אלן גולד ווייט

תקציר

אלן גולד הרמון ווייט הייתה שליחתו של האל לכנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי, אשתו של המייסד השותף ג'יימס ווייט, והקול הנבואי שדרכו הוביל אלוהים את תנועת האדוונטיסטים השבתאים המוקדמת מקומץ מפוזר של מילריטים מאוכזבים בשנת 1844 לכנסייה עולמית. אלן גולד הרמון נולדה בגורהם, מיין, ב-26 בנובמבר 1827, וקיבלה את החזון הראשון שלה בדצמבר 1844 בפורטלנד, מיין, בגיל שבע-עשרה. במהלך שבעים השנים שלאחר מכן קיבלה למעלה מאלפיים חזונות, חיברה כמעט ארבעים ספרים ואלפי מאמרים, והובילה — יחד עם בעלה וג'וזף בייטס — את הקמת התשתיות בתחום ההוצאה לאור, הבריאות, החינוך והמיסיון של תנועת האדוונטיסטים. היא נפטרה באלמס헤יבן, ליד סנט הלנה, קליפורניה, ב-16 ביולי 1915, בגיל 87.

ילדותה והתאונה (1827–1840)

כתב היד "Life Sketches" של אלן ווייט נפתח בתיאור ביוגרפי בסיסי: "אלן גולד הרמון נולדה בגורהם, מחוז קמברלנד, מיין, ב-26 בנובמבר 1827. כמה שנים לאחר לידתה עברה המשפחה לפורטלנד, שם עברה את רוב שנות חייה המוקדמות. אביה, רוברט הרמון, היה אדם בעל יושרה מוכרת, ונוצרי אדוק ומסור." (כתב היד "Life Sketches", עמ' 1, פסקה 1).

אותה פתיחה ממשיכה בתיאור החסידות החרוצה של משפחת הרמון בניו אינגלנד: "הם חיו בתנאים צנועים, אך היו חרוצים, עצמאיים וחסידים. המידות האופייניות שהפכו את הבתים המוקדמים של ניו אינגלנד למפורסמים — כגון יראת אלוהים וכבוד לסמכות ההורית — הוטמעו בהם מוקדם ובאופן נחרץ; והילדים הוכשרו בנאמנות, הן באמצעות מצוות והן באמצעות דוגמה אישית, בשיעורים אלה של יושר וחריצות" (כתב היד "Life Sketches", עמ' 1, פסקה 2).

ילדותה המוקדמת של אלן מתוארת באותו תיאור ביוגרפי: "אצל אלן, ההתפתחות הנפשית והגופנית הייתה מהירה ועוצמתית. עוד בילדותה הפגינה אהבה ללימודים, תפיסה מהירה וזיכרון טוב. היא הייתה בעלת מזג עליז ותקווה, אהבה חברה, הייתה אמיצה, נחושה ועיקשת. היה זה אך טבעי שהוריה יתייחסו אליה בעניין מיוחד ויטפחו תקוות גדולות לעתידה. אך בעקבות תאונה כואבת, שנסיבותיה מתוארות במילותיה שלה בפרק הראשון הבא, נראה היה כי תקוות אלה נגוזו לחלוטין" (כתב היד של "Life Sketches", עמ' 2, פסקה 1).

התאונה בגיל תשע — אבן שנזרקה על ידי חברה לכיתה זועמת, כאשר אלן חצתה שטח ציבורי בפורטלנד — הותירה אותה על סף מוות ושינתה את מהלך חייה לצמיתות. תיאורה שלה את האירוע, שנשמר בספר "Life Sketches of James White and Ellen G. White" (1880), מתעד את הרגע: "בגיל תשע אירעה לי תאונה שהשפיעה על כל חיי. יחד עם אחותי התאומה ואחת מחברותינו לספסל הלימודים, חציתי את הפארק העירוני בפורטלנד, מיין, כשהייתי ב- , כאשר ילדה בת כ-13, גם היא תלמידה בבית הספר שלנו, שכעסה על עניין של מה בכך, הלכה אחרינו ואיימה להכות אותנו. ההורים שלנו לימדו אותנו לעולם לא להתעמת עם אף אחד" (Life Sketches of James White and Ellen G. White (מהדורת 1880), עמ' 131, פסקה 1).

על אמונתה המוקדמת בימים שלאחר מכן: "באותה עת התחלתי להתפלל לאדון שיכין אותי למוות. כאשר חברים נוצרים ביקרו את המשפחה, הם היו שואלים את אמי אם דיברה איתי על המוות. שמעתי זאת במקרה וזה עורר אותי. רציתי להיות נוצרייה והתפללתי בלהט לסליחת חטאיי. הרגשתי שלווה נפשית כתוצאה מכך, ואהבתי את כולם, מתוך רצון שכולם יזכו לסליחת חטאים" (Life Sketches of James White and Ellen G. White (מהדורת 1880), עמ' 132, פסקה 4).

ההשפעה המתמשכת של התאונה מתוארת במילותיה שלה: "נראה היה שבריאותי התרסקה לחלוטין. במשך שנתיים לא יכולתי לנשום דרך האף, והצלחתי ללמוד בבית הספר רק מעט. נראה היה לי בלתי אפשרי ללמוד ולשמור את מה שלמדתי" (Life Sketches of James White and Ellen G. White (מהדורת 1880), עמ' 134, פסקה 2).

כתב היד של "Life Sketches" מתעד את סיומה הסופי של השכלתה הפורמלית: "מורי יעצו לי לעזוב את בית הספר, ולא להמשיך בלימודיי עד שבריאותי תשתפר" (כתב היד של "Life Sketches", עמ' 10, פסקה 1). והניסיון האחרון: "שלוש שנים לאחר מכן עשיתי מאמץ נוסף להשיג השכלה, על ידי כניסה לסמינר לנערות בפורטלנד. אך כשניסיתי לחדש את לימודיי, בריאותי שוב התדרדרה, והתברר כי אם אשאר בבית הספר, הדבר יעלה לי בחיי. זו הייתה המאבק הקשה ביותר בימי נעוריי – להיכנע לחולשתי" (כתב היד של "רשימות חיים", עמ' 10, פסקה 2).

אימוץ בשורת האדוונטיסטים (1840–1844)

בספר "Life Sketches" של אלן מתועדת ההשפעה של ביקורו הראשון של ויליאם מילר בפורטלנד: "במרץ 1840 ביקר ויליאם מילר בפורטלנד, מיין, והעביר את סדרת ההרצאות הראשונה שלו על ביאתו השנייה של ישו. הרצאות אלה עוררו הדים רבים, והכנסייה הנוצרית ברחוב קסקו, שבה התארח מר מילר, הייתה צפופה יום ולילה. לא הייתה התרגשות פרועה באותן אסיפות, אך חגיגיות עמוקה שרתה על מוחותיהם של אלה ששמעו את דבריו." (Life Sketches of James White and Ellen G. White (מהדורת 1880), עמ' 136, פסקה 3).

בספרו של שטיינווג, "לבל נשכח", מתועדת הישועה שחוותה אלן במפגש המחנה המתודיסטי בבוקסטון: "אלן שמעה את ויליאם מילר מטיף בפורטלנד, מיין. באותו קיץ היא השתתפה במפגש המחנה המתודיסטי בבוקסטון, מיין, שם קיבלה את הישועה במשיח והצטרפה לכנסייה המתודיסטית לתקופת ניסיון. עד מהרה היא החלה להרוויח כסף כדי לקנות ספרים וחוברות נוצריות כדי לחלוק את אמונתה החדשה" (Lest We Forget, פרק 126, עמ' 239, פסקה 9).

שטיינווג מתאר גם את המאבק הרוחני שבא לאחר מכן: "לבה של אלן היה כה חלש, עד שנאלצה לשבת במיטה, נתמכת בכריות, כדי לעבוד. היא הייתה מוטרדת מהדוקטרינה של גיהינום הבוער לנצח. החוויה הדתית שלה התקדמה מבלבול בנוגע לדוקטרינה המתודיסטית של "הצדקה וקדושה" ( ), דרך רעב וצמא לישועה מלאה, ועד לשמחה על הבנה מחודשת של תוכנית הישועה, והעיד בפני צעירים אחרים על שמחתה במשיח ותקוותה לבואו הקרוב" (Lest We Forget, פרק 126, עמ' 239, פסקה 11).

החזון הראשון (דצמבר 1844) ותחילת משרתה

בספרו של שטיינווג, Lest We Forget, מתועד הרגע שבו חוותה אלן את החזון הראשון שלה: "סתיו, 22 באוקטובר — האכזבה הגדולה: אלן חלתה בשחפת וסבלה מדימום מהפה, וכמעט מתה. אך בדצמבר, בפורטלנד, מיין, היא חוותה את החזון הראשון שלה בנוגע למסעותיהם של אנשי האדוונטיסטים לעיר האלוהים. היא הייתה בת שבע-עשרה בלבד" (Lest We Forget, פרק 126, עמ' 240, פסקה 33).

בספרה של אלן ווייט עצמה, "כתבים מוקדמים", נשמר תוכנו של אותו חזון ראשון. הביוגרפיה של ארתור ווייט, כרך 1, משמרת את דבריה על הרגע ההוא: "בעוד אני מתפללת, כוחו של אלוהים ירד עליי כפי שמעולם לא הרגשתי קודם לכן. הייתי עטופה בחזון של תפארת אלוהים, ונראה היה שאני עולה גבוה יותר ויותר מעל האדמה, ונחשף לי משהו ממסעות אנשי האדוונטיסט לעיר הקודש." (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 56, פסקה 1).

ארתור ווייט מתעד, גם הוא מתוך מכתבה של אמה לאנוך ג'ייקובס שפורסם ב-Day-Star: "כיוון שאלוהים הראה לי את מסעות אנשי האדוונט לעיר הקודש, ואת השכר העשיר שיינתן לאלה הממתינים לשובו של אדונם מהחתונה, ייתכן שזו חובתי לתת לך תיאור קצר של מה שאלוהים גילה לי. על הקדושים היקרים לעבור ניסיונות רבים. אך צרותינו הקלות, שהן רק לרגע, מביאות לנו משקל נצחי ועולה בהרבה" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 56, פסקה 3).

תיאור של הסתייגותה וצייתנותה המוקדמות מתועד בביוגרפיה של ארתור ווייט: "במשך מספר ימים ואל תוך הלילה התפללה אלן שאלוהים יסיר את הנטל מעליה ויטיל אותו על מישהו המסוגל לשאת אותו יותר. אך דברי המלאך הדהדו באוזניה ללא הרף" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 63, פסקה 4).

תיאור שלה עצמה על המפגש הציבורי הראשון שבו שיתפה את החזון נשמר אצל ארתור ווייט: "כשהמסר שלי הסתיים, קולי נעלם עד שעמדתי שוב לפני האנשים, ואז אותה התאוששות יוצאת דופן חזרה על עצמה. הרגשתי ביטחון מתמיד שאני עושה את רצון האל, וראיתי תוצאות בולטות בעקבות מאמציי." (אלן ג'י ווייט: השנים הראשונות 1827-1862, כרך 1, עמ' 65, פסקה 6).

מסע ההפצה הראשון במזרח מיין יצא לדרך זמן קצר לאחר מכן, כשוויליאם ושרה ג'ורדן היו בני לוויה למסע: "הג'ורדנים נסעו במזחלת מאה מיילים לאוררינגטון, על נהר הפנובסקוט." (אלן ג'י. ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 69, פסקה 5).

באורינגטון, באותה נסיעה, פגשה אלן הרמון לראשונה את ג'יימס ווייט. ארתור ווייט מתעד: "היא החלה בעבודתה לעידוד המאמינים ולהתמודדות עם קנאות, עבודה שהייתה אמורה להימשך במהלך השנה או השנתיים הבאות. בתיאור חוויותיה מתקופה זו, היא כתבה" (אלן ג'י ווייט: השנים הראשונות 1827-1862, כרך 1, עמ' 71, פסקה 1).

נישואיה לג'יימס ווייט (1846)

לוגבורו מתעד את הנישואים מ-30 באוגוסט 1846: "ב-30 באוגוסט 1846, העלמה א. ג. הרמון והזקן ג'יימס ווייט נישאו, ויחד הם פעלו לקידום המסר. במהלך שנת 1847, פעילותם התמקדה בעיקר במיין ובמסצ'וסטס" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 244, פסקה 1).

שטיינווג מתעד את העניין: "לאחר שנסע ועבד לצדה במשך שמונה עשרה חודשים, ג'יימס, בן 25, ואלן, בת 18, נישאו ב-30 באוגוסט 1846. ג'יימס ואלן, שהיו אז רק נערים, הקדישו את חייהם ללימוד ולהטפת "האמת הנוכחית" כפי שאלוהים יגלה אותה, ובסופו של דבר, יחד עם חלוצים אחרים, הם ייסדו את כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 225, פסקה 8).

השירות הארוך (1846–1881)

במהלך שלושים וחמש השנים הבאות, אלן ווייט שירתה באמצעות חזונות, עדויות, ספרים ומסעות — תחילה ברחבי צפון-מזרח ארצות הברית, אחר כך במערב התיכון, ואז בחוף הפסיפי — לצד בעלה. כתב היד של "Life Sketches" מתעד אחד מאינספור מקרי הריפוי באותן שנים ראשונות, המקרה של האח ו. ה. הייד: "באותה עת, האח ו. ה. הייד היה חולה מאוד בדיזנטריה. תסמיניו היו מדאיגים, והרופא קבע כי מצבו כמעט חסר תקווה. ביקרנו אותו והתפללנו עמו, אך הוא נפל תחת השפעתם של אנשים קנאים מסוימים, שהביאו קלון על מטרתנו. רצינו להוציאו מקרבם, והתפללנו אל האדון שייתן לו כוח לעזוב את המקום ההוא." (כתב היד של "Life Sketches", עמ' 100, פסקה 1).

על התוצאה: "האח הייד התלבש מיד ויצא מהחדר, משבח את אלוהים, ואור השמים זרח על פניו. החלמתו הייתה מלאה וקבועה." (Life Sketches Manuscript, עמ' 100, פסקה 4).

הספר "אלן ג'י. ווייט: השנים הבודדות" מאת ארתור ווייט מכין את הקרקע לאלמנות הארוכה שהחלה בשנת 1881: "כרך זה ממשיך את סיפורה של אלן ווייט בנקודת שיא בשירותה — תקופה שבה כתבה על חייו של ישו והייתה עסוקה, יחד עם בעלה ג'יימס, נשיא הועידה הכללית, בעבודה מפרכת באסיפות מחנה שהפכו לפעילות קיץ חוזרת ונשנית." (Ellen G. White: The Lonely Years 1876-1891, כרך 3, עמ' 10, פסקה 1).

שנותיה האחרונות ומותה (1881–1915)

לאחר מות בעלה בשנת 1881, המשיכה אלן ווייט במשרתה עוד שלושים וארבע שנים, כולל תקופה של תשע שנים בשירות מיסיונרי באוסטרליה (1891–1900). את שנותיה האחרונות בילתה באלמס헤יבן, ליד סנט הלנה, קליפורניה.

ארתור ווייט מתעד את השבועות האחרונים. ב-27 ביוני 1915 הגיעו הזקן סטאר ורעייתו להיפרד, והיא השיבה לברכותיהם בהבטחה כי אמונתה נתונה ב- : "האדון סידר והוביל את כל הדברים האלה עבורי, ואני בוטחת בו. הוא יודע מתי הכל יסתיים." (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמסהייבן, כרך 6, עמ' 430, פסקה 7).

לביטחון של בני הזוג סטאר כי יפגשו אותה בממלכת האלוהים, היא השיבה: "אוי, כן" (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמס헤יבן, כרך 6, עמ' 430, פסקה 9). והיא הוסיפה: "זה נראה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה אמיתי!" (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמס헤יבן, כרך 6, עמ' 430, פסקה 9).

מילותיה האחרונות שתועדו נאמרו בבוקר יום שישי, 9 ביולי, כאשר היא התאוששה מספיק כדי לדבר עם בנה וו. סי. ווייט ועם חברתה שרה מקאנטרפר: "אני יודעת במי האמנתי." (אלן ג. ווייט: השנים המאוחרות באלמס헤יבן, כרך 6, עמ' 431, פסקה 2).

ארתור ווייט מתעד את רגע מותה שבעה ימים לאחר מכן: "למחרת, ביום שישי, 16 ביולי, בסביבות השעה שתיים, האחותות ראו שהסוף קרוב מאוד ושלחו לקרוא לו. סי. ווייט ולאשתו, מיי. הם מיהרו לבית ולחדרה. ככל שנשימתה האטה, הודיעו לאחרים, והם הגיעו בזה אחר זה לחדר בקומה השנייה." (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמשאבן, כרך 6, עמ' 431, פסקה 4).

מהלך שעתה האחרונה תועד במדויק: "בבוקר נמדדה נשימתה של אלן ווייט בחמישים נשימות לדקה, אך בשעה שלוש היא הייתה שלושים ושמונה; בשעה שלוש ועשרים היא הייתה שמונה-עשרה, וכעבור זמן קצר רק עשר. אז נשימתה הפכה איטית יותר ולא סדירה, עד שללא רעד הנשימה נעצרה. השעה הייתה שלוש וארבעים. אף אחד בחדר לא זע במשך מספר דקות, מתוך מחשבה שהיא עשויה לקחת נשימה נוספת. אך היא לא עשתה זאת" (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמשאבן, כרך 6, עמ' 431, פסקה 5).

החדשות על מותה התפשטו במהירות: "בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי, 16 ביולי 1915, הועברה הידיעה ברחבי הארץ באמצעות קווי הטלגרף כי אלן ג'י ווייט, שליחת האל, נחה על משכבה. באמצעות הטלפון והטלגרף הגיעה הידיעה לרבות מהכנסיות בזמן להכרזה בבוקר השבת. לעיתונות הציבורית הידיעה קראה לפרסום כתבות ותמונות כדי שהעולם ידע. כתבות חדשותיות הוכנו מראש כדי להישמר עד לפרסום הידיעה על מותה" (אלן ג'י ווייט: השנים המאוחרות באלמסהייבן, כרך 6, עמ' 432, פסקה 1).

היא נקברה לצד בעלה ג'יימס ווייט בבית הקברות אוק היל בבאטל קריק, מישיגן.