תקציר
אוון ר. ל. קרוסייר (לימים קרוזייר) היה מטיף מילריטי וסופר מקננדייגואה, ניו יורק, שמאמרו משנת 1846 "חוק משה" — שפורסם ב-Day-Star Extra ב-7 בפברואר 1846 — הפך לפרשנות היסודית של דוקטרינת המקדש השמימי שהבדילה את האדוונטיזם השבתאי מהתנועה המילריטית הרחבה יותר שלאחר האכזבה. המאמר, שנכתב בעקבות לימוד תנ"ך ממושך עם היירם אדסון וד"ר פ. ב. האן בבית משפחת אדסון במערב ניו יורק במהלך החורף של 1844–1845, בתקופת "הנבואה של אדסון" ( ), זכה לתמיכתה של אלן ווייט במכתבה מ-21 באפריל 1847 לאלי קרטיס (שפורסם כחלק מ-A Word to the Little Flock, עמ' 12). במשך תקופה מסוימת שמר קרוסייר גם על השבת ביום השביעי, אך ב-1847 הוא דחה הן את השבת והן את תפיסת המקדש השמימי, ומ-1847 עד 1853 הוא שירת בצוות העיתון "Advent Harbinger" של ג'וזף מרש ברוצ'סטר. הוא נפטר ב-1912.
ילדותו והתנצרותו (1820–1843)
שטיינווג, בספרה "לבל נשכח", מתארת בקווים כלליים את חייו המוקדמים של קרוסייר: "אוון ר. ל. קרוסייר נולד בקננדייגואה, ניו יורק, בשנת 1820" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 183, פסקה 5). היא ממשיכה, באותה פסקה: "בגיל שש עשרה התנצר במהלך התעוררות מתודיסטית. במהלך נעוריו התיידדו ד"ר פרנקלין ב. האן והיראם אדסון עם היתום. הם סיפקו לו בית ועודדו אותו בלימודיו" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 183, פסקה 5).
שטיינווג מתעד את השכלתו ואת קבלתו את תורת המיליריטים: "לאחר שלמד באקדמיית ג'נסי ובסמינר ווסליאני בלימה, לימד קרוסייר בגורהם, רוצ'סטר, איסט אייבון ולימה, ניו יורק. בסתיו 1843, הוא קיבל את תורת המיליריטים בדבר שובו הקרוב של ישו לטהר את הארץ והוטבל על ידי א. ר. פיני." (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 183, פסקה 6).
היום שאחרי האכזבה (23 באוקטובר 1844)
שטיינווג מתאר את בוקר ה-23 באוקטובר 1844, כאשר היירם אדסון וקרוסייר יצאו מפורט גיבסון כדי לנחם את אחיהם המאוכזבים. השניים בדיוק למדו יחד, וכאשר עברו בשדה תירס, אדסון קיבל את הרושם שהמקדש שיש לטהר אינו כדור הארץ אלא המקדש שבשמים.
לוגבורו, שהכיר את אדסון באופן אישי, מתאר את מהות אותו בוקר: "הירם אדסון, מפורט גיבסון, ניו יורק, סיפר לי כי יום לאחר חלוף הזמן ב-1844, בעודו מתפלל מאחורי ערימות התירס בשדה, רוח אלוהים ירדה עליו בעוצמה כה רבה, עד שכמעט נפל ארצה" (The Great Second Advent Movement, עמ' 193, פסקה 1). באותו פסקה נכתב עוד: "הוא שיתף את המחשבה הזאת עם או. ר. ל. קרוסייר, ויחד הם חקרו את הנושא בזהירות. בתחילת שנת 1846 פורסמה ב-Day Star, עיתון שיצא אז בקננדייגואה, ניו יורק, הסבר מפורט על שאלת המקדש מנקודת מבט תנ"כית, שנכתב על ידי מר קרוסייר" (The Great Second Advent Movement, עמ' 193, פסקה 1).
לימוד התנ"ך בבית משפחת אדסון (חורף 1844–1845)
החקירה שבאה בעקבות הנסיעה ב-23 באוקטובר הייתה לימוד תנ"ך משותף וממושך בבית משפחת אדסון בפורט גיבסון. שטיינווג מתעד את תוצאותיה: "א.ר.ל. קרוסייר היה בן עשרים וארבע כשנסע עם אדסון כדי להפיץ את הבשורה על טיהור המקדש." (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 184, פסקה 9). שטיינווג, המצטט את פרוום, מתאר את קרוסייר באותה פסקה כ"תלמיד תנ"ך נלהב וסופר מבטיח" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 184, פסקה 9).
האסופה של ארתור ווייט, "כריסטוס במקדשו", מתארת את המחקר ואת תפקידו של קרוסייר בניסוח מסקנותיו: "לאחר מכן נערך מחקר מדוקדק של כתבי הקודש הנוגעים לנושא זה — במיוחד אלה שבאיגרת אל העברים — על ידי היראם אדסון ושני מקורביו, ד"ר פ. ב. האן, רופא, ו-O. R. L. קרוסייר, מורה. תוצאות המחקר המשותף נכתבו על ידי קרוסייר ופורסמו תחילה ב-The Day Dawn, עיתון בעל תפוצה מוגבלת, ולאחר מכן, בצורה מחודשת ומורחבת, במהדורה מיוחדת של ה-Day-Star, ב-7 בפברואר 1846. זה היה כתב עת אדוונטיסטי בעל תפוצה רחבה יותר, שפורסם בסינסינטי, אוהיו. באמצעות אמצעי זה הוא הגיע למספר מאמינים אדוונטיסטים מאוכזבים. המאמר הארוך למדי, שהסתמך היטב על כתבי הקודש, הביא תקווה ואומץ ללבם, שכן הוא הראה בבירור שהמקדש שיש לטהר בתום 2,300 הימים נמצא בשמים, ולא על הארץ, כפי שהאמינו קודם לכן" (Christ in His Sanctuary, עמ' 8, פסקה 1).
ההערה ההסברתית ב"מכתבים וכתבי יד" של קרן אלן ג'י. ווייט מתעדת את הליבה התיאולוגית המהותית של מאמרו של קרוסייר: "O.R.L. קרוסייר, אמילי קלמונס ואחרים החלו לטעון בעד תקופת כפרה סופית ממושכת במקדש שמימי, בעוד שסמואל סנו טען בתקיפות בעד כפרה של יום אחד" (The Ellen G. White Letters and Manuscripts: Volume 1, p. 44, par. 2).
המהדורה המיוחדת של ה-Day-Star מ-7 בפברואר 1846 ("חוק משה")
מאמרו של קרוסייר — המכונה בדרך כלל "תורת משה" — פורסם במהדורה מיוחדת של ה-Day-Star של אנוך ג'ייקובס ב-7 בפברואר 1846. הפתיחה שפרסם קרוסייר לגוף המאמר הייתה תזכורת לחשיבותה המתמשכת של התורה, תוך ציטוט מלאכי 4:4: "זכרו את תורת משה עבדי, אשר ציוויתי עליו בהר חורב לכל ישראל, עם החוקים והמשפטים." (תורת משה, עמ' 37, פסקה 2).
הטיעון של קרוסייר לגבי הטיפוסים המוסריים מסוכם במילותיו שלו: "אין עוררין על כך שחלק מהטיפוסים החוקיים כבר פגשו את האנטי-טיפוסים שלהם. על ידי לימוד אופן התגשמותם, והעיקרון לגבי הזמן שבו הם מתגשמים; נוכל להמשיך בחקירת הטיפוסים האחרים בהבנה רבה יותר. ישנן שתי קטגוריות של סמלים שנתיים — האביביים והסתיוים; ויקרא כג. הראשונים פגשו את האנטי-סמלים שלהם בביאה הראשונה, אך האחרונים עתידים להתגשם בקשר לביאה השנייה ולאחריה." (חוק משה, עמ' 37, פסקה 12).
הוא פירט את התוצאה באותה סדרת פסקאות: "מהאנלוגיה עלינו להסיק כי האנטי-סמלים הסתוויים יתפסו פרק זמן ביחס לזה שתפסו הסמלים שלהם, בערך באותו היחס של האנטי-סמלים האביביים. במילים אחרות, תקופת התגשמותם חייבת להוות תקופה של שנים רבות." (חוק משה, עמ' 37, פסקה 20).
תמיכתה של אלן ווייט (21 באפריל 1847)
במכתבה מ-21 באפריל 1847 לאלי קרטיס — שפורסם בעלון של ג'יימס ווייט "מילה ל'עדר הקטן'" (30 במאי 1847) — אישרה אלן ווייט את מאמרו של קרוסייר. דבריה נשמרו כלשונם ב"מילה לעדר הקטן": "אני מאמינה שהמקדש, שיש לטהרו ב תום 2300 הימים, הוא בית המקדש של ירושלים החדשה, שבו ישוע הוא הכהן. לפני יותר משנה הראה לי האדון בחזון כי לאח קרוסייר יש את האור האמיתי בנוגע לטיהור המקדש וכו', וכי רצונו הוא שאח קרוסייר יכתוב את הדעה שהציג בפנינו ב-Day-Star, Extra, 7 בפברואר 1846. אני חשה כי יש לי סמכות מלאה מהאדון להמליץ על אותו גיליון לכל קדוש." (A Word to the Little Flock, עמ' 12, פסקה 8).
אותה המלצה נשמרה בכתבי היד של אלן ווייט ב-WLF 12.8: "אני מאמינה שהמקדש, אשר יטוהר בתום 2300 הימים, הוא בית המקדש של ירושלים החדשה, שבו ישוע הוא הכהן. האדון הראה לי בחזון, לפני יותר משנה, כי לאח קרוסייר היה האור האמיתי בנוגע לטיהור המקדש, וכו'; וכי רצונו היה שאח קרוסייר יכתוב את הדעה שהציג בפנינו ב-Day-Star, המהדורה המיוחדת, 7 בפברואר 1846. אני מרגישה שה' הסמיך אותי במלואו להמליץ על המהדורה המיוחדת הזו לכל קדוש.” (Word to the Little Flock, עמ' 12, פסקה 8).
ארתור ווייט מתעד את התוצאה ההיסטורית של ההמלצה: "חלוצי התנועה ראו את אמת המקדש כבסיס לכל מבנה הדוקטרינה של האדוונטיסטים של יום השביעי. ג'יימס ווייט, בשנת 1850, פרסם מחדש את החלקים המהותיים של ההצגה הראשונה של הנושא על ידי א.ר.ל. קרוסייר, והוסיף הערות" (Christ in His Sanctuary, עמ' 12, פסקה 3).
הפרידה מהשומרי שבת (1847)
שטיינווג מתעד כי קרוסייר, לאחר תקופה של שמירת שבת, התנתק מהאדוויסטיים השומרי שבת בשנת 1847. באותה פסקה מצוין כי ג'וזף בייטס ביקר בפורט גיבסון בשנת 1845 לכנס בנושא המקדש ושיתף את קבוצת אדסון-קרוסייר-האן באמונתו בנוגע לשבת: "קרוסייר אף תמך בשמירת השבת בגיליון דצמבר 1846 של 'Day-Dawn'. אך ב-1847 הוא דחה את השבת ואת התפיסה המוקדמת בנוגע למקדש, והתנתק מהקבוצה שהפכה לבסוף לכנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 184, פסקה 12).
שטיינווג מתעד את דרכו של קרוסייר לאחר מכן: "בין השנים 1847 ל-1853 היה קרוסייר חלק מצוות העיתון 'Advent Harbinger and Advocate' של ג'וזף מרש, ברוצ'סטר, ניו יורק" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 184, פסקה 13). שטיינווג מוסיף, באותו הפסקה: "הוא גם כתב מספר מאמרים רציניים מאוד, כולל התקפותיו החריפות ביותר נגד השבת של יום השביעי, שביקשו לבסס את העמדה כי חוק עשרת הדיברות בוטל על צלב המשיח" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 184, פסקה 13).
שנותיו המאוחרות ומותו (1858–1912)
שטיינווג מתעד את משרתו המאוחרת של קרוסייר תחת דגל הכנסייה הנוצרית האדוונטיסטית ואת עדותו בשנות חייו המאוחרות בגרנד רפידס, מישיגן: "בשנת 1858 שימש קרוסייר כמטיף בכנס של הכנסייה הנוצרית האדוונטיסטית במישיגן והמשיך להטיף כי ישו יבוא בקרוב. הוא היה כמעט אלמוני בקרב האדוונטיסטים של יום השביעי עד שנת 1904, אז השתתף באסיפה בגרנד רפידס, מישיגן." (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 185, פסקה 14).
שטיינווג מתעד את ההערכה המסכמת של האדוונטיסטים של יום השביעי. אף על פי שקרוסייר "לא המשיך לעקוב אחר אמיתות אחרות שהתגלו בימים הראשונים" — שלוש הנקודות שהושמרו במקור מונעות את הציטוט המלא — המשפט המסכם של שטיינווג עצמו מתעד את ההערכה בבהירות: "האדוונטיסטים של יום השביעי זוכרים ומכירים בתפקיד שמילא בהקמת דוקטרינת המקדש. מה שכתב על ישו, הכהן הגדול, והמקדש סייע להסביר את הטעות הכרונולוגית בפרשנותו של מילר לנבואת 2300 הימים, והניח את היסוד לדוֹגמה ייחודית זו של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי" (Lest We Forget, פרק 97, עמ' 185, פסקה 15).
קרוסייר בילה את העשורים האחרונים לחייו בשקט בקהילת הנוצרים האדוונטיסטים במערב ניו יורק ובדרום מישיגן. הוא נפטר בשנת 1912 בגיל תשעים ושתיים.