ג'ורג' אי. באטלר

תקציר

ג'ורג' אייד באטלר גדל במשפחה בוורמונט שאימצה את בשורת האדוונטיזם המילריטי בשנת 1839 — חמש שנים לפני שהגיע לגיל עשר, השנה של "האכזבה הגדולה". הוא שירת את כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי במשך שלושים שנה (1865–1888 ו-1901–1908) ככומר, נשיא ועידה, ופעמיים כנשיא הועידה הכללית (1872–1874 ו-1880–1888). הוא כיהן כנשיא איגוד ההוצאה לאור "Review and Herald" בין השנים 1881 ל-1889. הוא התנגד בתקיפות לתורתו של א. ג'י. ווגונר בנוגע לחוק בגלטים בכנס מיניאפוליס ב-1888, וזכה לנזיפה מאלן ווייט באמצעות מכתבים ועדויות בשנים שלאחר מכן. לאחר שתים-עשרה שנים שבהן טיפל באשתו הנכה בפלורידה, הוא חזר לשירות פעיל בשנת 1901 ברוח רכה יותר, כיהן כנשיא האיחוד הדרומי בשנים 1902–1907, ונפטר ב-25 ביולי 1918 בפלורידה.

מקורותיו בוורמונט (1834–1853)

בספרו של שטיינווג, Lest We Forget, מתועדת מורשת המשפחה: "משפחתו של באטלר הייתה מושרשת עמוק בהיסטוריה האמריקאית. סבו, עזרא פיט באטלר האב, שירת במלחמת העצמאות האמריקאית, היה מושל מדינת ורמונט בין השנים 1826 ל-1828, חבר מועצה, שופט, נאמן אוניברסיטה וכומר בכנסייה הבפטיסטית בווטרברי, ורמונט. אביו, עזרא פיט באטלר הבן, היה קפטן במלחמת 1812. הוא תמך במתינות, באנטי-בונים ובביטול העבדות. לתוך משפחה מצפונית ופטריוטית זו נולד ג'ורג' אייד באטלר ב-12 בנובמבר 1834, השני מבין שישה ילדים" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 313, פסקה 3).

המשפחה אימצה את בשורת האדוונטיזם של המיליטריים בשלב מוקדם. שטיינווג מתעד: "הוא היה בן חמש כאשר הוריו קיבלו את הבשורה על בואו הקרוב של ישו, שהטיף לה ג'ון מילר ( ) המיליטרי." (Lest We Forget, ch. 155, p. 313, ¶ 4). לאחר "האכזבה הגדולה" של 22 באוקטובר 1844, המשפחה נותרה נאמנה לאמונת הביאה — אך הילד החל לפקפק. בשנת 1848 החלה אמו לשמור את השבת ביום השביעי בהשפעת דרשותיו של ג'וזף בייטס, ובשנת 1850 הצטרף אליה גם אביו. שטיינווג מוסיף: "תוך זמן קצר הוסמך לכהונה, אף שראה את עצמו כלא יותר מאשר איכר המעיד על אמונתו" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 313, פסקה 6).

באטלר עצמו, כשהביט לאחור על שנות העשרה המאוחרות שלו, נתן הערכה כנה של עצמו הצעיר כ"כופר גאה, נוקשה ועקשן, נלהב, חם מזג, עם מעט יראת כבוד לאלוהים או לאדם" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 313, פסקה 7). עם זאת, הוא העריך כנות ומוסריות, לאחר שהחליט, במילותיו של שטיינווג, "להימנע" ממגוון שעשועים ארציים (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 313, פסקה 7).

התנצרות ונישואים (1856–1859)

בשנת 1856, בעת שנסע בספינה נהרית לקנזס סיטי, ירד באטלר ברוק איילנד בזמן שהספינה עגנה לצורך טעינת מטען. שטיינווג מתאר את הרגע: "כשהוא חזר לספינה, הוא כבר החליט ללכת אחר החלקים הטובים של התנ"ך" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 313, פסקה 8). כשחזר לביתו בווקון, איווה, הוא הוטבל על ידי ג'יי. נ. אנדרוס; מאוחר יותר, מ. א. קורנל הטיף בווקון ושכנע אותו שעדותיה של אלן ווייט הן מאת אלוהים. הוא התחתן עם לנטה לוקווד ב-10 במרץ 1859, ולזוג נולדו שלושה ילדים: אנני ותאומים, ויליאם פיט והילנד ג'ורג'.

ועידת איווה ונשיאות הוועידה הכללית הראשונה (1865–1874)

שטיינווג מתעד את עלייתו המהירה בכנסייה: "באטלר נבחר לנשיא ועידת איווה ב-1865. הוא עבד במרץ כדי לנטרל את השפעת הפיצול של ב. פ. סנוק ו-ו. ה. ברינקרהוף, שביקרו את בני הזוג ווייט. שני האנשים הללו, שבעבר כיהנו כנשיא וכמזכיר של ועידת מדינת איווה שהוקמה זה עתה, יזמו כפירה ברחבי המדינה שהחלה בקהילה במריון. באטלר ביקר באופן אישי בכנסייה אחר כנסייה, לימד את החברים את האמת וניטרל את השפעתם. תחת הנהגתו המוכשרת, הכנסייה באיווה התחזקה מאוד" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 314, פסקה 10).

בשנת 1872 נבחר באטלר לנשיא הועידה הכללית, והועידה הצביעה כי עליו להפוך את בית הספר הפרטי של ג'. ה. בל בבאטל קריק למכללה. שטיינווג מתעד את התאריכים: "ב-31 בדצמבר 1873 סוכם על רכישת שטח של 12 אקרים עבור המכללה החדשה." (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 314, פסקה 12). באותו פסקה מתועדים העלות והפתיחה: "גויסו 50,000 דולר בהתחייבויות להקמת מבנה לבנים אדומות. ב-24 באוגוסט 1874 החלו השיעורים באופן זמני בבניין ה-Review ועברו למבנה המוגמר ב-4 בינואר 1875" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 314, פסקה 12).

כהונה שנייה כנשיא הועידה הכללית (1880–1888)

בביקורו אצל אלן ווייט החולה מאוד בשנת 1880, היא הפצירה בבאטלר לקבל על עצמו את נשיאות הועידה הכללית בפעם השנייה. שטיינווג מתאר את תגובתו: "הוא בכה, אך ' ' הסכים לעשות זאת" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 315, פסקה 14). כהונתו השנייה החלה בסוף שנת 1880 והייתה קשה — הוא נאלץ להנהיג תחת השפעתו של ג'יימס ווייט, שלא יכול היה או לא רצה להרפות. שטיינווג מוסיף: "למרות הלחץ הזה, כשאח ווייט נפטר ממלריה ב-6 באוגוסט 1881, באטלר בכה כפי שהיה בוכה על אביו שלו" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 315, פסקה 15).

בין השנים 1881 ל-1889 כיהן באטלר גם כנשיא "האגודה להוצאה לאור 'ריוויו והראלד'": "בתפקיד זה, הוא השפיע רבות על בנייתם והרחבתם של ענייני ההוצאה לאור של העדה" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 316, פסקה 18). הוא נסע לאירופה ב-1883, לאוסטרליה ולניו זילנד ב-1885.

ועידת מיניאפוליס של 1888 והשלכותיה (1886–1893)

בשנת 1886 החלה להתעורר בכנסייה מחלוקת בנוגע לחוק בגלטים. א. ג'י. ווגונר, עורך ה-Signs of the Times, וא. ט. ג'ונס, עורך ה-American Sentinel, פרסמו ב-Signs את השקפותיהם בנוגע לצדקה על ידי אמונה. בכנס הכללי של 1886 כינס באטלר ועדה תיאולוגית שהצביעה כי "התורה" בגלטים מתייחסת ל"תורה כולה"; מועצת הכנס הכללי אימצה אז מדיניות שהגבילה את פרסום דעות דוקטרינריות שלא נתמכו על ידי הרוב לפני שאחי הניסיון בחנו אותן (לפי Lest We Forget, פרק 155, עמ' 316, פסקה 18).

עצתה של אלן ווייט לבאטלר באותה עת, באותה שנה, הייתה שעיתוני האדוונטיסטים לא ישמשו כבמה חד-צדדית. שטיינווג מצטט: "לד"ר ווגונר צריכה להיות הזדמנות הוגנת בדיוק כמו שהייתה לך" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 316, פסקה 19).

באטלר היה חולה מכדי להשתתף בוועידה הכללית של 1888 במיניאפוליס. ממיטת חוליו הוא כתב מכתבים וטלגרמות שבהם דחק בהנהגה לעמוד איתנה על "האבני הדרך הישנות". כאשר הזקן ג'ונס וד"ר ווגונר הציגו את השקפתם על צדקה על ידי אמונה, שטיינווג מתעד: "זה ריגש את אלן ווייט. אך הדבר לא התקבל על ידי כלל הנציגים בשל השפעתם של מנהיגים כמו באטלר" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 316, פסקה 20). שטיינווג מצטט מתוך הדרשה האחרונה של אלן ווייט באותה ועידה כללית: "אני רואה את יופיו של האמת כפי שהציג אותה בפנינו הרופא" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 316, פסקה 20).

באפריל 1887 כתבה אלן ווייט לבאטלר ולאוריה סמית במפורש. המאמר הנלווה ב-Lest We Forget מתעד את דבריה: "אינני רוצה שהמכתבים ששלחתי אליכם ישמשו באופן שתניחו כמובן מאליו שהרעיונות שלכם נכונים כולם, ואלה של ד"ר ווגונר והזקן ג'ונס שגויים כולם" (Lest We Forget, פרק 154, עמ' 309, פסקה 3).

שנות פלורידה (1888–1901)

לאחר 1888 הרגיש באטלר דחוי על ידי הכנס ועל ידי אלן ווייט. שטיינווג מתעד: "מיואש, הוא ואשתו עברו לחווה בת 110 אקרים בבולינג גרין, פלורידה. שם אשתו לקה בשבץ מוחי וג'ורג' טיפל בה עד מותה בנובמבר 1901. היה לו הרבה זמן לחשוב." (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 317, פסקה 21). בשנת 1893 הוא כתב ל-S. N. Haskell והסכים (בפרפרזה של שטיינווג) כי טוב גדול בא לכנסייה בזכות האור הנוסף על צדקתו של ישו.

המאמר הנלווה ב-Lest We Forget על תקופה זו מתעד כי שנות הטיפול באשתו הנכה היו בית ספר לזיכוך. שטיינווג מצטט את דבריה של אלן ווייט משנת 1902: "אנו מקבלים אותו שוב לשורותינו, ורואים בו אחד מעובדינו היקרים ביותר" (Lest We Forget, פרק 154, עמ' 311, פסקה 21). ובפעם נוספת, במאי 1902, כאשר באטלר חזר לשדה: "הזקן באטלר חזק בבריאותו הגופנית והרוחנית. האדון בחן אותו, ניסה אותו והעמידו במבחן" (Lest We Forget, פרק 154, עמ' 311, פסקה 23).

האיחוד הדרומי והשנים האחרונות (1902–1918)

שטיינווג מתעד את חזרתו של באטלר: "באטלר נבחר לנשיא ועידת פלורידה בשנת 1902 וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1904. בין השנים 1902 ל-1907 היה נשיא האיחוד הדרומי. הוא כיהן כחבר בוועד המנהל של הוועידה הכללית. כתוצאה ממנהיגותו המוכשרת, הועבר בית הדפוס (Southern Publishing Association) בשנת 1906 לנאשוויל. שמונה בתי ספר הוקמו בתקופת הנהגתו, ובשנת 1908 נרשמו בהם 300 תלמידים" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 317, פסקה 22).

במשבר קלוג של 1907–1908 עמד באטלר בתקיפות לצד העדויות. שטיינווג מתעד את תשובתו כאשר א. ט. ג'ונס הכריז שיעמוד לצד הסנטוריום "עם עדויות או בלי עדויות": "אני אעמוד לצד העדויות, עם סנטוריום או בלי סנטוריום" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 317, פסקה 23).

לנטה באטלר נפטרה בשנת 1901. ב-8 באוקטובר 1907, באטלר התחתן עם אליזבת גריינג'ר, אלמנה בת 62 לשעבר מיסיונרית ביפן, והתיישב ב-Twin Magnolias — חוות תפוזים ואגוזי פקאן בבולינג גרין, פלורידה. הוא פרש בתחילת 1908 אך המשיך להטיף ולנסוע.

מותו (1918)

שטיינווג מתעד את סופו: "בריאותו של באטלר הידרדרה מאוד באותה עת. ביוני, הרופא שלו אבחן אצלו סרטן. הוא נפטר ב-25 ביולי 1918, בבית בתו וחתנו של אשתו." (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 318, פסקה 27). באותו פסקה מתואר היקף הלוויה, בה השתתפו 13 עמיתים לכהונה שניהלו את הטקס, ושישה נוספים שעמדו כנושאי ארון כבוד.

הערכתו המסכמת של שטיינווג מסמנת הן את חייו של באטלר כמנהיג והן את הלקחים ממשברו הגדול ביותר: "נאמנותו של באטלר לנוכח התנגדות ומסירותו לבניית עבודת ההוצאה לאור והחינוך ולהגנה על האמת מעוררות השראה לפעולה דומה בקרב המאמינים כיום, העומדים בפני האירועים הסופיים המונומנטליים בהיסטוריה של כדור הארץ הזה" (Lest We Forget, פרק 155, עמ' 318, פסקה 28).