תקציר
אלט ג'וזף ווגונר — בנו של העורך האדוונטיסטי החלוצי ג'וזף הארווי ווגונר — היה רופא שהפך למטיף, אשר יחד עם א. ט. ג'ונס הביא את המסר של צדקה על ידי אמונה לוועידה הכללית במיניאפוליס בשנת 1888. ממועד התנצרותו באוקטובר 1882, בכנס המחנה בהילסבורג, קליפורניה, ועד סוף העשור, עבד ווגונר כמורה לתנ"ך, כעורך "סימני הזמנים" וכפרשן הראשי של המסר שאלן ווייט זיהתה שוב ושוב כ"המסר המדויק שה' שלח לעם של זמננו" ו"המסר שאלוהים ציווה למסור לעולם". הוא נשלח לאנגליה ב-1892 כעורך "האמת הנוכחית", שימש כציר בוועידה הכללית של 1897, והמשיך להטיף ולכתוב עד מותו ב-1916.
השכלה וההתנצרות בהילסבורג (1855–1882)
בספרו של שטיינווג, Lest We Forget, מתועדת לידתו של ווגונר: "אלט ג'וזף ווגונר (EJW) נולד בוויסקונסין ב-12 בינואר 1855" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 351, פסקה 3). הוא היה השישי מבין עשרה ילדים של ג'וזף הארווי ומריטה הול ווגונר. שטיינווג מתאר את שנותיו המוקדמות ואת השכלתו: "הוא התגורר בברלינגטון, מישיגן, במשך תקופה מסוימת. הוא למד במכללת באטל קריק ולימודי רפואה במכללה לרפואה בלביו בניו יורק. הוא התחתן עם חברה מהמכללה, ג'סי פרימונט מוסר, ונולדו להם שתי בנות, בססי ופרל. לאחר ששהו זמן מה בבאטל קריק, עברה המשפחה לקליפורניה בסביבות 1880" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 351, פסקה 5).
באוקטובר 1882, בכנס המחנה בהילסבורג, חווה ווגונר את החוויה שהגדירה את המשך כהונתו. שטיינווג מצטט את התיאור שפרסם ווגונר עצמו: "לפתע אור זרח סביבי, והאוהל נראה מואר, כאילו השמש זורחת; ראיתי את ישוע הצלוב למעני, ונחשף לי לראשונה בחיי העובדה שאלוהים אוהב אותי, וש-ישוע נתן את עצמו למעני באופן אישי. הכל היה בשבילי." (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 351, פסקה 8).
בהמשך אותה עדות הוא אמר: "ידעתי שהאור הזה שזרח עליי היה התגלות ישירה משמים; לכן ידעתי שבכתבי הקודש אמצא את המסר על אהבת האל כלפי חוטאים בודדים, והחלטתי להקדיש את שארית חיי לחיפוש אחר מסר זה בכתבי הקודש ולהבהרתו לאחרים. האור שזרח עלי באותו יום מצלב המשיח, היה המדריך שלי בכל לימודי התנ"ך" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 351, פסקה 9).
עורך "סימני הזמנים" (1883–1888)
שטיינווג כותב: "ב-1883 נקרא EJW לסייע לאביו בעריכת 'סימני הזמנים'. ב-1884 פגש את A. T. ג'ונס. השניים הפכו לחברים לכל החיים, וחלקו עניין נלהב בצדקת האמונה" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 351, פסקה 10). באותו פסקה מוסיף: "טוב לזכור כי אמונות האדוונטיסטים עדיין היו בתהליך של לימוד והבהרה."
בסדרת מאמרים ב-Signs of the Times, ווגונר פירש את הצדק והקדשה באמצעות ישו. שטיינווג משמר את הסיכום הברור ביותר של תורתו: "הוא האמין שהצדק באמצעות סבלותיו של ישו היה אמיתי, וכי גם חייו המושלמים של ישו נחיו למעננו. כאשר החוטא מאמין בכך, הוא עובר שינוי ומציית מתוך הלב" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 352, פסקה 12). ובמילותיו של ווגונר עצמו, מתוך מאמר ב-Signs of the Times מ-18 בספטמבר 1884: "גם המשיח היה חייב לקיים את התורה בחייו, כדי שצייתנותו המושלמת תיחשב כשלנו" (Lest We Forget, פרק 163, עמ' 352, פסקה 13).
השקפתו של ווגונר כי החוק בגלטים היה החוק המוסרי הביאה אותו למחלוקת גלויה עם ג'. אי. באטלר ואוריה סמית. שטיינווג מתעד את החיכוך ההולך וגובר: "בחושם את החיכוך הגובר בין העמדות המנוגדות, הצביע הוועד התיאולוגי של הכנס הכללי דאז על החלטה כי לא תפורסם כל דעה המנוגדת לאלה" שהחזיק הרוב (Lest We Forget, ch. 163, p. 352, פסקה 14). למרות ההחלטה, ווגונר המשיך לפרסם ולחקור. ב-10 בפברואר 1887 השלים תגובה בת 71 עמודים לבאטלר וסמית, שכותרתה The Gospel in the Book of Galatians: A Review.
ועידת מיניאפוליס 1888
בכנס הכללי במיניאפוליס בשנת 1888, ווגונר — יחד עם א. ט. ג'ונס — הציג את סדרת מחקריו על צדק על ידי אמונה. עדותה של אלן ווייט למקור המסר שלו נשמרה בהצהרות רבות, החל מהכרתה ברגע ההוא במיניאפוליס: "כשהאח ווגונר הציג את הרעיונות הללו במיניאפוליס, זו הייתה ההוראה הברורה הראשונה בנושא זה ששמעתי מפי אדם, למעט השיחות ביני לבין בעלי. אמרתי לעצמי: 'הסיבה שאני רואה זאת בבהירות כה רבה היא שאלוהים הציג זאת בפני בחזון, ואילו הם אינם רואים זאת משום שמעולם לא הוצג להם הדבר כפי שהוצג לי. וכאשר אדם אחר הציג זאת, כל נימי ליבי אמרו: אמן'" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 376, פסקה 6).
בספר "Lest We Forget" של שטיינווג מתועדת התנהגותו של ווגונר במהלך האסיפות: "ככל שאנו יכולים לקבוע, א. ג'י. ווגונר בחר בדרך הנכונה, ולא נפל לפגם המצער של חלק מהאנשים באמצעות רטוריקה, הערות עוקצניות ותגמול זועם" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 359, פסקה 7). באותו פסקה מוסיף: "אין ספק שזו הייתה המציאות במהלך האסיפות של 1888 במיניאפוליס" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 359, פסקה 7).
שטיינווג מסכם את אישוריה החוזרים ונשנים של אלן ווייט למסר: "תמיכתה החוזרת ונשנית במהלך עשר השנים הבאות כללה הצהרות" מסוגים שונים, בהן כינתה את המסר ב- , בתורו, "המסר המדויק שה' שלח לעם של תקופה זו", "המסר שאלוהים ציווה למסור לעולם" ו"האור שאמור להאיר את כל הארץ בתפארתו" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 360, פסקה 9).
הגנתה של אלן ווייט על שני השליחים (1892–1895)
הגנתה החוזרת ונשנית של אלן ווייט על ווגונר וג'ונס נשמרה באוסף הצהרות שנאספו ב-Lest We Forget, פרק 168, מתוך החומרים שלה משנת 1888. היא התעמתה עם אלה שציינו את כישלונותיהם האישיים כדי לדחות את המסר עצמו: "יתכן בהחלט שהזקן ג'ונס או ווגונר ייפלו בפיתויי האויב; אך אם כך יקרה, הדבר לא יוכיח שלא קיבלו מסר מאלוהים, או שהעבודה שעשו הייתה כולה טעות" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 377, פסקה 10).
היא כינתה את המסר במונחים חד-משמעיים: "המסר שנמסר לנו על ידי א. ט. ג'ונס ו-א. ג'י. ווגונר הוא המסר של אלוהים לכנסיית לאודיקאה, ואוי לכל מי שמצהיר שהוא מאמין באמת, אך אינו משקף לאחרים את קרני האור שניתנו מאלוהים" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 377, פסקה 11).
במכתב שכתבה ל-J. H. קלוג באפריל 1892, היא הזהירה: "היה זהיר כיצד אתה נוקט עמדה נגד הזקן ווגונר. האם אין לך את העדות הטובה ביותר לכך שהאדון העביר אור דרכו? לי יש, והאנשים במקום שבו הוא פעל זכו לברכה רבה בזכות מאמציו" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 377, פסקה 8).
במכתבה מ-19 בספטמבר 1892 לאוריה סמית היא כתבה על המצטרפים החדשים לבשורה ועל התנגדותם של המנהיגים הוותיקים: "הם לא ידעו שאלוהים שלח את הצעירים הללו, הזקנים ג'ונס וווגונר, כדי לשאת אליהם מסר מיוחד" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 377, פסקה 9).
במכתב שכתבה לפרנק והאטי בלדן ב-5 בנובמבר 1892, היא התחננה: "היו לכם כל הראיות הדרושות לכך שהאדון פועל באמצעות האחים ג'ונס וווגונר; אך לא קבלתם את האור" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 377, פסקה 12).
במאי 1895 סיכמה בפני א. א. אולסן: "האדון, בחסדו הגדול, שלח מסר יקר ערך לעמו באמצעות הזקנים ווגונר וג'ונס" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 378, פסקה 15). ובאותו מכתב: "זוהי בשורת המלאך השלישי, אשר יש להכריז עליה בקול רם, ושתלווה בשפע של רוח הקודש" (Lest We Forget, פרק 168, עמ' 378, פסקה 15).
חופש דת (1888–1891)
בשנת 1889 שיתף ווגונר את התלהבותו של א. ט. ג'ונס בהתנגדותו לחוק יום ראשון של בלייר. שטיינווג מתעד את משפטו המדהים: "לאמת יש סלידה טבעית ובלתי ניתנת לגישור מפני טעות ושקר, אך רשעות יכולה להתפתח רק באמצעות רמאות" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 360, פסקה 10).
שטיינווג מקשר בין המאבק למען חופש הדת לבין המסר של צדקה על ידי אמונה: "אין זה מקרי שמבשרי הצדק על ידי אמונה ראו בבהירות כה רבה את היישום ה י של עקרונות הבשורה לסוגיית חופש הדת במרחב החילוני, והיו כלי בידי אלוהים כדי לסייע לסכל את הניסיון להעביר חוק לאומי בנושא יום ראשון. הם הבינו שהבשורה נוגעת בכל תחומי החיים" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 360, פסקה 10).
אנגליה, The Present Truth, והשנים המאוחרות (1891–1916)
שטיינווג מתעד את מינויו באנגליה: "בעקבות הכנס הכללי של 1891, הזקן ווגונר מונה לעורך הפרסום שלנו באנגליה, 'האמת הנוכחית'. ב-1897 הוא ייצג את אנגליה כציר בכנס הכללי" (Lest We Forget, פרק 165, עמ' 362, פסקה 14).
ווגונר בילה את עשרים וחמש השנים האחרונות של חייו כעורך "האמת בהווה" באנגליה וכמבקר תדיר בישיבות הועידה הכללית, שם המשיך להטיף על הצדקה באמצעות ישו.
על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (דאגלס מורגן), ווגונר נפטר בשנת 1916.