ויליאם א. פוי

סיכום

ויליאם אליס פוי היה כומר שחור מהכנסייה הבפטיסטית של "הרצון החופשי", אשר נציגי הכנסייה האדוונטיסטית של יום השביעי רואים בו את הראשון מבין שלושה אנשים שקיבלו חזיונות נבואיים בתקופת המילריטים, ואחריו באו הייזן פוס ואלן ג'י הרמון. פווי קיבל שני חזונות בבוסטון בתחילת 1842 — הראשון ב-18 בינואר בכנסייה הבפטיסטית ה-12, והשני ב-4 בפברואר בכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית ברחוב מיי — וחזון שלישי ב-1844 לקראת סוף תקופת הנבואה של 2,300 הימים. בין השנים 1842–1845 הוא נסע והרצה רבות על חזיונותיו, ומשך קהל רב במסצ'וסטס ובמיין. אלן הרמון, שהייתה אז נערה, שמעה אותו מרצה באולם בטהובן בפורטלנד, מיין, ומאוחר יותר פגשה אותו בקייפ אליזבת לאחר שפעילותו הכומרית החלה לדעוך. פווי המשיך לכהן ככומר ולהטיף כבפטיסט חופשי (ולאחר מכן ככומר עצמאי) עד מותו בשנת 1893 באחוזת מס' 7, ליד סאליבן, מיין.

ילדותו והתנצרותו (1818–1841)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (בנימין בייקר), ויליאם אליס פוי נולד בסביבות 1818 במחוז קנבבק, מיין, לזוג חקלאים שחורים חופשיים, ג'וזף ואלזיבת (בטי) פוי. המשפחה עברה מאוחר יותר לפלרמו הסמוכה, במיין, ובסביבות 1837 התחתן ויליאם עם אן (שם נעוריה אינו ידוע). בשנת 1840 עברו פוי ואשתו לבוסטון, והתיישבו במדרון הצפוני של ביקון היל — באותה עת אחד ממרכזי חיי הכנסייה השחורה בארצות הברית — כדי שוויליאם יוכל להמשיך בהכשרתו לכהונה. על פי עדותו שלו, פוי הוטבל לדת הבפטיסטים החופשיים שלושה חודשים לאחר התנצרותו בשנת 1835, תחת דרשתו של הזקן סיילס קרטיס בכנסיית הבפטיסטים החופשיים באוגוסטה במיין.

בחוברת שפרסם פוי ב-1845, "החוויה הנוצרית של ויליאם א. פוי", מובא העתק של תעודת חברות חתומה בידי מזכיר הכנסייה: "הננו מאשרים בזאת כי האח וו. א. פוי הוא חבר מן המניין בכנסייה הבפטיסטית 'חופש הרצון' הראשונה באוגוסטה, בעל מעמד טוב. וככזה, אנו ממליצים עליו לקהילת עמו של אלוהים, מכל שם שהוא, בכל מקום שבו יפגוש אותם" (The Christian Experience of William E. Foy, עמ' 23, פסקה 10).

החזון הראשון (18 בינואר 1842)

החזון הראשון של פוי התרחש בערב ה-18 בינואר 1842, בכנסייה הבפטיסטית ה-12 בבקון היל. עשרה עדים חתמו על תעודה, המובאת בספר "החוויה הנוצרית": "אנו החתומים מטה, תושבי בוסטון, היינו עדים למצב הדומה לחוסר חיים שאליו נקלע אחינו, וו. אליס פוי, מסיבה לא ידועה, ב-18 בינואר 1842, כאשר שכב במשך שעתיים וחצי; ושוב ב-4 בפברואר, כאשר שכב במשך 12 שעות וחצי, במהלכן, בכל פעם, הוא מעיד כי חווה חזיונות יוצאי דופן מהעולם האחר." (The Christian Experience of William E. Foy, עמ' 23, פסקה 6). לאחר מכן הובאה תצהיר של רופא. הטקסט המקורי קובע: "ד"ר הנרי קאמינגס מעיד" (The Christian Experience of William E. Foy, עמ' 23, פסקה 7), ודבריו של קאמינגס עצמו, המתועדים באותה פסקה, הם: "הייתי נוכח עם אחינו בזמן החזיונות שלו. בדקתי אותו, אך לא מצאתי שום סימן חיים, מלבד סביב ליבו." (החוויה הנוצרית של ויליאם א. פוי, עמ' 23, פסקה 7).

עדותה של אן פוי על התעוררותו של בעלה מתועדת באותה חוברת (שעליה כתוב: "אן פוי מעידה"): "סימן החיים הראשון שראיתי בו היה הרמת ידו הימנית. לאחר מכן הוא קם על ברכיו וסימן שהוא רוצה מים, שניתנו לו. הוא טבל את ידו במים, הרטיב את מצחו, ומיד חזרה אליו יכולת הדיבור." (החוויה הנוצרית של ויליאם א' פוי, עמ' 23, פסקה 8).

החזון השני (4 בפברואר 1842) ותחילתו של השירות הציבורי

החזון השני של פוי התרחש ב-4 בפברואר 1842, בכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית ברחוב מיי. תיאורו של פוי עצמו משמר את הרגע: "בחלקו האחרון של הערב, כשהמקום היה צפוף מאוד, ויתרתי על מקומי לחבר שעמד על רגליו כל הערב. בעודי עומד כך, התחלתי להרהר בחוסר הציות שלי; ובעודי עסוק בכך, לפתע שמעתי קול, כביכול, ברוח, המדבר אליי. אני נפלתי מיד על הרצפה, ולא ידעתי דבר על גופי זה, עד שחלפו שתים-עשרה שעות וחצי, כפי שנודע לי לאחר מכן" (The Christian Experience of William E. Foy, עמ' 16, פסקה 1).

בחזון השני הזה הוטל על פוי לשתף את מה שהוצג לו. הוא מתעד את הציווי המלאכי: "רוחך חייבת לשוב לעולם ההוא, ועליך לחשוף את הדברים שראית, וגם להזהיר את אחיך הברואים, שיברחו מהזעם העתיד לבוא." (החוויה הנוצרית של ויליאם א' פוי, עמ' 20, פסקה 1). ותגובתו שלו, באותה פסקה: "אלך" (החוויה הנוצרית של ויליאם א' פוי, עמ' 20, פסקה 1).

הסתייגותו של פוי מלהתחיל להרצות — והסיבה להסתייגות זו — מתועדת במילותיו שלו: "למרות הציווי של המדריך שלי וההבטחה החגיגית שלי להכריז על הדברים הללו לעולם; בתחילה הייתי מאוד לא מוכן לעשות זאת, וחלפו שלושה ימים עד שגיליתי אותם בפומבי." (החוויה הנוצרית של ויליאם א' פוי, עמ' 21, פסקה 1). הוא ממשיך: "המסר היה כה שונה — והאופן שבו ניתנה הציווי, כה שונה מכל מה ששמעתי אי פעם, ובידיעה על הדעות הקדומות בקרב האנשים כלפי בני גזעי, הדבר הפך למטרד גדול." (החוויה הנוצרית של ויליאם א' פוי, עמ' 21, פסקה 2).

לבסוף הוא שוכנע. "ב-6 בפברואר, הכומר של כנסיית ברומפילד סנט פנה אליי וביקש ממני לספר על החזיונות שלי בבית התפילה שלו. כמה מחברי הכנסייה היו נוכחים והיו להוטים שאענה לבקשתו. הסכמתי: והפגישה נקבעה לשעות אחר הצהריים." (החוויה הנוצרית של ויליאם א. פוי, עמ' 21, פסקה 4).

סיבוב הרצאות (1842–1845)

לוגבורו, בספרו "תנועת הביאה השנייה הגדולה", מתאר בקצרה את הרקע של פוי בבוסטון ואת החזיונות מ-18 בינואר ומ-4 בפברואר: "בשנת 1842 התגורר בבוסטון, מסצ'וסטס, אדם משכיל בשם ויליאם פוי, שהיה נואם רהוט. הוא היה באפטיסט, אך התכונן לקבל את הסמכת הכהונה ככומר אפיסקופלי. ה' בחסדו העניק לו שני חזונות בשנת 1842, האחד ב-18 בינואר, והאחר ב-4 בפברואר. חזונות אלה היו עדות ברורה לכך שהם ביטויים אמיתיים של רוח אלוהים. הוא הוזמן ממקום למקום לדבר מעל דוכני הדרשה, לא רק על ידי האפיסקופלים, אלא גם על ידי הבפטיסטים וזרמים אחרים. "כשהיה נואם, היה לובש תמיד את גלימת הכומר, כפי שלובשים הכמרים של אותה כנסייה בטקסים שלהם" (The Great Second Advent Movement, עמ' 145, פסקה 4).

לוגבורו מתעד את תוכנו והשפעתו של דרשתו של פוי: "חזיונותיו של מר פוי נגעו לבואו הקרוב של ישו, למסע עם האלוהים לעיר השמימית, לארץ החדשה ולתהילת מצב הגאולה. בזכות שליטתו הטובה בשפה וכשרונו התיאורי המצוין, הוא עורר סנסציה בכל מקום שאליו הגיע. בהזמנה הוא נסע מעיר לעיר כדי לספר על הדברים הנפלאים שראה; וכדי להכיל את ההמונים העצומים שהתאספו לשמוע אותו, הושכרו אולמות גדולים, שם סיפר לאלפים את אשר נראתה לו מהעולם השמימי, את יופיה ה י של ירושלים החדשה, ואת צבאות המלאכים. כשהתעכב על אהבתו הרכה והרחומה של ישו כלפי החוטאים המסכנים, הוא הפציר בבלתי-מאמינים לחפש את אלוהים, ורבים נענו לתחינותיו הרכות" (The Great Second Advent Movement, עמ' 146, פסקה 1).

החזון השלישי (1844) וסיום הנאומים בפומבי

לוגבורו מתעד את החזון השלישי, שפווי לא הצליח לפרש בשנת 1844: "עבודתו נמשכה עד שנת 1844, לקראת תום 2,300 הימים. אז זכה להתגלות נוספת של רוח הקודש — חזון שלישי, שאותו לא הבין. בחזיון זה הוצגה לו הדרך של עם האלוהים אל העיר השמימית. הוא ראה בימה גדולה, או מדרגה, שעליה התאספו המוני אנשים." (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 146, פסקה 2). לוגבורו ממשיך, באותה פסקה: "ואז ראה את העם עולה למדרגה שנייה, או בימה, וחלקם שם נפלו גם הם מבעד לבימה ונעלמו מעיניו. לבסוף הופיעה בימה שלישית, שהשתרעה עד לשערי העיר הקדושה. קהל רב התאסף עם אלה שהתקדמו אל בימה זו." (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 146, פסקה 2).

לוגבורו מסביר, באותו הפסקה, מדוע החזון הפך בלתי מובן עבור פוי: "מכיוון שציפה שהאדון ישוע יבוא תוך זמן קצר מאוד, הוא לא הצליח לזהות את העובדה שמסר שלישי עתיד לבוא בעקבות המסרים הראשון והשני של התגלות 14. כתוצאה מכך, החזון היה בלתי ניתן להסבר עבורו, והוא חדל מלהופיע בציבור." (תנועת הביאה השנייה הגדולה, עמ' 146, פסקה 2).

לוגבורו מציג את אותה התמונה בספרו המוקדם יותר, "חזיונות שמימיים, או חזיונות והשראות מועילות": "עבודתו של האח פוי נמשכה עד שנת 1844, לקראת תום 2,300 הימים. אז זכה להתגלות נוספת של רוח הקודש – ניתן לו חזון שלישי – חזון שלא הבין. בחזון זה הוצגה לו הדרך של עם האלוהים אל העיר השמימית. הוא ראה בימה גדולה, שעליה התאספו המוני אנשים." (חזונות שמימיים, עמ' 27, פסקה 5).

אלן הרמון שומעת את פוי באולם בטהובן (פורטלנד, מיין)

אלן הרמון (לימים אלן ווייט), אז נערה מתבגרת בפורטלנד, מיין, השתתפה באחת מהרצאותיו של פוי באולם בטהובן ונזכרה במפגש זה שישים שנה מאוחר יותר בראיון שקיימה ב-13 באוגוסט 1906 עם דורס א. רובינסון (כתב יד 131, 1906; פורסם ב-Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 95–97).

כשנשאלה אם נכחה בהרצאות, היא ענתה: "הוא בא להרצות באולם עצמו, באולם הגדול שבו נכחנו, אולם בטהובן. זה היה זמן קצר לאחר החזיונות. זה היה בפורטלנד, מיין. נסענו לקייפ אליזבת כדי לשמוע אותו מרצה. אבא תמיד לקח אותי איתו כשיצאנו, והוא היה נוסע במזחלת, והיה מזמין אותי לעלות, ואני הייתי נוסעת איתם. זה היה לפני שהכרתי אותו בכלל" (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 97, פסקה 3).

היא נזכרה במראהו של פוי וברושם שהותירה עדותו: "הוא היה גבר גבוה מאוד, בעל גוון עור כהה מעט. אך העדויות שהעיד היו מדהימות" (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 96, פסקה 3).

היא גם תיארה את ההרגל העצבני של אן פוי, שהייתה ממלמלת את דברי בעלה מהשורה הראשונה: "אשתו הייתה כל כך חרדה. היא ישבה והביטה בו, עד שזה הפריע לו." (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 96, פסקה 3). אותה פסקה מהראיון ממשיכה: "הוא לבש גלימה אפיסקופלית. אשתו ישבה לצידי. היא כל הזמן זזה והניחה את ראשה מאחורי" (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 96, פסקה 3).

אלן ווייט נזכרה במספר החזיונות שלו ובמשך הזמן של אחד מהם: "ואז, בפעם אחרת, היה פוי שראה חזיונות. היו לו ארבעה חזיונות. הוא היה בקהל גדול, גדול מאוד. הוא נפל ישר על הרצפה. אני לא יודעת מה הם עשו שם, אם הם הקשיבו לדרשה או לא. אבל בכל מקרה הוא נפל על הרצפה." (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 95, פסקה 4).

המפגש בקייפ אליזבת (1845)

לאחר האכזבה של 22 באוקטובר 1844, אלן הרמון הייתה אמורה לדבר באולם בקייפ אליזבת על החזיונות שהחלה לקבל. פוי נכח באותה פגישה ולאחר מכן שוחח איתה ארוכות. היא נזכרה: "היה לי ראיון איתו. הוא רצה לראות אותי, ודיברתי איתו קצת. הם קבעו שאדבר באותו ערב, ולא ידעתי שהוא שם. בהתחלה לא ידעתי שהוא שם. בזמן שדיברתי שמעתי צעקה, והוא איש גדול וגבוה, והגג היה נמוך למדי, והוא קפץ למעלה ולמטה, ואוי, הוא שיבח את האדון, שיבח את האדון. זה היה בדיוק מה שהוא ראה, בדיוק מה שהוא ראה. אבל הם שיבחו אותו כל כך, שאני חושבת שזה פגע בו, ואני לא יודעת מה עלה בגורלו" (Manuscript Releases, כרך 17, עמ' 96, פסקה 2).

מותו (1893)

על פי האנציקלופדיה של האדוונטיסטים של יום השביעי (בנימין בייקר), ויליאם אליס פוי המשיך במשרתו הפעילה כבפטיסט חופשי (ומ-1862 ואילך ככומר עצמאי) למשך שארית חייו. הוא שימש ככומר, הטיף וקיים התעוררות רוחנית ברחבי חופי מיין, ודווח כי קיים מפגשים עוד בנובמבר 1891 בסטובן, מיין. הוא נפטר מדלקת ערמונית ודלקת שלפוחית השתן כרוניות בביתו בפלנטיישן מס' 7 (ליד סאליבן של ימינו, מיין) ב-9 בנובמבר 1893, ונקבר לצד בתו לוראיטה בבית הקברות בירץ' טרי בסאליבן. בספרו של ארתור ווייט, "אלן ג'י ווייט: שליחת השרידים", מובא סיכום אדוונטיסטי קצר של משרתו: "תיעוד תקופה זו לא יהיה שלם אם לא נזכיר את החזונות של ויליאם פוי והייזן פוס" (Ellen G. White: Messenger to the Remnant, p. 29, par. 2).

בספרו של פנדל, "מתנת הנבואה", מתועדת ההבנה המתוקנת שהתפתחה בעקבות מחקרו של דלברט ו. בייקר משנת 1987, "הנביא האלמוני": "פווי הפסיק לספר את מה שהוצג לו בחזון השלישי הזה — אולי משום שלא הבין את משמעותו." (The Gift of Prophecy, עמ' 116, פסקה 3). פנדל, באותה פסקה, מצטט את התיקון של בייקר בספר " " לתיעוד הישן, על ידי ציטוט מסקנתו של בייקר כי פוי "המשיך לכהן ככומר, להטיף ולקיים התעוררות רוחנית עד יום מותו" (The Gift of Prophecy, עמ' 116, פסקה 3).