סארפטה מיירנדה איריש הנרי

תקציר

סארפטה מירנדה איריש הנרי הייתה מטיפה ארצית של איגוד הנשים הנוצריות למען המתינות (WCTU), סופרת ומשוררת, האדריכלית של "משרד הנשים" המאורגן הראשון בכנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי, ואחת המומרות הבולטות ביותר בשלב מאוחר בחייה בתולדות האדוונטיסטים. נולדה באלבון, פנסילבניה, ב-4 בנובמבר 1839, בתו של הכומר המתודיסטי הורציו נלסון איריש, התאלמנה בגיל שלושים ושתיים, אם לשלושה ילדים ששרדו, היא עלתה בדרגות ה-WCTU עד שהגיעה לבמה הלאומית; בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה מרותקת למיטה בשל מחלת לב מוגדלת, ובקיץ 1896 נכנסה לסנטוריום באטל קריק; ב-13 באפריל 1897 נרפאה באורח פלא באמצעות משחה, והפכה לאדוויסטית של יום השביעי. בשלוש השנים האחרונות לחייה עבדה בבאטל קריק ובזירה הלאומית — הטיפה, כתבה, ארגנה את פעילות הנשים, וניהלה התכתבות חמה עם אלן ג'י. ווייט (שאותה מעולם לא פגשה פנים אל פנים, שכן ווייט הייתה אז באוסטרליה) — עד שדלקת ריאות בגרייסוויל, טנסי, לקחה אותה ב-16 בינואר 1900, בגיל שישים.

מאלביון, פנסילבניה, לבמה של ה-WCTU (1839–1896)

על פי מאמרו של מישל סאן לי באנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי, סרפטה מירנדה איריש נולדה ב-4 בנובמבר 1839 באלביון, פנסילבניה, בתו של הכומר המתודיסטי הורציו נלסון איריש ואשתו מרי אליס קלארק איריש. אחיה, אורסמוס ה. איריש, כיהן מאוחר יותר כמפקח על ענייני האינדיאנים של לינקולן ביוטה וכראש המשרד לחריטה והדפסה של גארפילד. ב-1859 נרשמה לסמינר רוק ריבר במאונט מוריס, אילינוי, שם פגשה את עמיתו למקצוע, ג'יימס ו. הנרי, והתחתנה עמו ב-1861. ג'יימס התגייס לצבא האיחוד ב-1864 ונפטר ממחלה ב-1871, והותיר את סרפטה אלמנה בת שלושים ושתיים עם ארבעה ילדים קטנים — הצעיר שבהם נפטר חודשים ספורים לאחר מות אביו. היא פרנסה את עצמה ואת שלושת הילדים שנותרו בחיים באמצעות פרסום סיפורים ושירה, לעתים תחת שם העט לינה לינווד.

בשנת 1874, לאחר שהתעורר בה חשש כשבנה הצעיר ארתור פותה להיכנס לבר ברוקפורד, אילינוי, היא הקימה אגודה מקומית למען המתינות — שמהווה את הגרעין של פעילותה לכל אורך חייה ב-WCTU. למרות שהייתה ביישנית ומסוגרת מטבעה, היא הפכה למטיפה ארצית של ה-WCTU, נסעה והרצתה במשך שני עשורים, ובסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה מרותקת למיטה בשל הגדלת לב שהרופאים קבעו כי היא חשוכת מרפא.

באטל קריק וההתנצרות לאדוויטיזם (1896–1898)

לפי ה-ESDA, הנרי נכנסה לסנטוריום באטל קריק של ג'ון הארווי קלוג בקיץ 1896 לטיפול במחלת הלב שלה. ב-13 באפריל 1897, לאחר טקס משחה ותפילה בהנחיית א. ט. ג'ונס, וו. וו. פרסקוט, מספר רופאים ושני חולים נוספים, היא נרפאה באופן מיידי וקבוע; ג'יי. אייץ' קלוג ולורטה קרס אישרו את החלמתה. היא קיבלה את השבת, הצטרפה לכנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי, ובמהלך השנתיים וחצי האחרונות לחייה עשתה עבודה בקנה מידה לאומי שאף אישה אדוונטיסטית מבני דורה לא השתוותה לה.

העלון היומי של הכנס הכללי משנת 1899 משמר את עדותה שלה על התנצרותה: "אני מרגישה שלא אוכל לתת לבוקר הזה לחלוף מבלי לומר מילה. הפלא הגדול מכולם מבין כל החסדים שהעניק לי אלוהים בחיי הוא שאני כאן הבוקר. חשבתי על הכנס הכללי האחרון. הייתי נכה בכיסא גלגלים, בסנטוריום, והייתי בשבת רק שלושה חודשים. זה הגיע אליי כמו הבזק של אור. זה היה איתי כל הזמן, אבל לא ראיתי את זה. אך כאשר אלוהים האיר את אורו על זה לנגד עיניי, לא הייתה בי שום התנגדות, אלא האמנתי ואהבתי את זה" (General Conference Daily Bulletin, 16 בפברואר 1899, עמ' 3, פסקה 8).

"איך הגיע אליי השבת" והאנדרטה של WCTU (1897)

בגיליון "האמת הנוכחית" של א. ג'י. ווגונר מ-5 באוגוסט 1897, תועדו הכותרת ותוכנו של החוברת שכתבה כמעט מיד לאחר התנצרותה — "איך הגיע אליי השבת" — והיא תיארה אותה כך: "זהו כותרתו של חוברת קטנה שהתקבלה לאחרונה מאמריקה, שנכתבה על ידי הגברת S. M. I. הנרי, שהיא, למיטב ידיעתנו, המפקחת על מחלקת האוונגליזם של איגוד הנשים הנוצריות למען המתינות בארצות הברית" (Present Truth, 5 באוגוסט 1897, עמ' 496, פסקה 18).

לפי ESDA, בכנס ה-WCTU בבאפלו בשנת 1897 הגישה הנרי עצומה חתומה על ידי כ-13,000 נשים, בה ביקשו פירוק המחלקה לשמירת השבת של ה-WCTU או הפסקת פעילותה למען חקיקה בנושא יום ראשון. הנהגת ה-WCTU קיבלה את העצומה אך לא נענתה לבקשתה, והיא הגישה את התפטרותה מתפקידה כמיסיונרית לאומית; הנהגת הארגון סירבה לקבל אותה. בזכות עבודתה המתמשכת, ה-WCTU ניסח לבסוף החלטה בכנס בסיאטל בשנת 1899, התומכת בתיקון חוקי יום ראשון במדינות השונות כדי לפטור את שומרי השבת של יום השביעי — ניצחון חלקי שהיא לא זכתה לראות את השלמתו.

עצתה של אלן ווייט — הישארי ב-WCTU

אלן ווייט, שהייתה אז באוסטרליה, שלחה להנרי מכתב אחר מכתב במהלך השנים 1898 ו-1899 — אף על פי שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים. מכתבה של אלן ווייט להנרי מדצמבר 1899, השמור ב-Manuscript Releases, כרך 1: "ישנן נשמות יקרות רבות שה' היה רוצה להגיע אליהן באמצעות אור האמת. יש להשקיע מאמץ כדי לעזור להן להבין את כתבי הקודש. חשתי עניין עז בעובדות ה-W.C.T.U. הנשים הגיבורות הללו יודעות מה פירושו להיות בעלות אישיות משלהן. אני מייחלת כל כך שהן ינצחו עם הגאולים סביב הכס הלבן הגדול. תפילותיי יעלו למענך, כדי שתקבל הזדמנויות מיוחדות להשתתף באסיפות הגדולות שלהן, ושהקול שלך יישמע בהגנה על האמת" (Manuscript Releases, כרך 1, עמ' 127, פסקה 1).

כתב היד של אלן ווייט משנת 1899 מתעד את דפוס ההתכתבות הקבוע שלה עם הנרי: "התעוררתי בשעה אחת וחשבתי על המכתבים שעלי לכתוב. קמתי והתלבשתי , מסרתי את עצמי לאלוהים והתחלתי בעבודתי. כתבתי מכתב בן שש עמודים לאחות הנרי; שני עמודים לאחותי מרי פ. פוס, ווסט מינוט, מיין; שלושה עמודים לאדסון ווייט" (Letters and Manuscripts, כרך 14, כתב יד 183, 1899, פסקה 1).

"משרד הנשים" ושאלותיה של הנרי בוועידה הכללית (1898–1899)

לפי ESDA, הנרי כתבה טור קבוע בשם "עבודת הבשורה של האישה" ל-Review and Herald בשנותיה האחרונות ותמכה בתוכנית מאורגנת למעורבותן של נשים אדוונטיסטיות באוונגליזם אישי. במוסף שלה ל-Review and Herald מ-6 בדצמבר 1898, היא הציגה את החזון שלה ל"שירות נשים"; ועדת הכנס הכללי אישרה את תעודת הכהונה שלה ב-30 במרץ 1898 — הכרה יוצאת דופן בעבודתה. א. ו. ספאלדינג כתב מאוחר יותר שהנרי הובילה "את הניסיון הראשון של מאמץ מאורגן להכשרת הורים ולמתן עזרה בבעיותיהם".

ה-General Conference Daily Bulletin מ-19 בפברואר 1899 משמר שאלה שהיא שאלה מהקהל בנוגע לשאלה המוסרית שהציקה לה מאז התנצרותה: "יש עוד שאלה אחת שהייתי רוצה לשאול. לאור זאת, האם יהיה זה נכון, בהנחה שאני רוצה לעזוב את הקהילה שלי ולהצטרף לזרם הזה — לכנסייה הזאת — שמישהו יגיד לי: 'עדיף שתשארי במקום שבו את נמצאת, בגלל העבודה שאת יכולה לעשות בקהילה ההיא'?" (General Conference Daily Bulletin, 19 בפברואר 1899, עמ' 32, פסקה 14).

היא הרחיבה את השאלה עוד באותה ישיבה, וניסחה אותה כשאלה שאדם עשוי להפנות אליה: "אבל מה היית אומר אם מישהו היה בא אליך ואומר" (General Conference Daily Bulletin, 19 בפברואר 1899, עמ' 32, פסקה 16) — "האם עלי לעזוב את הכנסייה הישנה שלי? או שעלי להישאר בה למען העבודה שאוכל לעשות שם?"

הרוח השוכנת וחזונו החינוכי של הנרי (1898)

העלון משנת 1899 המליץ לכנסייה על ספרה הקצר על רוח הקודש — "הרוח השוכנת" —: "למה? – כי זה בדיוק הספר שאתם צריכים כדי לעזור לכם בחיי היומיום שלכם. זהו ספר קטן, והוא כל כך מלא בדברים טובים, שרבים יקראו אותו במלואו בישיבה אחת. אין ספק שיש דברים רבים בנוגע לרוח הקודש ולמשימתה שהספר הזה יכול ללמד אתכם" (General Conference Daily Bulletin, 16 בפברואר 1899, עמ' 8, פסקה 43).

באותו עלון מובא תיאורה האישי של האופן שבו לימדו אותה להשתמש בתנ"ך מילדותה המוקדמת: "התנ"ך נועד להשתמש בכל ספר אחר בעולם. איננו אמורים להשתמש בספרים אחרים יחד עם התנ"ך; אלא עלינו לאפשר לתנ"ך להשתמש בכל ספר אחר. זה נוגע לכל ספר שהודפס אי פעם; ואם הילד ילמד כראוי, הוא ילמד כיצד להתמודד עם כל שורה שנכתבה אי פעם, בהתאם לעקרונות הנלמדים כאן, ולא רק זאת, אלא גם עם כל דבר אחר" (General Conference Daily Bulletin, 20 בפברואר 1899, עמ' 35, פסקה 17).

מותה (1900)

במהלך השתתפותה באסיפה בגרייסוויל, טנסי, בינואר 1900, חלתה הנרי בשפעת, שהפכה לדלקת ריאות ולדלקת קרום הריאה. היא נפטרה שם ב-16 בינואר 1900, בגיל שישים. הלוויתה נערכה ב- , והיא נקברה לצד הוריה בפקטוניקה, אילינוי.

כתב היד של אלן ווייט מ-28 בפברואר 1900 — הדיווח על מותה שנשלח ל-Review and Herald: "הבשורה על מותה של אחותנו האהובה ס. מ. אי. הנרי העציבה אותנו מאוד. קיוויתי שאחותנו תישאר בחיים כדי להמשיך את העבודה שלשמה ה' העלה אותה וריפא אותה באורח פלא כדי שתעשה למען מטרתו" (Letters and Manuscripts, vol. 15, Manuscript 3, 1900, par. 1).

מורשתה

עלון הכנס הכללי מ-7 באפריל 1901 — שמונה עשרה חודשים לאחר מותה — תיעד את ההשפעה שהעבודה שלה כבר השפיעה על ה-WCTU הרחבה: "בתחילת שנת 1900 הונחו תוכניות נרחבות לעבודה חינוכית בקרב חברי ה-W. C. T. U., בשל העובדה שהתיקון של האחות הנרי הנוגע למחלקת שמירת השבת הונח בפני הארגון. המאמץ כרוך בקשיים רבים ובהוצאות גדולות, אך זכינו לתמיכה נלהבת מצד רבים שהיו מעוניינים עמוקות בעבודה שהייתה כה קרובה לליבה של אחותנו הנעדרת הנרי" (עלון הכנס הכללי, 7 באפריל 1901, עמ' 110, פסקה 9).

בתה של הנרי, מרי הנרי רוסיטר, פרסמה ביוגרפיה של אמה — My Mother’s Life: The Evolution of a Recluse (Fleming H. Revell, 1900); ונכדתה, מרגרט רוסיטר ווייט-תייל (שנישאה לג'יימס הנרי ווייט, נכדו של אלן ג'י ווייט), כתבה ביוגרפיה מפורטת יותר, Whirlwind of the Lord: The Story of Mrs. S. M. I. Henry (Review and Herald, 1953). בין פרסומיה בנושא האדוונטיזם נכללים "איך הגיע אליי השבת" (1897), "מחקרים בחיי הבית והילד" (1898), "הרוח הנצחית" (1898) ו"משרתת האישה, או הבשורה בבית" (1899).