ג'יימס ווייט

תקציר

ג'יימס ספרינגר ווייט היה, יחד עם ג'וזף בייטס ואשתו אלן ג'י ווייט, אחד משלושת מייסדי הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי. נולד בפאלמיירה, מיין, ב-4 באוגוסט 1821, התנצר ב"כריסטיאן קונקסיון", אימץ את בשורת הביאה של ויליאם מילר ב-1842, והפך לאחד המטיפים המילריטים המצליחים ביותר בשנים 1842–1844, כאשר לפי הדיווחים הוביל כאלף אנשים אל ישו במסע אחד בלבד. לאחר "האכזבה הגדולה" של 22 באוקטובר 1844, פגש את אלן הרמון, התחתן איתה ב-30 באוגוסט 1846, והקדיש את חייו לבניית המבנים ההוצאה לאור, הארגוניים והחינוכיים של תנועת האדוונטיסטים השבתאים. הוא ייסד את "האמת הנוכחית" (1849), את "סקירת האדוונטיסטים והרלד השבת" (1850), את "מדריך הנוער" (1852) ואת "סימני הזמנים" (1874); הוא כיהן בשלושה קדנציות נפרדות כנשיא ה-General Conference (1865–1867, 1869–1871, 1874–1880); והוביל את הכנסייה לרפורמה בתחום הבריאות, למערב, ולמיסיון בחו"ל. הוא נפטר לאחר מאבק במלריה ב-6 באוגוסט 1881, בסנטוריום באטל קריק.

ילדותו והתנצרותו (1821–1842)

הספר "אירועי חייו של ג'יימס ווייט" נפתח בתיאור אביו, ג'ון, חקלאי ממיין ודיקון ב"כנוסיית הנוצרים": "אבי ניחן מנעוריו בכוח גופני רב ובפעילות גופנית ונפשית. במו ידיו פינה את העצים הכבדים מאדמתו. כך נחשפו אבנים בקרקע, אותן הסיר במו ידיו והניח בגדר אבן, כדי להכין את הדרך למחרשה. הוא עמל במשך יותר מחצי מאה, עד שהאדמה הסלעית התבלה ממש, ורוב החווה הישנה איבדה את כושר הייצור שלה. בגיל שבעים וארבע עזב אותה וחיפש מנוחה באקלים הנוח יותר של המערב" (אירועי חיים, עמ' 10, פסקה 1).

על חווייתו הדתית של אביו: "חווייתו הדתית, שנמשכה יותר משישים שנה, התאפיינה בנחישות ובלהט, ובכל זאת הייתה נקייה מאותה קנאות המונעת חקירה והתקדמות, ומדירה את האהבה מכל המבקשים לעבוד את אלוהים ברוח ובאמת" (Life Incidents, עמ' 10, פסקה 2).

ג'יימס ווייט היה החמישי מתוך תשעה ילדים: "במשפחת אבי עמדתי במרכז תשעה ילדים, ארבעה מעליי וארבעה מתחתיי. אך שרשרת המשפחה הזו בלויה עתה מאוד, וכמעט מחצית מחוליותיה שבורות. ארבעת הגדולים ממני, כולם חיים. כל הקטנים ממני נרדמו. הזמן, העמל והדאגה הותירו את חותמם הבלתי ניתן לטעות על חמשת הנותרים" (Life Incidents, עמ' 12, פסקה 1).

הוא החל ללמד בבית ספר בגיל תשע-עשרה, לאחר סמסטר אחד בן 12 שבועות של הכשרה באקדמיה: "בתום הסמסטר בן 12 השבועות קיבלתי מהמורה, סי. אף. אלן, תעודה המעידה על כישוריי ללמד את המקצועות הכלליים, ובחורף שלאחר מכן לימדתי בבית ספר. הדבר דרש לימוד אינטנסיבי 18 שעות מתוך כל 24 שעות ביממה. הושג ניצחון" (Life Incidents, עמ' 13, פסקה 1).

הוא התקיים במהלך הסמסטר הבא באקדמיית רידפילד על מזון דל ביותר: "ברידפילד לבשתי בגדים ישנים, בעוד חבריי לכיתה לבשו בגדים חדשים, וחייתי שלושה חודשים על פודינג מקמח תירס שהכנתי בעצמי, וכמה תפוחים לא מבושלים, בעוד הם נהנו מהנוחות והמותרות של בית ההארחה" (Life Incidents, עמ' 14, פסקה 1).

אמו הצליחה לבסוף לשכנע אותו בדוקטרינת הביאה של המיליטריסטים. הוא מתאר את התנגדותו הראשונית: "אבל, אמא, המטיף הזה אוקס, שאת מדברת עליו, טוען שהוא יודע יותר מהאדון וממלאכיו, כשהוא מלמד על מועד הביאה השנייה. המשיח עצמו אמר: 'אבל את היום ההוא ואת השעה ההיא אין איש יודע, לא, לא המלאכים שבשמים; גם לא הבן, אלא האב.' האיש הזה, אוקס, הוא ללא ספק חכם יותר ממה שכתוב." (Life Incidents, עמ' 16, פסקה 1). והכניעה הסופית שלו למסר: "אמי הטובה הייתה מוכנה להתייחס, בשלווה ובנעימות, לכל התנגדויותיי, ואני הייתי מוכן עתה לראות בנושא משהו הראוי לתשומת ליבי. וכאשר בבית האלוהים שמעתי את חבריי לספסל הלימודים מדברים על אהבת המשיח ועל תפארת הופעתו, התרשמתי עמוקות כי יד האלוהים הייתה בדוקטרינת האדוונטיזם" (Life Incidents, עמ' 17, פסקה 1).

המאבק עם הקריאה להטיף נשמר במילותיו שלו: "מחשבותיי פנו אל הצעירים בבית הספר שרק עזבתי. בבית הספר ההוא, שבו למדו חמישים תלמידים, עשרים היו קרובים לגיל שלי, וכמה היו מבוגרים ממני. בית הספר שלי היה בית ספר מאושר. אהבתי את תלמידיי, והאהבה הזאת הייתה הדדית" (Life Incidents, עמ' 18, פסקה 1). ורגע המרד הגלוי שלו: "הלכתי לחורשה כדי להתפלל להקלה. לא באה. אך הרושם, 'בקר את תלמידיך', היה ברור עוד יותר. רוחי התמרדה נגד אלוהים, ואמרתי בפזיזות, 'לא אלך'. מילים אלה לוו בטפיחה נמרצת של כף הרגל על הקרקע, ותוך חמש דקות הייתי בבית, אורז את ספריי ובגדיי לקראת האקדמיה בניופורט." (Life Incidents, עמ' 19, פסקה 1).

משרת נודד כמיליטריסט (1842–1844)

בספרו "Lest We Forget" מתעד שטיינווג את המהירות והעוצמה של משרתו הראשונה של ג'יימס ווייט: "הוריו הנוצרים המסורים, ארבעת אחיו הגדולים וארבעת אחיו הקטנים בוודאי התפעלו לראות כיצד פעל אלוהים בחייו. ילד חלש וחולני, עם לקות ראייה שמנעה ממנו לימודים פורמליים עד גיל 19, הוא השלים את לימודיו הבסיסיים לאחר 6 שבועות בלבד, לימד בבית הספר הראשון שלו בסמסטר הבא, התנצר לחלוטין למסר המיליריטי בגיל 21, והפך למטיף בגיל 22" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 223, פסקה 4).

שטיינווג מתאר את אופי מסע ההטפה הראשון שלו: "כמטיף נודד ועני, ג'יימס יצא לדרך עם התנ"ך שלו, ספרות מילריטית, תרשים נבואי, שלוש הרצאות שהכין בעצמו, והתלהבות נעורים ואמונה חזקה. אף על פי שנתקל בהתנגדות, סבל מקשיים והתמודד עם מזג אוויר מייאש, הוא המשיך קדימה ללא חת. אלף הנשמות שהתנצרו בסיבוב ההופעות הראשון שלו, שנמשך שישה שבועות, היו עדות ברורה למקור הכוח של המטיף הצעיר הזה." (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 224, פסקה 5).

תנועת החודש השביעי והאכזבה (1844)

שטיינווג מתאר את נוכחותו בכנס המחנה באקסטר, ניו המפשייר, שבו הכריז סמואל ס. סנו על התאריך 22 באוקטובר: "התאריך הנבואי שקבע מילר חלף מבלי שהופיע המשיח. כאשר, במפגש המחנה המפורסם באקסטר, ניו המפשייר, שמע ג'יימס את הצגתו הברורה של ס. ס. סנו כי ישו יופיע ביום העשירי של החודש השביעי היהודי, הוא הצטרף מיד למטיפים אדוונטיסטים נלהבים אחרים שהכריזו" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 224, פסקה 6).

לוגבורו משמר את התיעוד בגוף ראשון של ג'יימס ווייט עצמו על האכזבה, המוקדם במילים "מאת הזקן ג'יימס ווייט, שפעל בהצלחה רבה בשנים 1843 ו-1844" (The Great Second Advent Movement, עמ' 188, פסקה 1).

החזון הראשון, הנישואים וקבלת השבת (1845–1846)

שטיינווג מתעד את תגובתו של ג'יימס ווייט לחזון הראשון של אלן הרמון בפברואר 1845: "בפברואר 1845 שמע ג'יימס את אלן הרמון מספרת על חזונותיה והשתכנע שאלוהים נתן לה מסרים כדי להדריך ולנחם את חבורת האדוונטיסטים. כשהציע ללוות אותה במסעותיה כדי לעודד את המאמינים, היא קיבלה את הצעתו. לאחר שנסע ועבד לצדה במשך שמונה עשרה חודשים, ג'יימס, בן 25, ואלן, בת 18, נישאו ב-30 באוגוסט 1846. ג'יימס ואלן, שהיו אז צעירים בלבד, הקדישו את חייהם ללימוד ולהטפת "האמת הנוכחית" כפי שאלוהים יגלה אותה, ובסופו של דבר, יחד עם חלוצים אחרים, הם ייסדו את כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 225, פסקה 8).

לוגבורו משמר את תאריך הנישואים ואת העמל המשותף המוקדם: "ב-30 באוגוסט 1846, העלמה א. ג. הרמון והזקן ג'יימס ווייט נישאו, ויחד הם עבדו לקידום המסר. במהלך שנת 1847 עמלם הוגבל בעיקר למיין ולמסצ'וסטס" (The Great Second Advent Movement, עמ' 244, פסקה 1).

בתחילת 1845 קיבל ג'יימס ווייט את מאמרו של קרוסייר על המקדש השמימי ואימץ אותו: "כשישו לא שב ב-22 באוקטובר 1844, אלוהים חיזק את אמונתו בפרשנות הנבואית. לאחר מכן הוא חיפש הבנה לגבי הנבואה. בתחילת 1845 הוא קיבל את המסר שנכתב על ידי O. R. L. קרוסייר והודפס ב-Day Dawn, אשר גילה את האמת על המקדש השמימי." (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 224, פסקה 7).

עבודת ההוצאה לאור (1849–1862)

הראיון של שטיינווג עם ג'יימס ווייט משמר את תיאורו האישי של טבילתו המוקדמת בכנסייה הנוצרית-קונקסיונית ואת אהבתו הקודמת לחינוך על פני ישו: "בגיל חמש עשרה הוטבלתי בכנסייה הנוצרית. בגיל עשרים שקעתי בלימודים ובהוראה בבית הספר. אהבתי את העולם הזה יותר משאהבתי את ישו, וסגדתי לחינוך במקום לאלוהים. שם, עמ' 15." (Lest We Forget, פרק 110, עמ' 200, פסקה 12).

לוגבורו מתעד את העבודה המוקדמת באוסוויגו, ניו יורק: "בשנת 1849 עבדו הזקן ג'יימס ווייט ואשתו באוסוויגו, ניו יורק. באותן אסיפות התנצרו היירם פאץ' ומיס בנסון, שהיו מאורסים, לאלוהים ולאמת הנוכחית" (The Great Second Advent Movement, עמ' 225, פסקה 2).

שטיינווג מסכם את התרומות הדוקטרינריות לתנועת האדוונטיסטים השומרי שבת שהנהיג או שיתף עם החלוצים המרכזיים: "ג'יימס ווייט היה גורם מכריע בפיתוח ובהבנה של הדוקטרינות המקראיות הבסיסיות הבאות של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השבת: 1) האישור הנבואי של ביאתו השנייה הקרובה של ישוע; 2) אלמוות מותנה; 3) הגדרת מסרי שלושת המלאכים, ובמיוחד המסר השלישי, הכולל את שמירת השבת כמבחן, את שמירת יום ראשון כסימן החיה, ואת חשיבות שמירת כל המצוות על ידי עם אלוהים; 4) ביאתו השנייה של ישוע לפני האלף, המלווה בשתי תחיית מתים — של הצדיקים עם ביאתו של ישוע ושל הרשעים לאחר אלף שנים ( ); 5) תורת המקדש, כולל ההגדרה של השעיר לעזאזל כ"שטן"; 6) טבילה על ידי טבילה במים בלבד; ו-7) שיקום מתנת הנבואה" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 225, פסקה 9).

שנות הועידה הכללית (1862–1881)

בשנת 1862, לאחר שפעילות ההוצאה לאור אורגנה באופן רשמי בשנת 1860 והוקמו ועידת ניו יורק וכמה ועידות מדינה, הוקמה הועידה הכללית של האדוונטיסטים של יום השביעי ב-21 במאי 1863. ג'יימס ווייט היה הכומר המוביל שלה, כיהן שלוש קדנציות נפרדות כנשיא (1865–1867, 1869–1871, 1874–1880), ופיקח על מוסדות ההוצאה לאור, הבריאות והחינוך במשך שנים של מחלות חוזרות ונשנות.

שטיינווג מתאר את מחיר העומס בעבודה שסבל ממנו כל חייו: "הזקן ווייט סבל מבריאות לקויה לאורך השנים. הוא סבל מנקע בקרסול, מבעיות עיכול ומשבצים. הוא היה עמוס בעבודה, לחוץ יתר על המידה, ובאמת חסר מידה בלהט הגדול שלו להציג את 'האמת הנוכחית' בפני העם. חייו נקטעו בטרם עת, תוך מספר ימים, כאשר חלה במלריה בשנת 1881" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 226, פסקה 12).

שטיינווג מתאר את היקף מורשתו הניהולית: "על איזה אדם אחר ניתן היה לדווח כי היה תיאולוג מרכזי בעיצוב המסגרת הבסיסית של אמונתם ופרקטיקתם של האדוונטיסטים של יום השביעי; כי אף שהותקף בשל עמדתו בנושא, הוא העניק צורה ומוצקות לתנועה הצומחת על ידי עידוד והובלה בארגון הכנסייה; כי הוא הקדיש את חייו להקמת משרדי הוצאה לאור, בריאות וחינוך ברחבי העולם, והיה גורם מכריע בהרחבת פעילות המיסיון של מסרי שלושת המלאכים לחוף המערבי ולכל רחבי העולם?" (Lest We Forget, פרק 121, עמ' 226, פסקה 13).

מותו (1881)

הספר Ellen G. White: The Lonely Years מאת ארתור ווייט מכין את הקרקע למותו של ג'יימס ווייט: "כרך זה ממשיך את סיפורה של אלן ווייט בנקודת שיא במשרתה — תקופה שבה כתבה על חייו של ישו והייתה מעורבת, יחד עם בעלה ג'יימס, נשיא הועידה הכללית, בעבודה מפרכת של כינוסי מחנה שהפכו לפעילות קיץ חוזרת ונשנית. שנותיו האחרונות של ג'יימס ווייט התאפיינו בהישגים בולטים בבניית הכנסייה ומוסדותיה, למרות תקופות שבהן היה מוגבל בשל מחלה." (Ellen G. White: The Lonely Years 1876-1891, כרך 3, עמ' 10, פסקה 1).

ארתור ווייט מתעד את המשמרת שנערכה ב-6 באוגוסט 1881 בסניטריום: "בצהרי יום השבת הנעים, ה-6 באוגוסט, מספר לא מבוטל של אדוונטיסטים בעלי פנים חמורות המתגוררים בבאטל קריק הגיעו לשטח הסניטריום והתקהלו בלובי הבניין הראשי. הם באו לערוך משמרת לילה למען ג'יימס ווייט. אלה היו חבריו, אלה שעבדו עמו, וחברי הכנסייה שבראשה עמד. הם באו בידיעה שג'יימס ווייט, שהיה במצב קריטי בסניטריום, עברו זה עתה החמרה חמורה במצבו." (אלן ג'י ווייט: השנים הבודדות 1876-1891, כרך 3, עמ' 168, פסקה 1).

ארתור ווייט מתעד את הלוויה בשבת שלאחר מכן: "הלוויה נקבעה לשבת אחר הצהריים, שבוע בדיוק לאחר מותו של ג'יימס. במהלך השבוע, בריאותה וכוחה של אלן ווייט צנחו לשפל חסר תקדים." (אלן ג'י ווייט: השנים הבודדות 1876-1891, כרך 3, עמ' 173, פסקה 2).

ספאלדינג מציין את האובדן לתנועת האדוונטיסטים המוקדמת: "בשנת 1883 ג'ון נ' אנדרוס, שפעל באומץ למען המטרה הצומחת באירופה, הלך לעולמו. ג'וזף ה' ווגונר, שתפס את מקומו, נפטר שש שנים מאוחר יותר. גברים צעירים תפסו את מקומם של הוותיקים שנפלו. שניים משלושת המייסדים, וכמה מעוזריהם הראשונים, נעלמו." (The Story of Adventist Light, עמ' 79, פסקה 1).