקים, קנאית וטיפשה" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 20, פסקה 1).

בהקדמתו ל"תשובות" מתעד באטלר את הסובלנות הארוכה שהפגינה הכנסייה כלפי קנרייט לפני שהגיבה: "בניגושנו למלאכה הלא נעימה של מתן תשובות להתקפותיו של הזקן ד.מ. קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי ועל תורתם, אנו חשים כמעט כאילו אנו מציעים התנצלות לקהל הקוראים. במשך חודשים רבים נמשכו התקפותיו בעיתונים שונים ובנוגע לנקודות רבות ושונות באמונתנו. הוא הציג אותנו באור מגוחך, וניסה ליצור רושם כי אנשינו הם בורים, צרים אופקים, קנאים, וגורמים נזק רב לעולם הנוצרי, וכי תורותינו אינן ראויות כלל לאמון" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 3, פסקה 1).

המודל שציינו באטלר וסמית

המשפט המרתק ביותר בספר, המופיע באותה פסקה המתעדת את הודאתו הפומבית של קנרייט ביחסו הצודק: "לעולם לא היינו מאמינים שידידנו הוותיק ד.מ. קנרייט ינקוט בקו פעולה כזה, אלמלא הכרנו היטב את חולשתו ואת אופי הרוח השולטת לעתים קרובות באלה המוותרים על אמת זו" (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 20, פסקה 1). ובאותו פסקא: "מעולם לא הכרנו אדם שיכול היה לשנות את דעתו באופן כה פתאומי וקיצוני כמו הזקן ק." (תשובות להתקפותיו של הזקן קנרייט על האדוונטיסטים של יום השביעי, עמ' 20, פסקה 1).

מותו (1919)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, קנרייט נפטר ב-12 במאי 1919, בגיל שבעים ושמונה. בסוף חייו היה כומר בפטיסטי. כמה ממנהיגי האדוונטיסטים ניסו ליצור איתו קשר בשנותיו האחרונות, ביניהם וו. א. ספייסר, אך עטו המשיך להתנגד עד הרגע האחרון.

מורשת

הודאתו של קנרייט עצמו ברגע פרישתו — כי הכנסייה התייחסה אליו "בצורה צודקת, נדיבה ורחומה" — מהווה את המדד האמיתי ביותר לבדיית התלונה האישית שנבנתה מאוחר יותר סביב שמו. כתביו הפכו למקורות הסטנדרטיים עבור כל סופר אופוזיציה מאוחר יותר; עדותם של אלה שעבדו לצדו במשך עשרים ושמונה שנים — ומילותיו שלו ברגע שעזב אותם — היא העדות האמינה יותר. כמה ממנהיגי האדוונטיסטים, בהם וו. א. ספייסר, ניסו ליצור עמו קשר בשנותיו האחרונות; עטו המשיך להתנגד עד הרגע האחרון.