ג'ון נ' לופבורו

תקציר

ג'ון נורטון לופבורו הטיף את בשורת המלאך השלישי במשך 72 שנים — החל מדרשתו הראשונה בגיל 16 בבית ספר בניו יורק ב-2 בינואר 1849, ועד לנאומיו הציבוריים האחרונים בגיל 93. הוא היה מטיף חלוצי באוהלים יחד עם מ. א. קורנל, המיסיונר המאורגן הראשון של הכנסייה בקליפורניה (יחד עם ד. ט. בורדו ב-1868), המטיף האדוונטיסטי הראשון באנגליה (1878), ההיסטוריון הראשון של הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי (The Great Second Advent Movement, 1905), ועד ראייה לעשרות מחזונותיה של אלן ווייט. הוא נפטר בסנטוריום סנט הלנה בקליפורניה ב-7 באפריל 1924, בגיל 92.

ילדות, התנצרות והדרשה הראשונה (1832–1849)

לוגבורו נולד ב-26 בינואר 1832 בוויקטור, ניו יורק, כבן השני של מטיף מתודיסטי. אביו נפטר ממחלת הטיפוס כשהיה ג'ון בן שבע, והנער נשלח לגור עם סביו וסבתו בחווה באיסט בלומפילד. בספרו של שטיינווג, Lest We Forget, מתועדת הרושם שהותירה עליו חיי התפילה של סבו: הנער "שמע לעתים קרובות את סבו מתפלל עבורו בשמו". (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 281, פסקה 5).

משפחת לוגבורו הגיבה לבשורת האדוונטיזם של המיליטריסטים בחורף 1843–1844. ג'ון היה בן 12 בעת האכזבה הגדולה. במאי 1848 שמע דרשה מרגשת והתנצר, ותוך חודשים ספורים החליט כי מקומו הוא בהטפה, ולא במפוח של בית המלאכה של הנפח שבו היה שוליה. עם "דולר בכיסו, בגדים שנתרמו שלא התאימו לו, ותפילה בלבו" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 281, פסקה 8), הוא יצא לדרך לעבר קהילה במרחק שמונה עשרה מיילים משם. שם הוא השיג כנסייה בפטיסטית לסדרת הרצאות ובערב ה-2 בינואר 1849 נשא את דרשתו הראשונה — כשהוא בן פחות משבע-עשרה. כפי שסטיינווג מתעד, באותו הפסקה: "כך החל את קריירת ההטפה שלו שנמשכה שבעים שנה" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 281, פסקה 8).

החלום והמסר של המלאך השלישי (1852)

בקיץ 1852 היה לוגבורו מטיף בכנסיית האדוונטיסטים של יום ראשון ברוצ'סטר, ניו יורק. לאחר שעבד כל היום בצביעת בתים, לא הצליח להירדם באחת הלילות; הוא חלם ש"פניו של מטיף נלהב נחקקו בזיכרונו באופן בלתי נמחה" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 281, פסקה 4). בחלום הוא היה באסיפת אדוונטיסטים בחדר מוזנח ומאוורר גרוע, כשלפתע נפתחה דלת לחדר גדול יותר — מאוורר היטב, מואר, נקי ומזמין — שבו תלה תרשים על הקיר ועמד לידו גבר גבוה שהסביר את משמעות המקדש. בחלום קם לוגבורו ואמר: "אני הולך לצאת מכאן. אני הולך לחדר האחר." (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 282, פסקה 11).

כאשר האדוונטיסטים השומרים את השבת קיימו ועידה ברוצ'סטר ב-25 וב-26 בספטמבר 1852, לופבורו הגיע — חמוש בטקסטים כדי להפריך את שמירת השבת. כפי שסטינווג מתעד: "כשהביט סביבו בחדר, הוא ראה את אותה התרשים שראה בחלומו. ליד התרשים עמד ג'יי. נ. אנדרוס, האיש מחלומו" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 283, פסקה 13). ההסבר של אנדרוס באותו יום הפריך את הטיעונים שהכין לוגבורו, ושלוש שבועות לאחר מכן — באוקטובר 1852 — לוגבורו הצהיר בפומבי על תמיכתו בשבת של היום השביעי. בשבת הראשונה ששמר, הוצג בפני ג'יימס ואלן ווייט. שטיינווג מתאר את הרגע: "לגברת ווייט היה חזון באותה שבת שנמשך שעה ו-20 דקות. בתום החזון, היא סיפרה ללוגבורו כמה דברים אודותיו שהוא מעולם לא סיפר לאיש. אין ספק שהדבר השפיע עליו. למשך כל שארית חייו היה לוגבורו מאמין נלהב ברוח הנבואה" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 283, פסקה 16).

מטיף באוהלים עם מ. א. קורנל (1853–שנות ה-60 של המאה ה-19)

בינואר 1853 הצטרף קורנל לג'יימס ווייט בגרנד רפידס בהסמכתו של לוגבורו הצעיר — ושלח אותו למסע הטפה בן שלושה חודשים באילינוי, ויסקונסין וצפון אינדיאנה עם מ. א. קורנל. בספרו Great Second Advent Movement (תנועת הביאה השנייה הגדולה) לוגבורו משמר תיעוד בגוף ראשון של מסע זה: "כדוגמה לדעות הקדומות במזרח כלפי האדוונטיסטים של יום השביעי באותם ימים ראשונים, אציין חוויה שחוו הזקן קורנל ואני בשנת 1853. באסיפה שכינסו האח והאחות ווייט בג'קסון, הוחלט שהאח קורנל ואני נצא למסע בן שלושה חודשים עם סוס וכרכרה באילינוי, ויסקונסין וצפון אינדיאנה, כדי לבקר את האדוונטיסטים של יום השביעי." (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 549, פסקה 2).

במאי 1854, לאחר שהתעורר עניין רב בלוק, מישיגן, תכננו בני הזוג ווייט, קורנל ולוגבורו את אסיפות האוהלים הראשונות של האדוונטיסטים השבתאים — שהוקמו בבאטל קריק באותו יולי. בספרו של לוגבורו, "תנועת הביאה השנייה הגדולה", נשמר הרישום על התכנון: "מאי 1854: עניין רב בלוק, מישיגן, מוביל את בני הזוג ווייט, מ. א. קורנל ו-ג'יי. אן. לוגבורו לתכנן אסיפות באוהלים" (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 568, פסקה 3).

קליפורניה, אנגליה והשדה ברחבי העולם (1868–1908)

בשנת 1868, לפני מושב הועידה הכללית בבאטל קריק, היו ללוגבורו עשרים חלומות נפרדים על עבודה בקליפורניה. כשיימס ווייט שאל בישיבה אם יש כומר שמרגיש שנקרא לצאת לשטח בחוף המערבי, לוגבורו התנדב. הוא עבד בקליפורניה במשך עשר שנים (1868–1878), ואז חצה את האוקיינוס האטלנטי ב-1878 כמבשר האדוונטיסטי הראשון באנגליה, שם עבד במשך מספר שנים.

שטיינווג מתאר את מסעו האחרון: "בגיל 76, בשנת 1908, הוא נסע מסביב לעולם, 30,000 מייל בים ו-60,000 מייל ביבשה, וביקר במרכזים העיקריים של פעילות הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי. זה היה מסע המיסיונרי האחרון שלו למען האדון שאהב כל כך" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 284, פסקה 22).

ההיסטוריון הראשון והעד הראייה (1892–1908)

בשנת 1892 הוציא לוגבורו לאור את הספר Rise and Progress of the Seventh-day Adventists — ההיסטוריה המלאה הראשונה של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי — ותיקן והרחיב אותו בשנים 1905 ו-1906 תחת השם The Great Second Advent Movement. כעד ראייה לתנועת האדוונטיסטים השבתאים המוקדמת משנת 1852 ואילך, עדותו על חזונותיה של אלן ווייט ועל צמיחתה המוקדמת של התנועה מוזכרת לאורך כל הביוגרפיות הללו; הקורא ייתקל בדבריו בעשרות נושאים באוסף זה.

מותו (1924)

שטיינווג מתעד את שנותיו האחרונות של לופבורו: "את שנותיו האחרונות בילה תחילה בבית בתו בלודי, קליפורניה, עד שהיא ובעלה נקראו לוושינגטון הבירה. בשל בריאותו הרופפת בילה הזקן לופבורו את שנותיו האחרונות בסנטוריום סנט הלנה, שם הלך לעולמו בשלווה ב-7 באפריל 1924 בגיל 92." (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 284, פסקה 23). היא מסיימת בפסוק שלוגבורו ביקש שייחרט על מצבתו: "זכר הצדיקים [הוא] מבורך" (Lest We Forget, פרק 143, עמ' 284, פסקה 23).