סטיבן נ. האסקל

תקציר

סטיבן נלסון האסקל היה יצרן סבון ופועל חקלאי, אשר לאחר שהתגייר לשמירת השבת בשנת 1853, הקדיש קרוב לשבעים שנות שירות רצופות לכנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי כמיסיונר, נשיא ועידה, מיסיונר חלוץ וסופר. הוא סייע בהקמת האגודה הראשונה של הכנסייה להפצת עלונים ולמיסיונריות בשנת 1869, כיהן בשלושה קדנציות נפרדות כנשיא ועידת קליפורניה (1879–1887, 1891–1894, 1908–1911), ונסע לאנגליה, שווייץ, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, סין, יפן ודרום אפריקה כדי לקדם את הפצת בשורת המלאך השלישי. הוא היה בעלה של מרי האו (נשארה ב-1850, נפטרה ב-1894) — שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה — ולאחר מותה נשא לאישה את הטי הרד (1897). הוא נפטר ב-1922 בגיל שמונים ושמונה.

הבטחה לאב גוסס (1850)

הספר "לבל נשכח" מאת שטיינווג נפתח ברגע שהוביל את האסקל לנישואים שעיצבו את ארבעים וארבע השנים הבאות של חייו: "הבטח לי", התחנן הגוסס. "הבטח לי שתדאג למרי כשאני אלך. היא כל כך חסרת אונים והיא תישאר לבדה בעולם." הגוסס היה החקלאי האו, ידיד ותיק של האסקל. סטיבן בן השבע-עשרה — שכבר היה בוגר לגילו — נתן את ההבטחה, לקח על עצמו את ניהול החווה, והתחתן עם מרי האו בשנת 1850. שטיינווג כותב: "מרי הייתה מבוגרת מסטיבן בעשרים שנה. הם חלקו כמעט 45 שנים מספקות, אם כי ללא ילדים, לפני שמרי הלכה לעולמה" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 301, פסקה 4).

לידה, התנצרות והדרשה הראשונה (1834–1853)

שטיינווג מתעד כי האסקל נולד "ב-22 באפריל 1833 בעיירה הקטנה אוקהם, מסצ'וסטס" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 301, פסקה 6). בפועל, ברישומי העיירה מצוין שנת 1834 — נראה שהסקל עצמו השתמש בשנת 1833. באותה פסקה מתועדת תיאורו של שטיינווג על התהוותו המוקדמת: "הוריו של הסקל היו חברים בכנסייה הקונגרגציונלית. בגיל שמונה בלבד חתם סטיבן הצעיר על התחייבות לאי-שתיית אלכוהול מטעם " ", ולאחר שהתנצר בגיל 15 בשנת 1848, הצטרף לכנסייה של הוריו. האסקל למד את מלאכת ייצור הסבון כמקצוע, וגם הועסק על ידי החקלאי האו כדי לסייע בניהול החווה שלו" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 301, פסקה 6).

בשנת 1852 שמע האסקל את דרשת האדוונט הראשונה שלו. שטיינווג מתעד את תגובתו האימפולסיבית: "הוא דיבר על אותה דרשה עם כל מי שפגש, ועד מהרה נשאל על ידי שכן מדוע הוא עצמו אינו מטיף" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 301, פסקה 7). האסקל היה בתחילה מהוסס, והטיף את דרשתו הראשונה במבוכה רבה.

השבת, החוברת והיער הקנדי (1853–1854)

שטיינווג מתעד את הרגע שהביא את האסקל לשבת של היום השביעי: "בשנת 1853 החל ה-Review לפרסם חוברת קטנה שכותרתה הייתה בפשטות 'אליהו על השבת'. לחוברת זו היה תפקיד מרכזי בהפיכתו של סטיבן נ' האסקל לאדוויסטי השומר שבת" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 302, פסקה 8).

בדרכו לקנדה לבקר קבוצת מאמינים אדוונטיסטים, עצר האסקל להשאיר את מזוודתו בחנות בספרינגפילד, מסצ'וסטס, בבעלות ויליאם סקסבי. שטיינווג מתעד כי בזכות עבודת המיסיון הביתית הדיפלומטית של סקסבי נזרעו הזרעים: "זרעי אמת השבת בלבו העיקש משהו של האורח" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 302, פסקה 8).

סקסבי נתן להסקל עותק של החוברת "אליהו", וסטינווג מתעד את רגע ההחלטה: "האח הסקל החליט" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 302, פסקה 9) — על ברכיו ביער קנדי — כי יציית למצוות השבת.

כמה חודשים לאחר מכן, ג'וזף בייטס הופיע בבית משפחת האסקל: "זמן מה לאחר מכן הופיע ג'וזף בייטס לפתע בפתח ביתם של האסקלים, והציג את עצמו כחבר של ויליאם סקסבי. לפני שבייטס עזב, בני משפחת האסקל קיבלו את כל הדוקטרינות שהציג הקפטן ושלחו עמו הזמנה לכל החוברות והעיתונים שפורסמו על ידי ה-Review." (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 302, פסקה 11).

אגודות עלונים ומיסיונריות; ועידת ניו אינגלנד (1869–1870)

שטיינווג מתעד את מה שאולי הוא התרומה הבולטת ביותר של האסקל: "האסקל נשא על כתפיו את הנטל להפיץ את פרסומי הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי בכל מקום. בשל כך, הוא סייע בהקמת התוכנית הראשונה של אגודת החוברות והמיסיונרים של הכנסייה בשנת 1869. זו אולי ההישג שעבורו סטיבן נ' האסקל ידוע ביותר, בשל תוצאותיו מרחיקות הלכת." (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 12).

בקיץ 1870 רכשו האסקל ו-פ. סי. רודמן מרוד איילנד אוהל באורך חמישים רגל לצורך הפצת הבשורה. שטיינווג מתעד: "הוא וחברו, פ. סי. רודמן, מרוד איילנד, רכשו אוהל באורך חמישים רגל והקימו אותו בשטח כינוס המחנה הראשון בניו אינגלנד ליד סאות' לנקסטר, מסצ'וסטס." (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 13). באותה פסקה מוסיף: "האסקל המציא כלי מיוחד להסרת יתדות אוהל, הנמצא בשימוש עד היום" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 13).

בכנס המחנה ההוא, ארבע מדינות ניו אינגלנד — ניו המפשייר, מסצ'וסטס, רוד איילנד וקונטיקט — התארגנו לכנס ניו אינגלנד. שטיינווג מתעד: "הסקל הוסמך, ולתדהמתו הרבה, נבחר לנשיא הכנס החדש" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 14).

ג'יימס ווייט, שביקר בשטח של האסקל בנובמבר שלאחר מכן, קבע כי העבודה שם מקדימה כל שטח אחר בשטח ההולך ומתרחב של הכנסייה. שטיינווג מצטט את הערכתו של ווייט מתוך ה-Review: "תחת המאמצים המכוונים היטב של האח האסקל, אנשינו מקדימים את אלה שבכל חלק אחר של השדה, בפעולה שיטתית ונמרצת לקידום מטרת האמת" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 15).

מיסיונר עולמי (1882–1908)

שטיינווג מתעד את סיורו הראשון של האסקל מעבר לים בשנת 1882, כולל ביקורו אצל ג'יי. נ. אנדרוז, שהיה חלש מאוד בשווייץ: "מאנגליה הוא סייר בשווייץ ובצרפת, שם ביקר את ג'יי. נ. אנדרוז, שהיה חלש מאוד. הוא שיבח את הצלחת העבודה בקרב הצרפתים, שהפכה אפשרית בזכות פרסומיו של אנדרו, וניסה לעודד עובדים אחרים לעשות את אותו הדבר עבור האיטלקים" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 16).

בשנת 1885 הוא היה בניו זילנד, ואחר כך באוסטרליה. שטיינווג מתעד את הרגע שבו ניו זילנדי, בן למשפחת הייר, שמע אותו מתפלל מבעד לדלת חדרו השכור: "האח הייר הקשיב בסתר כשהסקל התפלל עבורו ועבור משפחתו. הוא ובני משפחה רבים אחרים קיבלו את האמת הנוכחית" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 303, פסקה 17).

בשנים 1889–1890 ערך מסע מקיף ברחבי העולם. שטיינווג מתעד את פירותיו: "להסקל היה רצון עז להגיע ליותר מדינות למען ישו. בשנים 1889–1890 הוא יצא למסע נרחב למערב אירופה, דרום אפריקה, הודו, סין, יפן ואוסטרליה." (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 304, פסקה 20). שטיינווג מוסיף, באותו פסקה, שבמסע העולמי הזה האסקל "הטביל אדם אחד בסין ואדם נוסף ביפן, הראשונים [שהתנצרו ל-S.D.A.] במדינות אלה" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 304, פסקה 20).

מותה של מרי והנישואים להטי הרד (1894–1897)

מרי האסקל נפטרה בינואר 1894 — לאחר ארבעים וארבע שנות נישואים. שטיינווג כותב: "הוא היה בן 61, ובשום פנים ואופן לא היה מוכן לפרוש. למעשה, כעבור שנתיים בלבד, ב-1896, הוא עבר שוב לאוסטרליה, שם סייע בהקמת בית הספר החדש באבונדייל." (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 304, פסקה 21).

ב-1897 הוא התחתן עם הטי הרד, ידידה ותיקה, והם בילו עשרים ושתיים שנים יחד. שטיינווג מתעד כי הטי וסטיבן האסקל זכו לשני עשורים וחצי של שירות משותף, אשר התאפיינו, כפי שמתאר הפרק, ב"הקשבה [ובציות] להוראות האל בחייהם" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 304, פסקה 22).

קמפיין בניו יורק ושנותיו האחרונות (1903–1922)

בשנת 1903 הוביל האסקל מאמץ מיסיונרי עירוני נרחב בעיר ניו יורק. שטיינווג מתעד את הגישה המשולבת שעליה דחק: "שיערכו פעילות הפצת חומר כתוב מבית לבית, ויפתחו דלתות ללימודי תנ"ך בהנחיית מדריכים מוכשרים; שיינתנו שירותי בריאות וחינוך באמצעות מסעדות צמחוניות, חדרי טיפול הידרותרפי והרצאות; וכאשר תתבצע עבודת ההכנה כראוי, יתקיימו מפגשי הפצת הבשורה" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 305, פסקה 23). שטיינווג מתעד את התוצאה: "הם עשו זאת לא רק בניו יורק אלא גם בערים אחרות, הקימו כנסיות ובנו או רכשו בתי תפילה. מסעדות וחדרי טיפול הוקמו בערים המרכזיות" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 305, פסקה 24).

בין השנים 1908 ל-1911, בגילאים שבעים וחמש עד שבעים ושמונה, כיהן האסקל בקדנציה השלישית שלו כנשיא ועידת קליפורניה.

הערכתו המסכמת של שטיינווג מתארת את האיש, כולל התוכחות שקיבל כאשר קיבל מסרים מאלן ווייט וכאשר נכנע: "האסקל לא היה בשום פנים ואופן אדם שמעולם לא טעה. אלן ווייט נאלצה להוכיח אותו כפי שעשתה למנהיגים רבים אחרים של כנסיית האדוונטיסטים של יום השביעי לאחר שקיבלה מסרים מאלוהים עבורם. האסקל היה מוכן להקשיב ולאפשר לאלוהים לפעול בחייו. במהלך חייו הארוכים והפוריים הוא שמר על מטרה אחת בלבד בראש – להשלים את שליחות הבשורה" (Lest We Forget, פרק 152, עמ' 305, פסקה 26).

מותו (1922)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (ג'רלד ווילר), האסקל נפטר בשנת 1922 בגיל 88, לאחר שהאריך ימים יותר מאשתו השנייה, הטי הרד האסקל, שנפטרה בשנת 1919.