תקציר
אוריאה סמית היה הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של משפחת חקלאים מניו אינגלנד, ובגיל עשרים ואחת — ב-3 במאי 1853 — החל חמישים שנות שירות רצופות ב-Review and Herald. כעורך תושב, עורך משנה ולבסוף כעורך ראשי, הוא עיצב את קולה של העיתון במשך חצי מאה. הוא כיהן בחמש קדנציות לסירוגין כמזכיר ה-General Conference (עשרים שנה בסך הכל — יותר מכל אחד מ-15 האנשים שכיהנו בתפקיד אחריו). הוא היה המרצה הראשון ללימודי תנ"ך במכללה מטעם הכנסייה, מחבר הספרים "מחשבות על דניאל" ו"מחשבות על ההתגלות" (שמאוחר יותר אוחדו לכרך המנוי הסטנדרטי "דניאל וההתגלות"), ממציא (היו לו פטנטים בארה"ב על תותבת מפרקית ועל כיסא בית ספר) ומחבר מזמורים. הוא נפטר משבץ מוחי פתאומי ב-6 במרץ 1903, בדרכו למשרדי ה-Review עם חומר עריכה.
ילדותו והרגל האבודה (1832–1851)
בספרו של שטיינווג, "Lest We Forget", מובא תיאור כללי: "אורייה, הצעיר מבין ארבעה ילדים, נולד ב-2 במאי 1832. כשהיה בן 12 או 13, טופל במהלך מחלה במינון יתר של קלומל. כתוצאה מכך התפתח ברגלו השמאלית פצע שהחמיר עד כדי כך, שהוחלט כי יש צורך בקטיעה . הגפה נכרתה בנקודה שנמצאה בערך באמצע הדרך בין הברך לירך." (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 293, פסקה 4).
בדיוקנו של שטיינווג את אורייה הצעיר נכתב כי "הנער אורייה עבר באותה שנה אכזבה. אמו, אישה יראת שמים, האמינה באמונה שלמה בבואו הצפוי של ישו ב-22 באוקטובר 1844" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 293, פסקה 5).
לאחר שנת 1844 פנה הצעיר לדרך אחרת למשך מספר שנים: "בעקבות האכזבה איבד אוריאה סמית את הקשר עם המסר והקדיש את עצמו בכל כוחו להשגת ההשכלה הגבוהה ביותר האפשרית" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 293, פסקה 6).
שטיינווג מציין את גובה שאיפותיו ערב החלטתו לגבי השבת: "הוא תכנן להמשיך את לימודיו במכללת הרווארד, שם היה אמור להירשם כסטודנט בשנה השנייה" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 293, פסקה 7).
פרום מתאר היטב את האיש ואת הרגע: "עורך, סופר ומורה לתנ"ך, נולד בווסט וילטון, ניו המפשייר, והיה בעל הנחישות האופיינית ל'מדינת הגרניט'. כשהיה נער בן 12 בלבד, עבר עם הוריו את הימים המתוחים של 'אכזבת 1844', שהותירו רושם בלתי נמחה על נפשו. היו לו שאיפות גבוהות בתחום ההוראה, והוא סיים את לימודיו באקדמיה פיליפס באקסטר כשהיה בן עשרים. לאחר מכן החל ללמד בבית ספר ציבורי. אך מחלה וזיהום בילדותו הובילו לאובדן רגלו השמאלית, ואסון זה הפנה את מחשבותיו לעבר עיסוקים בישיבה. הוא החל לשרטט ולצייר, והיה מיומן כחרט בעץ." (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1109, פסקה 2).
התנצרותו והשבת הראשונה (1852)
בסתיו 1852 השתתף סמית' בן העשרים בכנס האדוונטיסטי בוושינגטון, ניו-המפשייר, ושמע לראשונה את אמת השבת. שטיינווג מתעד את שלושת חודשי המאבק ואת ההחלטה: "ב-1 בדצמבר נפטר אביו. אין ספק שהשפעתן ותפילותיהן של אמו ואחותו בתקופה זו של צער משפחתי השפיעו עליו, שכן בתחילת דצמבר שמר אוריאה סמית את השבת הראשונה שלו — וכיוון את מהלך חייו לתנועת האדוונטיסטים" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 294, פסקה 12).
בינואר 1853 קיבל סמית הצעה בשכר של 1,000 דולר לשנה להצטרף לסגל אקדמי באקדמיה חדשה במונט ורנון, ניו המפשייר — והוא דחה אותה. שטיינווג מתעד את המאמר הראשון שפרסם בעיתון שעתיד היה לערוך בקרוב: "ב-17 במרץ 1853 הופיע הפרסום הספרותי הראשון של אוריאה סמית בעיתון שעתיד היה לערוך מאוחר יותר." (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 294, פסקה 14).
חמישים שנה ב-Review (1853–1903)
שטיינווג מתעד את תחילתו של חצי מאה בשולחן העורך: "ב-3 במאי 1853, בגיל עשרים ואחת, אוריאה סמית' החל חמישים שנות שירות ב-Review. תוך זמן קצר מאוד הוא שלט ברבות ממיומנויות הדפוס, ותושייתו סייעה למשרד לעבור משברים רבים. הזקן ווייט זיהה עד מהרה בצעיר זה עוזר יקר ערך בעבודת העריכה של ה- , והטיל חלק ניכר מעבודה זו על כתפיו הצעירות כאשר הוא וגברת ווייט היו בנסיעות" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 294, פסקה 15).
הספר The Great Second Advent Movement מאת לוגבורו מתעד את אותה התחלה: "במהלך פרסום כרך ג' של ה-Review החל אוריאה סמית' לשמור את השבת, והתחבר למשרד ה-Review, שבו שימש ככותב ועורך במשך שנים רבות" (The Great Second Advent Movement, עמ' 320, פסקה 2).
בשנת 1855 עבר עם ה-Review לבאטל קריק. שטיינווג מתעד: "בשנת 1855 הועבר ה-Review לבאטל קריק, ושמו של אוריאה סמית הופיע בגיליון הראשון – ב-4 בדצמבר, בפעם הראשונה כ'עורך תושב' (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 294, פסקה 16). באותו פסקה נכתב עוד: "מאותו זמן ואילך הוא מילא תפקיד מוביל בעיצוב מדיניות ה-Review, וחייו היו קשורים באופן בלתי נפרד להתקדמות העיתון הכנסייתי. מאוחר יותר הוא הפך לעורך משנה, ואז לעורך ראשי" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 294, פסקה 16).
נישואים, משפחה ועשרים שנות כהונה כמזכיר הכנס הכללי (1857–1888)
ב-7 ביוני 1857 התחתן סמית עם הרייט מ' סטיבנס, שאחותה אנג'לין נישאה ל-ג'יי. נ' אנדרוס. נולדו להם חמישה ילדים, בנוסף לילדה שגרה עם המשפחה. שטיינווג מוסיף: "נדרשה תושייה רבה כדי להאכיל, להלביש ולשכן משפחה בת שמונה נפשות ממשכורת של עשרה עד שנים-עשר דולרים בשבוע." (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 295, פסקה 17).
במאי 1863 הוקמה הועידה הכללית, עם ג'ון ביינגטון כנשיא הראשון ואוריה סמית כמזכיר הראשון. שטיינווג מתעד את היקף שירותו כמזכיר: "הוא כיהן בחמש קדנציות לסירוגין, ובסך הכל כיהן כמזכיר במשך עשרים שנה, זמן ארוך יותר מכל קדנציה של חמש עשרה האנשים שכיהנו בתפקיד זה בכנסייה. ב-1863, לאחר שנבחר למזכיר, החל לממש את כישרונו בדיבור בפני קהל. ב-1866 הוסמך לכהונה והחל במהרה לנסוע, להשתתף בכנסים ובמפגשי מחנה, ולצאת למסעות לחו"ל" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 295, פסקה 20).
היצירתיות המכנית של סמית הניבה פטנט על רגל עץ מפרקית ב-28 ביולי 1863, אותה הוא נשא למשך שארית חייו: "המצאתו שימשה אותו כל כך טוב, עד שרבים שראו אותו הולך האמינו שהוא רק צולע" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 295, פסקה 21).
פרום מכנה אותו "ללא ספק הסופר והעורך הגדול ביותר של האדוונטיסטים בשנות התהוותם" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1112, פסקה 1), והפרשנות שלו על דניאל וההתגלות הפכה, לפי הערכתו של פרוום, ל"יצירה מיומנת של ארכיטקטורה פרשנית, אשר, לאחר כמעט מאה שנה, עדיין נחשבת לפרשנות מוכשרת ומאוזנת באופן בולט" (The Prophetic Faith of Our Fathers, כרך 4, עמ' 1052, פסקה 3).
מותו (1903)
שטיינווג מתעד את יום השבץ: "הוא היה עובד בלתי נלאה ומסור לעבודתו עד ליום, כמעט לשעה, של מותו הפתאומי. בדרכו למשרד עם חומר עריכה ל- , הוא הוכה בשבץ משותק. השריפה במשרדי ה-Review ב-30 בדצמבר 1902 עשויה הייתה לזרז את השבץ של יום שישי, 6 במרץ 1903. הוא הועבר לביתו, שם הלך לעולמו כעבור שעתיים." (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 296, פסקה 25).
סמית' הונצח בעיתונו שלו. המילים המסיימות את התיאור ב-Lest We Forget מצטטות את דברי ההוקרה של ג'ון א. קורליס ב-Review משנת 1923, כי "עבודתו לא רק תישאר בחיים בשעות המבחן כדי לעודד את המקרטעים, אלא שבעתיד יוכלו רבים לומר" (Lest We Forget, פרק 148, עמ' 296, פסקה 26).