היראם אדסון

תקציר

הירם אדסון היה חקלאי מתודיסטי מצפון מדינת ניו יורק, אשר בבוקר שלאחר "האכזבה הגדולה" של 22 באוקטובר 1844, הגיע לאמונה שה"מקדש שיש לטהר" המוזכר בדניאל 8:14 אינו כדור הארץ, אלא המקדש השמימי שבו משרת המשיח ככהן גדול. לימודיו לאחר מכן עם א. ר. ל. קרוסייר וד"ר פ. ב. האן הובילו לגיבוש תורת המקדש השמימי, שהפכה לאחת מתורותיה הבולטות של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי. אדסון הטיף, נסע ונתן את רוב רכושו למימון הוצאת הספרים האדוונטיסטית המוקדמת, עד מותו בשנת 1882.

ילדותו ומשפחתו (1806–1843)

האסופה Lest We Forget מתעדת את המעט שנשמר על ראשית דרכו של אדסון: "מעט מאוד ידוע על היראם אדסון, על משפחתו או על חייו לפני שהפך לחסיד של בשורת האדוונטיזם המילריטי. הוא היה צאצא של כומר אנגלי בשם אליהו אדסון, שהיגר לבוסטון כדי להימלט מרדיפות דתיות. הירם נולד ב-30 בדצמבר 1806 במחוז ג'פרסון, ניו יורק" (Lest We Forget, פרק 50 ("HIRAM EDSON (1806–1882) Chosen Instrument"), עמ' 99, פסקה 2).

LWF ממשיך עם הנישואים: "אדסון היה חקלאי מתודיסטי כאשר נשא לאישה את העלמה אפה כריסלר ב-2 בדצמבר 1830. לאחר חמש שנים, ב-1835, הם קנו חווה בת 56 אקרים ליד פורט גיבסון, ניו יורק. אפה נפטרה במאי 1839, והותירה את אדסון עם שלושה ילדים — ג'ורג', בן 8, סוזן, בת 6, ובלנדה, בת 4. הוא חש כל כך בצורך של ילדיו הקטנים באם, עד שהתחתן בשנית כעבור כחצי שנה. אסתר פרסונס הצעירה, בת 23, הפכה לאשתו השנייה באוקטובר 1839." (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 99, פסקה 3).

קבלת המסר המילריסטי (1843)

LWF ממקם את התנצרותו של אדסון לאדוויטיזם בין כינוסי האוהל הגדול של קיץ 1843: "ב-1843, המיליריזם התפשט במהירות, אך מעט מאוד נעשה במרכז ניו יורק לפני קיץ 1843. מפגש מחנה באוהל הגדול תוכנן להתחיל ב-23 ביוני 1843 ברוצ'סטר, ניו יורק, כ-30 מייל מפורט גיבסון" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 99, פסקה 5). בתו של אדסון נזכרה מאוחר יותר: "היא נולדה בערך בתקופה שבה הוריה קיבלו את תורת האדוונטיזם כפי שהטיף לה מילר. ניתן להסיק בבטחה כי הם השתתפו בכמה מאותם מפגשים שנערכו באוהל הגדול בקיץ של 1843 וכי, במהלך החלק האחרון של נובמבר, כאשר מילר בילה עשרה ימים ברוצ'סטר, הם שמעו אותו מטיף את המסר המשכנע שלו" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 99, פסקה 6).

ההכרה בשדה התירס (23 באוקטובר 1844)

קבוצת המאמינים הקטנה של אדסון התכנסה בביתו בפורט גיבסון במהלך הלילה של 22 באוקטובר 1844, בציפייה למשיח. לאחר האכזבה עם עלות השחר, אדסון עזב את הבית יחד עם O. R. L. קרוסייר כדי לטייל בשדות. לופבורו משמר את תיאורו של אדסון עצמו בספר The Great Second Advent Movement:

הירם אדסון, מפורט גיבסון, ניו יורק, סיפר לי כי יום לאחר חלוף הזמן ב-1844, בעודו מתפלל מאחורי ערימות התירס בשדה, רוח אלוהים ירדה עליו בעוצמה כה רבה עד שכמעט נפל ארצה, ועמה באה התחושה: "המקדש שיש לטהר נמצא בשמים". הוא שיתף את המחשבה הזאת עם או. אר. אל. קרוסייר, ויחד הם חקרו את הנושא בזהירות. בתחילת 1846 פורסמה ב"דיי סטאר", עיתון שיצא אז בקננדייגואה, ניו יורק, הסבר מפורט על שאלת המקדש מנקודת מבט תנ"כית, שנכתב על ידי מר קרוסייר.

(The Great Second Advent Movement, עמ' 193, פסקה 1)

לוגבורו מתאר את רגע ההחלטה גם במונחים אנושיים. כאשר השניים בחרו את מסלול הליכתם לאחר לילה ללא שינה, לפי הדיווחים אמר אדסון לקרוסייר: "איני יכול לחזור הביתה דרך העיר. איני יודע מה לומר לאנשים. בוא נחזור הביתה דרך שדה התירס" (The Great Second Advent Movement, עמ' 554, פסקה 1).

לימודי המקדש עם קרוסייר והאן (1844–1846)

פרום מתעד את לימוד התנ"ך הקפדני שהפך את התובנה משדה התירס לדוקטרינה: "אדסון וקרוסייר פנו אז לחברם המשותף, ד"ר פרנקלין ב' האן, ושלושתם הסכימו להיפגש כקבוצת לימוד, כדי לחקור את התנ"ך באופן מעמיק בכיוון זה עד שהכל יתבהר. האיגרת אל העברים, ובמיוחד פרקים 8 ו-9 — המדברים על המקדש הארצי כ"צל של השמימי", "דמות של האמיתי", ועם שירותו כ"דוגמה לשירות האמיתי" — חיזקו את האמונה שנולדה בשדה התירס, ואת הדיונים שבאו לאחר מכן כשהם עברו מבית לבית. כל מערכת הטיפוסים והטקסים של משה הפכה למוקד הלימוד, יחד עם התאמתם למציאות הנוצרית האנטי-טיפוסית" (האמונה הנבואית של אבותינו, כרך 4, עמ' 886, פסקה 1).

הכנס בפורט גיבסון והשבת (1846)

בספר "LWF" מתועדת הפגישה שבה הצטרף ג'וזף בייטס לקבוצת "מקדש אדסון" ושיתף את הנוכחים באמונתו החדשה בנוגע לשבת ביום השביעי: "אדסון ערך כנס בנושא המקדש בפורט גיבסון, ככל הנראה בסתיו 1846. גם ג'יימס ווייט וגם ג'וזף בייטס תכננו להשתתף, אך רק בייטס הצליח להגיע. הוא הוזמן להטיף בכנס וניצל את ההזדמנות כדי לחלוק את הבשורה על השבת" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 100, פסקה 9).

הדוקטרינות המשולבות הפכו לאחד מיסודות התנועה החדשה. כפי שמסכם LWF: "האור על המקדש היה 'רעיון מהפכני, נבט של דוקטרינה כה רדיקלית עד ששימשה גורם מרכזי בהבחנה בין הגופים האדוונטיסטיים הישנים לחדשים'" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 100, פסקה 10).

תרומות קורבניות לעיתונות (1850–1855)

תרומתו של אדסון לעיתונות האדוונטיסטית השבתאית המוקדמת מתועדת ב-LWF: "במהלך השנים סיפק אדסון בנדיבות כספים לתמיכה בעבודה, לעתים קרובות מתוך הקרבה. חלק מכלי הכסף של המשפחה נמכרו כדי לגייס כספים לפרסום פירושו של קרוסייר לדוקטרינת המקדש. החווה בפורט גיבסון נמכרה בשנת 1850 כדי לסייע למטרה של אלוהים. החווה החדשה שלו, בפורט ביירון, נמכרה לאחר מכן, ו-700.00 דולר הושאלו לרכישת מכונת הדפוס והאותיות הראשונות של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השבת" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 101, פסקה 13).

שנותיו האחרונות ורפורמת הבריאות

בשנות ה-60 של המאה ה-19 קיבל אדסון טיפול במרפא המים של ד"ר ג'יימס קיילב ג'קסון בדנסוויל, ניו יורק. LWF שומר על הערה קצרה ממכתבו שלאחר מכן: "אני אסיר תודה על האור שקיבלתי בנושא רפורמת הבריאות בזמן שהותי בדנסוויל ומפרסומים כגון 'How to Live' וכו'" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 102, פסקה 16).

הוא המשיך לעודד מאמינים מיואשים במרכז ניו יורק; ג'יימס ווייט כתב כי "רוח פזיזה, נמהרת ובלתי יציבה השפיעה לרעה על מרכז ניו יורק; אך היא הוסרה בזכות מאמציהם הנבונים של האחים ווילר ואדסון" (Lest We Forget, פרק 50, עמ' 102, פסקה 15).