ג'ון נ. אנדרוס

תקציר

ג'ון נבינס אנדרוס היה חוקר אדוונטיסטי חלוצי, מטיף, עורך והמיסיונר הרשמי הראשון של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי מעבר לים. הוא נולד בפולין, מיין, ב-22 ביולי 1829, אימץ את השבת ביום השביעי כנער בשנת 1845 והפך לאחד מחלוצי האדוונטיזם השבתאי המרכזיים לצד ג'יימס ואלן ווייט וג'וזף בייטס. כמחבר הספר הקלאסי "History of the Sabbath and First Day of the Week" (1859, מהדורה מורחבת 1873), הוא כיהן בשלושה קדנציות נפרדות בוועד המנהל של הכנס הכללי, היה נשיא הכנס הכללי (1867–1869), ערך את כתב העת "Review and Herald", ונשלח לשווייץ כמיסיונר הרשמי הראשון של הכנסייה בשנת 1874. הוא נפטר משחפת בבאזל, שווייץ, ב-21 באוקטובר 1883.

ילדותו והתנצרותו (1829–1844)

שטיינווג, בספרו "לבל נשכח", מתאר בקצרה: "אנדרוז נולד ב-22 ביולי 1829 ובילה את ילדותו ונעוריו בשלווה עם הוריו ואחיו, ויליאם, בפריז, מיין" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 259, פסקה 13). וכן את חינוכו המוקדם כמתודיסט: "הכשרתו הרוחנית כללה השתתפות קבועה במפגשי המתודיסטים." (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 259, פסקה 14).

שטיינווג מתאר את הצטרפותו לתנועת המיליריטים ואת האכזבה: "בינואר 1843 הפך אנדרוס לנוצרי וקיבל את בשורת האדוונטיסטים. עד מהרה נשאבה משפחתו לתורת המיליריטים בדבר בואו של ישו לטהר את הארץ. כשישו לא שב לארץ ב-22 באוקטובר 1844 כפי שהאמינו, גם הם נותרו מיואשים עמוקות. בשנת 1845, לאחר שקרא את מסכתו של פרבל על השבת, החל אנדרוז לשמור את השבת ביום השביעי" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 260, פסקה 16).

שטיינווג משמר גם אירוע בולט משנת 1844, המשוער לפי התאריך, שבו אנדרוס בן הארבע-עשרה הגן על אח מפני המון זועם בגשר פריז. הסיפור מובא בצורה דרמטית, עם תשובתו המתועדת של אנדרוס: "מצווים אנו לשאת זה את עולו של זה. אם תלקו את האח דייוויס, עליכם להלקות גם אותי." (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 259, פסקה 8).

שנות כהונתו המוקדמות (1850–1859)

שטיינווג מתעד את כתביו הראשונים של אנדרוס ב-The Present Truth ואת מינויו לוועדת ההוצאה לאור: "אנדרוס החל לכתוב לראשונה ב-The Present Truth. בסתיו 1850 הוא מונה לוועדת ההוצאה לאור שתמכה בעורך, הזקן ג'יימס ווייט. בגיליון מאי 1851 של ה-Review פורסם פרשנות בת חמישה עמודים על הפרק השלושה-עשר בספר ההתגלות מאת אנדרוס, שבה זיהה לראשונה את ארצות הברית של אמריקה כחיה בעלת שני הקרניים" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 261, פסקה 19).

לוגבורו מאשש את המאמר ממאי 1851 על החיה בעלת שני הקרניים ואת טיעוניו: "בערך בתקופה זו החל ג'יי. נ. אנדרוס, שהתגורר בפריז, מיין, בפעילותו הציבורית ככומר וככותב בנושאים דתיים. בגיליון ה-Review ממאי 1851 התפרסם מאמר שלו, שארך יותר מחמישה עמודים, בנושא שלושת המסרים. במאמר זה הוא יישם את נבואת החיה בעלת שני הקרניים מפרק 13 בספר ההתגלות על ארצות הברית, וטען, על סמך הנבואה בלבד, כי אכיפת יום ראשון כיום השבת תהיה הנקודה שעליה יוקם לבסוף איחוד בין הכנסייה למדינה במדינה זו" (The Great Second Advent Movement, עמ' 284, פסקה 2).

פרום מציב את אנדרוס בהקשר של אלה שפיתחו את הפרשנות לחיה בעלת שני הקרניים: "ג'ון נ' אנדרוס, ההיסטוריון האדוונטיסטי של השבת, היה אחד הראשונים, באותה תקופה, לפתח פרשנות זו בצורה מקיפה. "נשהה לרגע כדי לבחון תחילה את אנדרוס, ואז נפנה לסמל המסקרן הזה" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1093, פסקה 1).

שטיינווג מתעד את מסעותיו המוקדמים עם סמואל רודס ואת הסמכתו: "בדצמבר 1851, בגיל עשרים ואחת, עבד אנדרוס כמטיף נודד עם סמואל רודס" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 261, פסקה 20). באותו פסקה נכתב עוד: "ג'ון נ' לופבורו השתתף בסדרת כנסים שהעביר אנדרוס ב-1852 ברוצ'סטר, ניו יורק, שם למד וקיבל את 'האמת הנוכחית'. ב-1853 הוסמך אנדרוס על ידי הזקן ווייט" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 261, פסקה 20).

שטיינווג מתעד את המחיר ששילם אנדרוס בשלוש שנות עבודתו הראשונות על בריאותו: "אנדרוס היה מותש פיזית בשנת 1855" (Lest We Forget, פרק 135, עמ' 261, פסקה 21).

הצהרת האכזבה והמקדש (1844–1851)

לוגבורו משמר משפט מבוא לתיאורו של אנדרוס בגוף ראשון מ-22 באוקטובר 1844: "הזקן ג'יי. נ. אנדרוס, אחד מאלה שחוו את החוויה הזו ב-1844, מדבר כך על האכזבה" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 196, פסקה 1).

הצהרתו של אנדרוס עצמו על תורת המקדש שלאחר 1844, כפי ששמר אותה לוגבורו: "פתיחת הקודש הקודשים שבמקדש השמים, שדרכה נראית ארון הברית, היא אירוע המתרחש תחת תקיעת חצוצרת המלאך השביעי. וכאשר שירותו של הכהן הגדול שלנו עובר לאותו חדר בתום 2,300 הימים, אנו מבינים כי פתיחת המקדש מסומנת על ידי תום אותה תקופה, כפי שמיוצגת בהכרזת המלאך הראשון. הכניסה ה- ית של הכהן הגדול שלנו אל הקודש הקודשים כדי לשרת לפני ארון האלוהים, מפנה את תשומת לב הכנסייה למצוות האלוהים הכלולות בארון ההוא. מצוות האלוהים מאירות מתוך המקדש השמימי מאז אותו הזמן." (The Great Second Advent Movement, עמ' 248, פסקה 1).

לוגבורו משמר גם את עדותו של אנדרוס (ממכתבו מספטמבר 1874) על תפקידה של אלן הרמון ביחס לקנאות "הדלת הסגורה" בפריז, מיין: "ג'יי. נ. אנדרוס, שהתגורר בפריז, מיין, בשנים 1844 ו-1845, והכיר היטב את דרכם של האנשים שם, כמו גם את דרכו של ג'וזף טרנר, שלימד כי אין עוד רחמים לחוטאים, אומר על עמדתה של הגברת הרמון בנושא באותה עת" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 222, פסקה 2).

המיסיונר הראשון מעבר לים (1874)

ספאלדינג, בספרו The Story of Adventist Light, מציב את אנדרוס בראש החוג המוקדם של אלה שנמשכו לקהילה הנוצרית: "הם חברו כוחות עם ג'וזף בייטס כאשר השקפותיהם הדוקטרינריות החלו להתלכד; הם עודדו עובדים צעירים ומבטיחים כמו ג'ון נ' אנדרוס ממיין, ג'ורג' הולט מקונטיקט וג'ון נ' לופבורו מניו יורק להיכנס לכהונה" (The Story of Adventist Light, עמ' 35, פסקה 2).

פרום מתעד את בחירתו של אנדרוס כמיסיונר הראשון של האדוונטיסטים של יום השביעי מעבר לים: "כאשר נפתחה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית החדשה, הוא תמך בהרחבת פעילות הכנסייה אל החוף המערבי. הוא חיבר את שיעורי בית הספר לשבת הראשונים בשנת 1852. הוא קידם את מיזם המיסיונריות הזרה הראשון של הכנסייה – שליחתו של ג'ון נ' אנדרוס לאירופה בשנת 1874 – וכיום מפעילים האדוונטיסטים את אחד ממפעלי המיסיונריות הזרה הנרחבים ביותר בעולם" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1060, פסקה 2).

מותו (1883)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (גילברט מ. ולנטיין), אנדרוס נפטר משחפת בבאזל, שווייץ, ב-21 באוקטובר 1883, שש שנים לאחר הגעתו לשווייץ, לאחר שהקים את מפעל ההוצאה לאור האירופי וראה את מפגשי המחנה האירופיים הראשונים. בספרו של ספאלדינג, The Story of Adventist Light, מתואר האובדן שנגרם לתנועת האדוונטיסטים בראשית דרכה: "בשנת 1883, ג'ון נ' אנדרוס, שפעל באומץ למען המטרה הצומחת באירופה, הלך לעולמו. ג'וזף ה' ווגונר, שהחליף אותו, נפטר שש שנים מאוחר יותר." (The Story of Adventist Light, עמ' 79, פסקה 1).