סמואל ס. סנו

תקציר

סמואל ס. סנו היה יליד קונטיקט, לשעבר ספקן, אשר לאחר התנצרותו בעקבות קריאת הרצאותיו של ויליאם מילר, הפך למטיף מילריסטי שקבע באוגוסט 1844 את ה-22 באוקטובר כתאריך לשובו של ישו. הפרשנות שלו — המכונה לעתים "זעקת חצות האמיתית של ' '" או "המסר של החודש השביעי" — הייתה הניצוץ שהפך את תנועת המיליטריסטים, שהייתה בדעיכה בשנת 1844, לתנועה של ציפייה עזה וממושמעת בשבועותיה האחרונים.

מקורו של "מסר החודש השביעי" (1843–1844)

פרום מתעד את הכרונולוגיה של התפתחות אמונתו של סנואו. החל ממאמר מ-16 בפברואר 1843, והמשך לאורך שנת 1844, "סמואל ס. סנואו הדגיש את החודש השביעי היהודי הסתווי, תשרי, כסיום האמיתי של פרק הזמן הנבואי בן 2300 השנים, שתחילתו מתוארכת לסתיו של שנת 457 לפנה"ס". (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 799, פסקה 1).

לוגבורו מתעד את החישוב שקבע את היום. סנו טען כי מאחר שהתקופה הייתה 2,300 שנים מלאות והצו לשקם את ירושלים יצא בחודש השביעי של שנת 457 לפנה"ס, התקופה תסתיים בחודש השביעי של שנת 1844: "מכיוון שתקופת החזון הייתה 2,300 שנים מלאות, נדרשו כל שנת 457 וכל שנת 1843 כדי להגיע ל-2,300, ואם הצו לא יצא עד החודש השביעי של שנת 457 לפנה"ס, נלמד כי התקופה לא תסתיים עד החודש השביעי של שנת 1844. מכיוון שנראה היה כי שמירת היום העשירי של החודש השביעי היא האירוע שסימן את תחילת התקופה, הוכח באופן חד-משמעי כי ביום העשירי של החודש השביעי (לפי הלוח היהודי), 22 באוקטובר 1844, יסתיימו 2,300 הימים, ויגיע הזמן לטהר את המקדש" (The Great Second Advent Movement, עמ' 160, פסקה 6).

כנס אקסטר (אוגוסט 1844)

פרום מתעד את הרגע שבו הגיע מסר סנו לאסיפת המחנה באקסטר, ניו המפשייר. בייטס היה בעיצומו של דרשה כאשר סנו הגיע: "בייטס היה אחד המנהיגים החשובים באסיפת המחנה באקסטר (ניו המפשייר) באוגוסט 1844, כאשר הוצג לראשונה 'קריאת חצות האמיתית'. במקרה, בייטס היה המטיף שנבחר לשירות הבוקר באותו מחנה. הוא היה מפציר במאזיניו להיות נאמנים ומבטיח להם בשלווה שאלוהים רק בוחן אותם, שהם נמצאים בתקופת ההמתנה, ודברים דומים, כאשר סמואל ס. סנו נכנס למחנה רכוב על סוס. סנו התיישב לצד אחותו, גברת ג'ון קאוצ', וחזר על אמונתו כי "המשיח יופיע בזמן שנקבע" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 549, פסקה 1).

פרום מתעד את התגובה הקרירה הראשונית של ההנהגה הנעדרת: "הרצאתו של סנו, שהתקבלה בלב שלם במחנה, נתקלה בתחילה בריחוק בולט מצד המנהיגים הבולטים שלא נכחו במחנה. (יש לציין כי מילר והיימס היו שניהם באוהיו באותה עת, והיו מוטרדים מהחידוש הזה במזרח.) אותה גישה קרירה הייתה נכונה גם לגבי כתבי העת האדוונטיסטיים המובילים, שהיו בשליטתם. עם זאת, המסר של "החודש השביעי" התפשט בעוצמה שנראתה בלתי ניתנת לעצירה. אחד אחד הצטרפו המנהיגים הבולטים למקהלה ההולכת וגדלה" (האמונה הנבואית של אבותינו, כרך 4, עמ' 803, פסקה 2).

ג'יימס ווייט, שעמד להתחתן בקרוב עם אלן הרמון, נזכר באותו אפקט על המאמינים במיין: "בשובי ממפגש המחנה באקסטר, ביקרתי בקהילת האדוונטיסטים בפולנד, מיין, והשתתפתי במפגשי מחנה בליטשפילד ובאוררינגטון. בשני מפגשי מחנה אלה, הכמרים והקהל הושפעו מרוח המסר של החודש השביעי. הראיות שעליהן התבססה נראו מכריעות, וכוח שכמעט לא ניתן היה לעמוד בפניו ליווה אותה; ופירות הבשורה הזו היו מצוינים בכל מקום" (Life Incidents, עמ' 166, פסקה 1).

פרום מוסיף את התגובה בניו-בדפורד: "בייטס חזר לניו-בדפורד ובמהרה השתתף באסיפה אדוונטיסטית שבה הטיף האצ'ינסון, עורך ה-Voice of Elijah ממונטריאול. אך האצ'ינסון נבוך ואמר: 'איני יכול להמשיך'. גם מקומבר נראה כמי שאינו מסוגל להסביר את המסר שנמסר באקסטר. לפיכך בייטס, שרק זה עתה חזר מאקסטר, הציג את האור החדש בחופשיות ובעוצמה. למעשה, התבקש לחזור על כך בשעות אחר הצהריים ובמפגשים אחרים שאורגנו במהירות" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 814, פסקה 3).

הרקע ("היום העשירי של החודש השביעי")

לוגבורו מתעד את ההשפעה הרחבה יותר לאורך קיץ 1844: "בערך באמצע יולי החלה ברכת אלוהים בהחזרת הסוררים ללוות את הכרזת הזמן, ואלה שאימצו את אחת משתי הדעות המוזכרות, הפגינו שינוי בולט בהתנהגותם, והתעוררות פתאומית משנתם, כפי שנחזה. 'בחצות נשמעה קריאה: הנה החתן בא; צאו לקראתו. אז קמו כל הבתולות ותיקנו את מנורותיהן.' מיולי תנועות אלה היו בחלקים שונים של ניו אינגלנד, ונבדלו זו מזו; אך כולן לוו בברכת אלוהים בהחזרת רבים שמנורותיהם היו" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 159, פסקה 1).

מותו (1890)

חייו של סנואו לאחר ה-22 באוקטובר 1844 לקחו כיוון שונה מזה של תנועת האדוונטיסטים השבתאים שצמחה מתוך האכזבה. הכותרת של פרק 57 בספר "Lest We Forget" מציינת את שנות חייו כ"1806-1870" (Lest We Forget, פרק 57 ("SAMUEL S. SNOW"), עמ' 111, פסקה 1) — אף שתאריך זה סותר את רוב התיעודים האחרים, המציינים כי נפטר בברוקלין בסוף יולי 1890. תפקידו המכריע במסר החודש השביעי של אוגוסט 1844 נותר התרומה המשמעותית ביותר שלו להיסטוריה האדוונטיסטית.