רוזוול פ. קוטרל

תקציר

רוזוול פנר קוטרל היה כומר באפטיסטי יום השביעי שהפך לאדוויסטי שבתאי, ואחד הסופרים הפוריים ביותר בתנועת האדוויסטים המוקדמת. לאחר שקיבל את בשורת המלאך השלישי בשנת 1851, הוא כתב, לפי הערכה אחת, יותר מ-1,600 מאמרים ושירים לכתב העת "Review and Herald", שימש כעורך מקביל במשך שש שנים, הכין את שיעורי בית הספר לשבת הבסיסיים של "Youth’s Instructor", ותרם את המאמר הפותח לכרך 1 של הספר "Spiritual Gifts" מאת אלן ווייט. אולי הוא זכור ביותר בשל התנגדותו הגלויה לארגון הדתי בשנת 1860 — התנגדות שזכתה לגינוי מצד אלן ווייט ב"עדות לכנסייה" מס' 6, ואשר קוטל הודה בה מאוחר יותר בפומבי. הוא כיהן במשך שנה כנשיא ועידת ניו יורק (1868–1869) והמשיך לכהן בתפקידו עד מותו בשנת 1892.

מורשת וילדות (1814–1850)

שטיינווג, בספרו "לבל נשכח", מתאר את שושלת קוטל מהצרפת של ימי הביניים ועד לרוד איילנד הקולוניאלית: "בשנת 1638 ניקולס קוטל, אחד מצאצאיו של ג'ון, התיישב ברוד איילנד רק שנתיים לאחר הקמתה. הוא היה באפטיסט של יום השביעי שחיפש חופש פולחן על פי מצפונו" (לבל נשכח, פרק 90, עמ' 168, פסקה 4).

שטיינווג מתעד את לידתו ומשפחתו של רוזוול: "ששה דורות לאחר מכן, ב-17 בינואר 1814, נולד רוזוול פנר קוטרל בברוקפילד, ניו יורק. כשהיה בן 19, עברה משפחתו למיל גרוב, ניו יורק. שם פגש, חיזר והתחתן עם קתרין הארווי, ולימד בבית ספר ציבורי במשך עשר שנים" (Lest We Forget, פרק 90, עמ' 168, פסקה 5).

התיאור הביוגרפי של קרן אלן ג'י ווייט בספר Letters and Manuscripts מאשש את אותה תקופת חיים: "הסופר, המשורר והכומר רוזוול קוטרל נולד למשפחה של באפטיסטים של יום השביעי, ואביו היה מטיף באפטיסטי של יום השביעי. בגיל 19 עבר רוזוול עם משפחתו למערב ניו יורק, שם התגורר רוב חייו. בסביבות 1835 הוא התחתן עם קתרין מ. הארווי במיל גרוב, ניו יורק, ובמשך 10 שנים לימד בבתי ספר ציבוריים באזור" (The Ellen G. White Letters and Manuscripts: Volume 1, p. 814, par. 1).

אותו תיאור ביוגרפי מתעד את הסתייגויותיו של קוטרל מהמיליריזם ואת החלטתו הסופית: "קוטרל היה אמביוולנטי למדי כלפי הדרשות על ביאתו השנייה של ישו שהטיפו המיליריטים. אף שהזדהה אישית עם חלק ניכר מתורתם, לא יכול היה להצטרף לתנועה שהפגינה עניין מועט ביותר אפילו בבחינת טענותיהם של השומרי שבת. הדילמה של קוטרל נפתרה כאשר הוא בא במגע עם תנועת האדוונטיסטים השומרי שבת" (מכתבי וכתבי היד של אלן ג'י ווייט: כרך 1, עמ' 814, פסקה 1).

פרום מוסיף את הפרטים המרכזיים על התנצרותו לאדוויסטיזם ועל מתנתו האופיינית: "למעשה, הוא גדל כבפטיסט של יום השביעי, ושמר את השבת כל חייו. הוא התנצר לאמונה האדוונטיסטית על ידי בייטס ורודס בשנת 1851, בוושינגטון, ניו המפשייר. הוא היה משורר, שהתפרסם במיוחד כמחבר מזמורים" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1090, פסקה 1).

קבלת בשורת המלאך השלישי (1851)

ארתור ווייט ממקם את משפחת קוטרל על המסלול הגיאוגרפי של מטיפי האדוונטיסטים השומרי שבת המוקדמים: "מיל גרוב הייתה בדרך, ושם משפחת רוזוול קוטל, באפטיסטים של יום השביעי, קיבלה על עצמה את המסר המלא של המלאך השלישי" (Ellen G. White: The Early Years 1827-1862, כרך 1, עמ' 273, פסקה 7).

שטיינווג מתעדת את תוכנה של חקירת המשפחה שנמשכה תשעה חודשים ואת המסקנה הסופית של רוזוול. לדבריה, רוזוול, אביו ג'ון ואחיו ג'ון שמעו את הזקן רודס וג'וזף בייטס מטיפים על מסגרת אמונת האדוונטיזם והמקדש השמימי, ולאחר בחינה שנמשכה תשעה חודשים "קיבלו את המסר בלב שלם" (Lest We Forget, פרק 90, עמ' 168, פסקה 8). הגיליון של ה-Review and Herald מ-25 בנובמבר 1851 משמר את ההנמקה שפרסם קוטרל עצמו, אשר סוכמה על ידי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי כהשכנוע שהמסר על ביאתו השנייה של ישו בשנות ה-40 של המאה ה-19 היה, אחרי הכל, "מן השמים" והיה הכנה למסר של המלאך השלישי.

כותב ב-Review וב-Youth’s Instructor (1854–1855)

קוטרל הוסמך ב-1854. התיאור הביוגרפי של קרן אלן ג'י ווייט מסכם את שנות כהונתו המוקדמות ואת מה שהפך לתרומתו האופיינית: "רוזוול קוטרל הוסמך ככומר ב-1854, הטיף במערב ניו יורק ובפנסילבניה, והיה חלוץ בקנדה המערבית. הוא גם כיהן לזמן קצר כנשיא ועידת ניו יורק (1868-1869). אך את חותמו הותיר דווקא ככותב מאמרים וחוברות" (מכתבי אלן ג'י ווייט ומכתבי היד: כרך 1, עמ' 814, פסקה 2).

פרום מתעד את תפקידו המכונן ב-Youth’s Instructor: “לאחר הפסקה של שנה ללא שיעורים, רוזוול פ. קוטרל תרם סדרה (אוגוסט 1854 – יולי 1855) על מצוות האל ואמונתו של ישוע, שהסתיימה בסימני ביאתו השנייה, ב- , ב-2300 השנים ובשלושת מסרי המלאכים” (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1068, פסקה 3).

לוגבורו מציין את מעורבותו של קוטרל במעבר משרדי ה-Review לבאטל קריק: "הגיליון הראשון של ה-Review שפורסם בבאטל קריק במשרד בבעלות האדוונטיסטים של יום השביעי נשא את התאריך 4 בדצמבר 1855" (The Great Second Advent Movement, עמ' 288, פסקה 2). מאותו רגע, מוסיף לוגבורו באותו פסקה, "הזקנים ווגונר וקוטל היו תורמים קבועים כמעט לעמודי ה-Advent Review" (The Great Second Advent Movement, עמ' 288, פסקה 2).

ארתור ווייט מתעד את מינויו כעורך מקביל: "מינויו של אורייה סמית כעורך תושב (או מנהל), וחמישה עורכים מקבילים. אלה היו ג'יי. נ. אנדרוס מאיווה; ג'יימס ווייט וג'יי. ה. ווגונר ממישיגן; ר. פ. קוטרל מניו יורק; וסטיבן פירס מוורמונט" (אלן ג. ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 321, פסקה 1).

אישור חזונותיה של אלן ווייט והמתנות הרוחניות הקדמה (1855–1858)

בדצמבר 1855 ניסח קוטרל מכתב בשם 13 מאמינים ממיל גרוב, שבו דחו את בקשתו של ג'יי. אם. סטיבנסון, מנהיג מפלגת "השליח" שהתנגדה לחזונות, לשאת דברים בפני קהילתם. התיאור הביוגרפי של קרן אלן ג. ווייט מתעד את ההצהרה המרכזית שבמכתב: "אם החזונות אינם מאלוהים, הם בוודאי יבואו על ידם." (מכתבי וכתבי היד של אלן ג'י ווייט: כרך 1, עמ' 814, פסקה 3).

תגובתה של אלן ווייט למכתב זה נשמרה במכתבה מיום 1 בינואר 1856 לאלסי פילומלה בלו במיל גרוב: "אנא כתבו לנו. את קרובה מאוד לליבנו. איזה מאמר יפה כתב האח רוזוול [קוטרל]! הוא פגע בול; זה יועיל מאוד" (פרסומי כתבי יד, מכתב 9, 1856, פסקה 12).

בשנת 1858 הוזמן קוטרל לכתוב את המאמר המבואי לכרך 1 של הספר "מתנות רוחניות" מאת אלן ווייט. התיאור הביוגרפי של קרן אלן ג'י ווייט מתעד את חשיבותו המתמשכת של המאמר: "בשנת 1858 כתב רוזוול קוטרל הקדמה לכרך 1 של הספר 'מתנות רוחניות' מאת אלן ווייט, שנותרה הצהרה קלאסית של האדוונטיסטים של יום השביעי על הבסיס המקראי לבחינת טענות נבואיות ועל המשך מתנת הנבואה מעבר לתקופת הברית החדשה" (מכתבי אלן ג'י ווייט ומכתבי היד: כרך 1, עמ' 814, פסקה 3).

ארתור ווייט שמר את ההודעה המקורית על פרסום הכרך, שבה מוזכר קוטל כמחבר ההקדמה: "זהו ספר בן 224 עמודים שנכתב על ידי הגברת ווייט, עם מאמר מבוא על נצחיותן של המתנות הרוחניות מאת האח ר. פ. קוטל. מחיר 50 סנט" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 374, פסקה 4).

המחלוקת הארגונית ("Making Us a Name," 1860–1861)

כשיימס ווייט הזמין בפברואר 1860 את האחים להגיב על הצעתו להקים תאגיד לפרסום, קוטרל היה הכומר הראשון בשטח שהשיב, ותשובתו הייתה שלילית. ארתור ווייט מתעד: "המטיף הראשון בשטח שהגיב ל- היה ר. פ. קוטרל, עורך מקביל נאמן של ה-Review. תגובתו המיידית הייתה שלילית בהחלט" (Ellen G. White: The Early Years 1827-1862, vol. 1, p. 420, par. 4).

תשובתו של קוטרל פורסמה ב-Review מ-22 במרץ 1860 תחת הכותרת "Making Us a Name". ארתור ווייט משמר את דברי הפתיחה של קוטרל: "האח ווייט ביקש מהאחים להתייחס להצעתו להבטיח את רכוש הכנסייה. איני יודע בדיוק לאיזו צעד הוא מתכוון בהצעה זו, אך אני מבין שמדובר בהקמת תאגיד כגוף דתי על פי החוק." (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 421, פסקה 1). המסקנה הסופית של קוטרל באותה פסקה הייתה שההצעה תהיה "שגויה": "מכיוון שהיא מונחת על יסודות בבל. אינני סבור שאלוהים יאשר זאת" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 421, פסקה 1).

ארתור ווייט מסכם את התגובה שעורר מאמרו: "קוטרל היה מנוסה ובעל השפעה, והמסר שלו, שפורסם בהיעדרו של ג'יימס ווייט, קבע את הקצב לקרב ממושך" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 421, פסקה 2).

עדות מס' 6 והודאתו הפומבית של קוטרל (1861)

לאלן ווייט הוצגה "עמדתו השגויה" של קוטרל, והיא פנתה אליו ישירות בעדות לכנסייה מס' 6 (שפורסמה מאוחר יותר כחלק מ"עדות לכנסייה", כרך 1): "הוצגה לי העמדה השגויה שנקט ר. פ. ק. ב'הסקירה' בנוגע לארגון, וההשפעה המסיחה את הדעת שהפעיל. הוא לא שקל את העניין כראוי. מאמריו תוכננו באופן מושלם כדי להפיץ השפעה מפזרת, להוביל את המוחות למסקנות שגויות, ולעודד את הרעיונות הרפויים שיש לרבים בנוגע לניהול עניינים הקשורים למטרה של אלוהים" (עדות לכנסייה, מס' 6, עמ' 4, פסקה 2).

עדותה של אלן ווייט גינתה גם עצלות כללית יותר: "ראיתי שבנושאים ארציים ר. פ. סי. היה רשלני וחסר דאגה. הוא חסר אנרגיה, וראה כמעלה להשאיר בידי האל דברים שהאל השאיר בידיו. רק במקרים של מצוקה גדולה האל מתערב למעננו. יש לנו עבודה לעשות, נטל ואחריות לשאת, ובכך אנו צוברים ניסיון" (עדות לכנסייה, מס' 6, עמ' 5, פסקה 1).

בכתב יד מאותה תקופה הרחיבה אלן ווייט על אותה נקודה: "הניסיון וההשפעה של האח רוזוול קוטרל בעבודה זו — דרכו הקלה להשאיר הכל בידי האל — פגעו בכנסייה במיל גרוב. השקפותיו היו מוטעות בנקודה זו. זה לא נעים לאלוהים שאנשים ישאירו בידיו את מה שהוא השאיר בידיהם" (פרסומי כתבי יד, כתב יד 3, 1861, פסקה 4).

היא גם אישרה את מתנתו המיוחדת: "האח קוטרל יכול היה לעשות טוב רב בעטו. כוחותיו השכליים לא היו מוטרדים, מעומסים ושחוקים כמו אלה של כמה מהמטיפים. כוחו הגופני ומערכת העצבים שלו לא היו מנופצים, מחשבותיו יכולות להיות צלולות בנוגע לנקודות חשובות של אמת. עליו להשתמש בעטו" (Manuscript Releases, כתב יד 3, 1861, פסקה 8).

ארתור ווייט מתעד שקוטל קיבל את התוכחה והיה הכומר הראשון שפרסם וידוי: "רגשות של חשד, שנלחשו מאחד לשני, תרמו במידה רבה לייאושם של ג'יימס ואלן ווייט. עדות מס' 6 זעזעה את הכנסייה והובילה להתעוררות. כאשר כמרים ואנשי קהילה בחנו את ליבם, שטף של וידויים נשלח לפרסום ב-Review, והופיע לאורך תקופה של חודשים רבים." (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 442, פסקה 4). ארתור ווייט ממשיך: "הוא היה זה שקבע את הטון השלילי בדיון על הארגון שפשט בכנסייה. הוא היה זה שאליו פנתה אלן ווייט לראשונה באופן אישי בעדות מס' 6" (אלן ג'י ווייט: השנים המוקדמות 1827-1862, כרך 1, עמ' 442, פסקה 4).

שטיינווג מתעד את דבריו של קוטרל עצמו בעקבות התוכחה: "אני מקווה שאף אחד לא יצטרף למפלגתי, כי כאשר ינתקו עצמם מהגוף ויחפשו אותי, לא ימצאו אותי שם, שכן בחסד אלוהים, אמצא עם הגוף. אינני מאמין בקתוליות; ואינני מאמין באנרכיה; אלא בסדר התנ"כי, במשמעת ובמשטר בכנסיית האל" (Lest We Forget, פרק 90, עמ' 169, פסקה 14).

שירות מאוחר יותר בכנס ניו יורק (1862–1892)

לאחר שהכנסייה התארגנה באוקטובר 1860 והוועידה הכללית הוקמה ב-1863, הפך קוטרל לאחד הכמרים המוסמכים הראשונים בוועידת ניו יורק והמשיך לכתוב בפריון רב. התיאור הביוגרפי של קרן אלן ג'י ווייט מסכם את היקף תרומתו: "על פי אומדן אחד, קוטרל תרם 1,692 פריטים לכתב העת 'הסקירה', החל מניתוחים תיאולוגיים ועד דברי עידוד ושירה." (מכתבי אלן ג'י ווייט ומכתבי היד: כרך 1, עמ' 814, פסקה 2). באותו פסקה מתועדת הכרתה של ועידת ניו יורק בכתיבתו כצורה של עבודה פסטורלית ובהשפעה המתמשכת של מזמורי השבח שלו: "חלק משירתו הולחנה והופיעה במגוון ספרי מזמורים אדוונטיסטיים עד היום" (מכתבי וכתבי היד של אלן ג'י ווייט: כרך 1, עמ' 814, פסקה 2).

פטירה (1892)

רוזוול פ. קוטרל נפטר בביתו במיל גרוב, ניו יורק, ב-23 במרץ 1892, בגיל 78. מאמרו של שטיינווג ב-Lest We Forget מתעד את אופי השירות העקבי שלו לאורך כל חייו: "במהלך ארבעים השנים שחי לאחר שקיבל את שלושת מסרי המלאכים, הוא עבד בתחום האוונגליזם; הוא הגן על השבת של יום השביעי ועל האלמוות המותנה באמצעות המילה הכתובה והמדוברת; קיבל את מסר הבריאות; וכיהן בתפקידי מזכיר ונשיא ועידת ניו יורק. ככומר בכיר, הוא שימש ככומר בסנטוריום באטל קריק" (Lest We Forget, פרק 90, עמ' 170, פסקה 16).