מצרים וישראל

TAM1897 Q1 20.8דרשה שנשא ביום חמישי בערב, 4 במרץ 1897 נדפס ב"עלון הוועידה הכללית", הרבעון הראשון, 1897, כרך 2, מס' 1, עמ' 20-26.

TAM1897 Q1 20.9השיעור הראשון שלנו עסק במקור המדינה; בהקמת המדינה הראשונה בהיסטוריה. השיעור השני שלנו עסק בדוגמה הראשונה בהיסטוריה להפרדת הכנסייה מהמדינה. באותה תקופה מוקדמת הבהיר האדון בבירור עד כמה מוחלטת צריכה להיות ההפרדה בין הכנסייה למדינה. הלילה עלינו לעקוב אחר שתיהן, עד שיפגשו שוב, באותה ארץ.

TAM1897 Q1 20.10נמרוד היה בנו של כוש; כוש התגורר באתיופיה; כוש היה בנו של חם; ומצרים הייתה ארץ חם. כך אנו עוקבים אחר שושלת היוחסין של נמרוד ישירות עד מצרים; ואנו יכולים להתחקות גם אחר דוגמתו עד מצרים. אף על פי שנימרוד היה האדם הראשון שחבש את כתר המלוכה, הראשון שנשא את התואר והכריז על שלטונו כמלך, הרי שבמצרים דוגמתו של נמרוד על כל היבטיה יושמה באופן המוחלט ביותר, והשתרשה באופן המלא ביותר.

TAM1897 Q1 20.11במצרים לא היה מלך עד לאחר תקופת נמרוד; לא עד לאחר שהוא גזל את מקומו ואת סמכותו של מלך. שכן, כפי שאתם זוכרים, כאשר נמרוד עשה זאת, הדבר היה כנגד אלוהים, כנגד תפיסת העם את אלוהים, וכנגד הידע שלהם אודותיו. באותה עת ידע העם כי בכך נמרוד תופס את מקומו של אלוהים; ושמו מעיד על הדעות שרווחו אז לגבי המעשה. במצרים ננקט אותו מסלול. התיעודים המצריים מאשרים כי השליטים הראשונים של מצרים היו האלים, אחריהם באו חצאי-האלים, כלומר האלים למחצה; ואחריהם באו המלכים עצמם, שהיו בני אדם.

TAM1897 Q1 20.12כך ניתן לראות כי באותה ארץ ההליך היה זהה לזה שבשנער. במצרים המלך, בכוונה תחילה ובאופן מוצהר, מטעם עצמו, תפס את מקומו של אלוהים בעיני העם. העם ראה בו ככזה. השמש הייתה האל; מלך מצרים היה בן השמש. הוא היה אלוהים לעם. העם חי מנשימתו. הוא היה נשימת החיים שלהם. הם שאבו את רוחם ממנו. בעיניהם הוא היה "נותן החיים, כשמש הנצחית". (ראו "אימפריות כתבי הקודש", פרק 7, סעיפים 27, 38, 43, 44, 49, 64, 71–83, 96, 102; פרק 14, סעיפים 15, 16.) לפיכך, במצרים המלך לא היה רק נציגו של אלוהים, מושלו; הוא היה התגלמותו של אלוהים. חיי אלוהים שכנו במלך, והגיעו אל העם באמצעותו. כך היה המלך החיים לעם, משום שבו התגלם אלוהים הגדול הממלא את הכול, השמש. לא הייתה תכונה של אלוהים שהמלך לא ייצג בפני העם. כך הייתה שיטת המלוכה והממשל במצרים העתיקה.

TAM1897 Q1 21.1ועתה נחזור לכשדים, כאשר אלוהים הפריד בין הכנסייה למדינה, כפי שקראנו בשיעור הקודם, כאשר אמר לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׃". וזכרו כי רק לאחר שאברהם נפרד מאחרון בני משפחתו, הראה לו ה׳ את הארץ. אברהם נפרד תחילה מארצו; שנית, מבית אביו; ושלישית, מבני משפחתו. רק לאחר שלוט עבר לעמק סדום, הראה אלוהים לאברהם את הארץ. בראשית 13:14–15. כאשר הושמעה קריאת אלוהים לאברהם, והוא נפרד מארצו — בלב ובנפש ובכל — ומבית אביו ומכל משפחתו, ועמד במקום שבו רצה ה׳ שיעמוד, אז אמר לו ה׳: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה׃ כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם׃" אני אתן אותה לנחלה נצחית.

TAM1897 Q1 21.2ועתה אני שואל אתכם: כאשר ציווה אלוהים על אברהם להרים את עיניו ולהביט, האם ראה אברהם יותר ממה שהיה רואה אילו הרים את עיניו מבלי שאלוהים יצווה עליו?

TAM1897 Q1 21.3(קהל) כן.

TAM1897 Q1 21.4אם כן, הוא ראה משהו שלא היה יכול לראות אילו אלוהים לא היה מצווה עליו להביט. וכאשר אלוהים ציווה עליו להרים את עיניו ולהביט, מה שראה היה הארץ שאלוהים הבטיח לו. באותו זמן אלוהים הראה לו את הארץ המובטחת, וזו הייתה הארץ שאליה קרא לו אדוני. הוא לא נתן לו אותה באותו זמן, "אף לא מדרך כף רגל ויבטח לתתה לאחזה לו ולזרעו אחריו." והוא הביט לנצח אל אותה ארץ שמימית; אותה ארץ שיש בה עיר עם יסודות, שבונהה ויוצרה הוא אלוהים. הייתה "ההבטחה … להיותו ירש העולם"; ואברהם קיבל אותה "על ידי צדקת האמונה". אז, כאשר אלוהים אמר לאברהם להביט בה, ואמר לו שהוא ייתן אותה לו ולזרעו לנחלה נצחית, מה הוא ראה? את העולם?

TAM1897 Q1 21.5(קולות) הוא ראה את העולם הבא.

TAM1897 Q1 21.6וזוהי הארץ שהייתה שייכת לו מאותו זמן ואילך. "ואם אתם למשיח הנכם זרע אברהם ונחלים כפי ההבטחה׃" וזו הארץ שלכם, ושלי. ואוי! לחשוב איזה רעיונות צרים, איזה רעיונות בלתי ראויים בעליל חייבים להיות לאדם המסתפק בכל ארץ אחרת, או שיש לו נטייה כלשהי לארץ אחרת, או שיש לו חיבה כלשהי לארץ אחרת. איך יכול מישהו לעשות זאת, כאשר עיניו נשואות לאותה ארץ שאלוהים הראה לו, ואליה הוא קורא לו!

TAM1897 Q1 21.7אברהם מת. יצחק חי ומת. יעקב ומשפחתו הובאו למצרים, כפי שאמר ה' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וזו הייתה מצרים. עכשיו חשבו היטב. אל תשכחו את הביטוי הזה שה' נותן לנו בנוגע למצרים, שכן הוא יועיל בשיעורים הבאים. הארץ שבה היו אמורים להיות גרים ולעבוד את אדוני, הייתה מצרים. הם התגוררו שם מאות שנים — בארץ שלא הייתה שלהם. וזכרו שזו הייתה מצרים שתיארנו, שבה המלך עמד במקום אלוהים, והיה אלוהים לעם.

TAM1897 Q1 21.8הבה נביט לרגע נוסף בכנסייה זו, ונראה מה עשה ה' עמה. לפנינו הלילה מפה המציגה את הארץ. הנה ארץ כשדים, ממנה נקרא אברם; והוא עלה לכאן, למסופוטמיה, לחרן, שם מת אביו. שם הוא נפרד מבית אביו, ואז הגיע לארץ שבה נפרד מלוט.

TAM1897 Q1 21.9בעוד אברם היה בארץ זו, נכתבה ההיסטוריה, כאשר עמי המזרח כבשו מערבה, עד לגבולות מצרים. אך עד שישראל הגיע למצרים, או מעט לפני כן, האימפריה המצרית השתרעה על כל הארץ המזרחית הזו. היא הגיעה לכל רחבי מצרים, עד לאתיופיה, וכללה את כל הגבול הדרומי והמערבי של אסיה הקטנה, עד ארמניה, אשור ושנער; כך שהאימפריה המצרית כיסתה את כל האזור המזרחי, העולם הידוע אז. האימפריה המצרית, בימיה, הייתה אוניברסלית כמו האימפריה הרומית בימיה, או כמו כל אחת מהאומות האחרות שבאו אחריה.

TAM1897 Q1 21.10בעוד שההיסטוריה נכתבה בידי המזרח, ומלכי ארצות אלה כבשו את האזור המערבי כולו, עד לגבולות מצרים, הקים אלוהים את כנסייתו בארץ כנען כדי לשמר את הידע על האלוהים האמיתי בקרב העמים שעברו שם הלוך ושוב. וכאשר הממלכה המצרית התפשטה על פני כל הארץ הזאת, ובירת מצרים עצמה הייתה מרכז האימפריה העולמית, הוביל אלוהים את עמו למצרים, כדי שהשגרירים והמושלים של כל העמים, שעברו מכל הארצות הללו אל מרכז ממשלתם, שהיה מצרים, יבואו במגע עם עם ה׳.

TAM1897 Q1 21.11במצרים נטע אדוני את עמו בגושן, במעבר שבין אומות אליליות אלה לבירת מצרים, כדי שהעם, שגריריו ומושליו יעברו דרך גושן, הארץ שבה התגורר עם ה׳, ותופנה תשומת לבם אל האלוהים האמיתי.

TAM1897 Q1 22.1במצרים גם יוסף עמד לצד הכס, כך שהשליחים שהגיעו למצרים נאלצו לפגוש את יוסף, אשר היה מעביר להם את הידע על האלוהים האמיתי. לאחר מותו של יוסף, הידע על יוסף והשפעתו נותרו בבירת מצרים עד ימי משה. אז משה היה בארמון ולצד הכס. לא רק לצדו כפי שהיה יוסף; אלא משה עמד על המדרגה הראשונה המובילה אל הכס, שכן הוא היה בנה של בת פרעה. בת פרעה הייתה אשת פרעה; ומשה, בהיותו בנה של בת פרעה, היה יורש חוקי כפול לכתר. אילו אשת פרעה לא הייתה בתו, בנה הבכור המאומץ היה יורש הכתר. שוב, אילו היה לפרעה אישה נוספת ולא היו לו ילדים אחרים, בתו הייתה יורשת העצר. אך כאשר בתו של פרעה הייתה אשתו של פרעה, אז בנה המאומץ היה יורש העצר כפליים. לא הייתה כל מחלוקת על זכותו לרשת את כס מלכות מצרים, שהיה אז כס המלכות של העולם.

TAM1897 Q1 22.2באותה עת היה מלך מצרים בן כשמונים שנה, כך שלא נותר אלא מרחק קטן בין משה למקומו הלגיטימי כפליים על הכס, ולבעלות על כל עוצמת האימפריה המצרית ששלטה על העולם. ובאותה עת גם התקרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם, ומשה האמין בה, ולכן דחה בכוונה תחילה ובאופן מוחלט את הכס ואת כל הכוח והתהילה של מצרים — הוא "מאן … להקרא בן לבת פרעה".

TAM1897 Q1 22.3משה האמין שזמן ההבטחה התקרב, אשר אלוהים נשבע לאברהם. ואגב, מוטב שנחליט האם אנו מאמינים בכך; כי אם אנו בטוחים שאנו מאמינים בכך, נוכל לראות יותר באמונתו של משה בכך. פנו למעשי השליחים 7:17:—

TAM1897 Q1 22.4ויהי כאשר קרבה עת ההבטחה אשר נשבע אלהים לאברהם ויגדל העם וירב במצרים׃

TAM1897 Q1 22.5בזמן שמשה נולד, פרעה חשב להשמיד את העם, כדי שלא יתרבו ויהפכו לחזקים עד כדי כך שיוכלו לצאת מהארץ. הנקודה היא שבמצרים לא היו רק יהודים כעם זר, אלא היו בה המוני עמים זרים — שבויים שהובאו מארצות אחרות למצרים. כך שבאותה עת כשליש מאוכלוסיית מצרים היו זרים. המילה העברית המתארת את ריבוי העם משמעה שהם "שרצו" כמו דבורים או דגים. כשראה פרעה את העם מתרבה בשפע כה רב, ואת הארץ מלאה בזרים בנוסף לכך, הוא חשש שהם ישתלטו על הארץ במרד כדי לעזוב אותה.

TAM1897 Q1 22.6דבר נוסף שהוביל לכך היה, בתקופה שבה ישראל שהו במצרים; בעוד שהאימפריה המצרית שלטה על כל המזרח, היה ניסיון מכוון מצד השלטון לכפות על כל תושבי האימפריה לעבוד אך ורק את השמש. צורות שונות של עבודת השמש היו נפוצות באימפריה, אך נעשה מאמץ בכל עוצמת האימפריה לחסום כל צורה של עבודת השמש, למעט הדיסק החשוף של השמש בשמיים, או דימוי של דיסק השמש המוצב לפניהם. כעת, ישראל, כמובן, לא צייתו לצו הזה. הם סירבו לעבוד את השמש. הם עמדו על אמת האלוהים, והדבר הזה עדיין היה טרי בזיכרונו של המלך הזה. מלך אחר הוא זה שניסה לאכוף את עבודת השמש; אך כאשר המלך הזה עלה לשלטון, הדבר הזה היה בראשו, והיה הבסיס שעליו הוא יכול היה להסיק שאם לעם הזה תינתן הזדמנות, הם יובילו את היציאה מן הארץ.

TAM1897 Q1 22.7על אותה תקופה נכתב לא רק ש"העם גדל והתרבה", אלא ש"קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם". איזו הבטחה נשבע אלוהים לאברהם? מה הייתה הבטחתו של אלוהים לאברהם? — לתת לו את הארץ שראה. איזו ארץ הייתה זו?

TAM1897 Q1 22.8(קולות) העולם.

TAM1897 Q1 22.9איזה עולם?

TAM1897 Q1 22.10העולם הבא.

TAM1897 Q1 22.11אלה הם דברי סטפנוס: "קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם". האם כך היה? האם אתם מאמינים בכך? האם אתם מאמינים שהזמן התקרב שבו אלוהים ייתן לאברהם את הארץ שהראה לו? כתוב: "לאברהם". אחרים יהיו שם, אך זה היה לאברהם. לא מישהו אחר בלי אברהם; אלא אברהם וזרעו. "ולא אמר ולזרעיך כאלו לרבים אלא כאלו ליחיד ולזרעך והוא המשיח׃"

TAM1897 Q1 22.12האם, אם כן, קרב מועד ההבטחה, שבו אלוהים ייתן לאברהם ולמשיח את הארץ שאלוהים הראה לאברהם? איני שואל אם חשבתם על כך אי-פעם בעבר או לא. אני שואל אם אתם מאמינים למה שכתוב. איני מתכוון לנסות להסביר זאת. אין צורך להסביר זאת ברגע שאנו מאמינים בכך, שכן כך כתוב. אתם יודעים היטב, גם בלי להתייחס לפסוקים, מתוך הידע שלכם בכתבי הקודש, שאלוהים נתן את ההבטחה הזו בכל פעם לאברהם ולזרעו. לעולם לא לזרע בלי אברהם. לעולם לא לאברהם בלי הזרע — ו"לא לזרעים", אלא לזרעך. אם כן, כאשר התקרב מועד ההבטחה לתת זאת לאברהם, למי עוד היא הגיעה? — למשיח. כיצד היא הייתה אמורה להגיע לאברהם? — באמצעות המשיח.

TAM1897 Q1 22.13ס. ה. ליין — כאשר ההבטחה נשנתה ליצחק וליעקב, האם הניסוח לא היה זהה?

TAM1897 Q1 22.14כן. הוא היה תמיד זהה.

TAM1897 Q1 22.15ס. ה. ליין — אם כן, השאלה היא: האם אברהם היה חייב להיות שם כדי שהצהרתו של סטפנוס תתגשם?

TAM1897 Q1 23.1כן, כי כתוב כל הזמן: "לך ולזרעך". אך יבואו פסוקים אחרים שיבהירו זאת באופן חד-משמעי.

TAM1897 Q1 23.2רק מילה אחת עכשיו. יעקב מת במצרים, והועבר לארץ, ונקבר שם. יוסף מת במצרים, אך הוא אמר: "אל תקברו אותי; אפילו לא שם, בארץ". יוסף לא רצה שיקחו אותו לפלשתינה, לשם הועבר יעקב ונקבר שם. יוסף אמר: "אלוהים יפקוד אתכם. שמרו את גופתי, וכאשר אלוהים יפקוד אתכם, קחו אותי אתכם. קחו את עצמותיי אתכם." וכך עשו. וכאשר יגיעו לארץ, לאיזו ארץ התכוון אלוהים בהבטחתו לאברהם?

TAM1897 Q1 23.3(קהל) העולם הבא.

TAM1897 Q1 23.4האם אינכם רואים שיוסף מעולם לא ציפה להיקבר בעולם הזה?

TAM1897 Q1 23.5תסתכלו על זה מזווית אחרת. כתוב ש"קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם". אלוהים נשבע לתת לאברהם את הארץ שהראה לו, לנחלה נצחית. אך אברהם כבר היה מת, והיה מת כבר מאות שנים. כיצד, אם כן, יכול היה אלוהים לתת את הארץ לאברהם כשהוא מת? ברור שלא יכול היה. מכאן, מכיוון שאלוהים נשבע לתת את הארץ לאברהם; מכיוון שמועד ההבטחה אשר נשבע אלוהים לאברהם קרב; ומכיוון שאברהם כבר היה מת, ברור שהארץ לא יכלה להינתן לאברהם כל עוד הוא מת; וברור לא פחות שהזמן התקרב שבו אברהם יקום מן המתים, כדי שאלוהים יוכל לתת לו את הארץ שנשבע לתת לו לנחלה נצחית. אם כן, האם אינכם מבינים מדוע יוסף לא הרשה לקבור את גופתו — אפילו בארץ כנען, כפי שנקבר יעקב? האמת היא שיוסף האמין שקרב מועד ההבטחה אשר נשבע אלוהים לאברהם, לתת לו את הארץ, ויוסף ציפה לרשת את הנחלה יחד עם אברהם.

TAM1897 Q1 23.6(קול) האם ההבטחה הזו לא התייחסה להבטחה שאלוהים נתן לאברהם, המוזכרת בפרק ט"ו בספר בראשית?

TAM1897 Q1 23.7כן, זה בדיוק זה, תודה לאדוני. אם כן, יוסף מת, ונחנט במצרים, והוכנס לארון, וכשישראל יצא ממצרים, עצמותיו של יוסף נישאו עימם במשך ארבעים שנה במדבר; וכל הזמן הזה גופתו של יוסף הייתה עימם, שם לנגד עיניהם, יום יום, והייתה תוכחה על חוסר אמונתם.

TAM1897 Q1 23.8גיליתי שרבים, בקריאת הפסוק הזה בנאומו של סטפנוס, מסבירים אותו כך, וכך, וכך, במקום להאמין למה שכתוב בו, במקום להביט בהבטחה שאלוהים נתן לאברהם, ושנשבע לו, לתת לו את הארץ שהראה לו. אבל הסכמתם שהארץ שאלוהים הראה לאברהם היא העולם, ולא העולם הזה, אלא העולם הבא? זו היא הארץ שאלוהים נשבע לתת לו; וזו היא הארץ שלה ציפה. זו היא הארץ שבה הייתה העיר שלה ציפה, אשר בונהה ויוצרה הוא אלוהים. והוא לא חשב כלל על האפשרות לחזור לארץ האחרת, שממנה יצא.

TAM1897 Q1 23.9כל הזמן שבועתו של אלוהים הייתה לתת את הארץ הזאת לאברהם ולזרעו. אל תוסיפו "זרעים" לכך, כאשר אלוהים הסיר זאת; אל תוסיפו לכך סיומת רבים, כאשר אלוהים הסיר זאת. "ולא אמר ולזרעיך כאלו לרבים אלא כאלו ליחיד ולזרעך והוא המשיח׃" היו רבים מהם, זה נכון. שלושה מיליון יצאו ממצרים, אך אלה אינם אלה שעליהם דיבר אלוהים כשאמר: "לך ולזרעך", שהיה "כאילו אחד", ו"שהוא המשיח". האם אתם רואים זאת? אל תתנו להמוני ישראל לחדור לתודעתכם כשאתם קוראים את המילים, "לך ולזרעך". כאשר אלוהים מסיר את סיומת הרבים, אסור לנו להוסיף אותה לשם כלל. אסור לנו להוסיף אותה לשם אפילו במחשבותינו. מי היה הזרע? — המשיח. כאשר הוא אומר, "לך ולזרעך", אתם ואני, אסור לנו לקרוא זאת בשום דרך אחרת מלבד: לך ולמשיח אתן זאת, לנחלה נצחית. אסור לנו להכניס לשם אף אחד מלבד המשיח, אלא דרך המשיח. לך ולמשיח אתן זאת.

TAM1897 Q1 23.10סטפנוס אומר ש"קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם". סטפנוס לקח זאת מכתבי הקודש. אני רוצה שתראו שזו לא הייתה השראה מיוחדת של רוח הקודש שניתנה לסטפנוס באותו הרגע, אלא שהכל היה בכתבי הקודש כבר קודם לכן, ורוח הקודש נתנה זאת לאחרים אלה באמצעות סטפנוס, על ידי שהזכירה לו את הדברים שקרא קודם לכן בכתבי הקודש. אנא פנו לפרק ו' בספר שמות. הדבר כה ברור בכתובים, עד שאין כל אפשרות לפרש אותו אחרת. זהו זמן גאולת ישראל, והאדון יעשה זאת. שמות ו', 1–5:—

TAM1897 Q1 23.11ויאמר יהוה אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו׃ וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה׃ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם׃ וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה׃ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי׃

TAM1897 Q1 23.12מה הייתה הברית שלו? — לתת להם את הארץ. מה ייצגה הארץ? מה היא הייתה? — הארץ, העולם, שאדוני הראה לאברהם, ונשבע לתת לו אותה לנחלה לעולם.

TAM1897 Q1 24.1(קולות) העולם הבא.

TAM1897 Q1 24.2ועתה הוא אומר: "ואזכר את בריתי׃". מה משמעות הדבר? "זכרתי את בריתי". האם שכח אותה? — לא; אלא שהגיע עתה הזמן לקיים את אשר הבטיח. אתם זוכרים שבפרק י"ח בספר ההתגלות כתוב: —

TAM1897 Q1 24.3ואשמע קול אחר מן השמים האמר צאו ממנה עמי פן תתחברו אל חטאתיה ופן תקחו ממכותיה׃ כי חטאתיה הגיעו עד לשמים ויזכר אלהים את עונותיה׃ שלמו לה גמולה שגמלה לכם ועשו לה כפלים כפעלה בכוס אשר מסכה מסכו לה כפלים׃ כאשר התרוממה והתענגה כן תנו לה חבל ואבל כי אמרה בלבבה אני ישבתי מלכה ולא אהיה אלמנה ואבל לא אראה׃ על כן רגע ביום אחד תבאנה מכותיה מות ואבל ורעב ותשרף במו אש כי חזק יהוה אלהים השפט אתה׃

TAM1897 Q1 24.4כאשר אלוהים נזכר בעוונותיה, הגיע הזמן שבו היא נשפטת. כאשר הוא נזכר בבריתו, איזה זמן הגיע? — הגיע הזמן לקיים את השבועה. אך מה הייתה הברית עם אברהם, יצחק ויעקב? — הייתה זו הבטחה לתת להם את הארץ כנחלה נצחית, ולתת אותה להם ולזרעם. מי היה הזרע? — המשיח.

TAM1897 Q1 24.5לכן אמר לבני ישראל אני יהוה והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים׃ ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהוה אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים׃

TAM1897 Q1 24.6אילו בני ישראל היו מאמינים בכך, האם היו צריכים אי-פעם להיכנס לעסקה ההיא בסיני? עוד בטרם יצא איתם ממצרים, הוא אמר: "אהיה לכם לאלוהים, ואתם תהיו עמי. ותדעו כי אני ה'."

TAM1897 Q1 24.7"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני יהוה׃"

TAM1897 Q1 24.8"קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם." אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לתת לך. מהי אם כן ההבטחה הזאת? לאיזו ארץ רצה אלוהים להביא את ישראל? איזו ארץ הייתה שם עבורם? — העולם הבא. אל תנסו להסביר את כל זה. אין לי הסבר לכך. הנה מה שהכתוב אומר, ואני מאמין בו. אין צורך להסביר זאת. יש רק להאמין. לא, אל תנסו להסביר זאת אפילו לעצמכם. אם זה חדש לכם, אם היו לכם רעיונות אחרים בנושא, אל תנסו להתאים אותם לזה. שחררו את כולם, ותראו מה כתוב כאן.

TAM1897 Q1 24.9שוב אני שואל. איזו ארץ נשבע אלוהים לתת לאברהם, ליצחק וליעקב?

TAM1897 Q1 24.10(קהל) העולם הבא.

TAM1897 Q1 24.11האם תדבקו בזה? לפני זמן מה הסכמתם שזה נכון. אל נחזור בנו מכך עכשיו, למען נשמותינו.

TAM1897 Q1 24.12(קול) האם הגאולה הייתה מגיעה אליהם?

TAM1897 Q1 24.13כן; הגאולה הייתה באה אליהם. הגאולה הייתה באה לעולם. כל זה היה קורה. אך היא הייתה באה בדרך שונה מזו שבה היא באה. העולם היה עובר חוויה שונה מזו שעבר. אנו מפספסים זאת כשאנו מתבוננים בחוויה שעברו, וחושבים שזוהי המשימה שאליה קרא אותם אלוהים. הם עברו את החוויה הנוראה הזו משום שלא האמינו במה שאלוהים קרא אותם אליו. ואחים, אם אתם ואני היום נביט בדברים שהוצגו בפני ישראל אז, כפי שהם ראו אותם, נעשה כעת כפי שעשה ישראל אז. ישראל לא ראו אז את אשר אלוהים ייעד להם, ולכן לא זכו במה שהוא ייעד להם. כעת, אם אתם ואני לא רואים בדברים אלה יותר ממה שישראל ראו, לא נזכה ליותר ממה שישראל זכו. באותה מידה שבה אנו מתבוננים בדברים אלה כפי שישראל התבוננו בהם, כך נעשה היום כפי שישראל עשו אז.

TAM1897 Q1 24.14גם אלינו באה הבשורה כמו אליהם אך לא הועיל להם דבר השמועה מפני אשר לא התערב באמונה לשמעים׃ על כן נירא נא בהמצא עוד ההבטחה לבוא אל מנוחתו פן יראה איש מכם מאחר פעמיו׃

TAM1897 Q1 24.15האם הדבר יועיל לנו עתה, אם יתערבב באמונה אצלנו, השומעים אותו? חלילה לנו שחוויית ישראל תחזור על עצמה בנו. הדבר מוצג לפנינו כדי שנוכל להימלט.

TAM1897 Q1 24.16הבה נראה מה הם לא ראו בשל אי-אמונתם באלוהים. הבה נראה מה אלוהים ייעד להם, ונגיע אליו, במקום להסתכל על הדברים כפי שהם הסתכלו, ולהחמיץ את השגתו כפי שהם החמיצו.

TAM1897 Q1 24.17פנו לפרק ט"ו בספר שמות, ושם תמצאו זאת מנוסח בבהירות רבה. כאשר יצא ישראל ממצרים וחצה את ים סוף, מופיעים הדברים הבאים בפסוק י"ג:—

TAM1897 Q1 24.18"נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך׃"

TAM1897 Q1 24.19פרק זה הוא שירת משה. אלה העומדים על הר ציון, ומנצחים את החיה ואת צלמה ואת מספר שמה, שרים את שירת משה. לא שיר המושתת על זה. לא שיר הדומה לו. אלא הם שרים את שירת משה. הפרק החמישה-עשר בספר שמות הוא השיר שלנו.

TAM1897 Q1 24.20לאן התכוון אלוהים לקחת אותם? — אל "משכנו הקדוש". היכן היה אותו משכן קדוש?

TAM1897 Q1 24.21(קהל) "לעיר אשר יסודתה נאמנה ובונה ומכוננה האלהים׃"

TAM1897 Q1 24.22ועוד: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת׃"

TAM1897 Q1 24.23א. ג'. וגנר — וזה אכן קרה.

TAM1897 Q1 24.24כמובן שזה קרה. כשהם עברו אל הגבול ההוא, אז נדהמו אלופי אדום. "אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען׃" מה היה עתידם של התושבים?

TAM1897 Q1 25.1(קולות) הם היו אמורים להימוג.

TAM1897 Q1 25.2א. ג'. וגנר — הם כבר נמוגו.

TAM1897 Q1 25.3בדיוק כשהגיעו לשם, ישראל שאלו: "האם תתנו לנו לעבור דרך ארצכם?" מה הם ענו? — "בשום פנים לא." לא הורשו לדרוך על אדמתם. אך אילו היו הולכים ישר מים סוף אל גבולות אדום, כל אדום הייתה עומדת נדהמת עד שיעברו. הו, ישראל עד היום לא גילה מה החמיץ ישראל שם. אחים, כשאנו נגלה מה החמיץ ישראל שם, הדבר יעניק לנו השראה שתביא את כוחו של אלוהים, ואנו נאמין בכך.

TAM1897 Q1 25.4תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך יהוה עד יעבר עם זו קנית׃

TAM1897 Q1 25.5מה הוא עומד לעשות איתם? "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך." נחלת מי? — של ה'. אך "האלהים אשר דבר מקדם פעמים רבות ובפנים שנים אל אבתינו ביד הנביאים דבר אלינו באחרית הימים האלה ביד בנו׃ אשר נתנו ליורש כל." מי הוביל את ישראל? — אלוהים. לאן? — "אל נחלתך"; לא שלנו — שלך. "ואם אתם למשיח הנכם זרע אברהם ונחלים כפי ההבטחה׃" "נחלתך, ה'." זה לא הכל. "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת יהוה." זה לא הכל. "מקדש אדני כוננו ידיך׃" איזה מקדש הוא זה שהקימו ידי ה'?

TAM1897 Q1 25.6(קולות) המקדש האמיתי.

TAM1897 Q1 25.7כמובן שכן. "וזה ראש הנאמרים כי יש לנו כהן גדול היושב לימין כסא הגבורה בשמים׃ והוא משרת הקדש והמשכן האמתי אשר כוננו אדני ולא אדם׃" זהו סיכום דברינו הלילה, לא כן? לשם רצה אלוהים להוביל את ישראל. אך הם לא ראו. האם אתם רואים? לשם הוא רוצה להוביל אותנו.

TAM1897 Q1 25.8האם אתם רואים ששם רצה אלוהים להוביל את ישראל אז? אם כן, אז תהיו מוכנים ללכת למקום שישראל החמיצו. אך אם אתם חושבים שזה היה איזה מקדש ארצי שהקים אדם, זה כל מה שישראל ראו, וזה כל מה שתראו. וישראל לא נכנסו לארץ, וגם אתם לא תיכנסו. עלינו לראות יותר ממה שישראל ראו, אחרת לעולם לא נגיע רחוק יותר ממה שישראל הגיעו. אבל מדוע ישראל לא ראו יותר ממה שראו? — הם לא האמינו. אך אתם ואני עלינו להאמין כעת במה שישראל לא האמינו אז, אחרת לעולם לא נקבל את מה שישראל החמיצו. אך אם נאמין במה שישראל לא האמינו, אזי נובל אל הנחלה שאליה ישראל לא הובאו, אל המשכן שאליו ישראל לא נכנסו, אל משכן הקודש של אלוהים, אל העיר שיש לה יסודות, אשר בונהה ויוצרה הוא אלוהים.

TAM1897 Q1 25.9פסוק שמונה עשר: "ה' ימלוך לעולמי עולמים." הוא רוצה למלוך עליהם בעצמו; לא עוד פרעה; לא עוד נמרוד; לא עוד עובדי אלילים אלה; לא עוד העם המורד הזה. אלוהים רצה להוביל את ישראל אל הארץ המבורכת, ולמלוך עליהם שם לעולם ועד, אך הם לא ידעו זאת. אוי, מה הם הפסידו בכך שלא האמינו באדוני! אוי, מה הפסדנו כל השנים הללו! כי כפי שאקרא לכם מחר בלילה, היינו כבר שם מזמן, אילו רק האמנו באדוני. אלוהים אומר כך, וכך הדבר. אין לנו שום הצדקה להיות בכנסיית הטברנקל הזו הלילה. אין לנו שום הצדקה להיות כאן, מן הדין, כי אין לנו שום הצדקה להיות בעולם הזה. אך מכיוון שאנו נמצאים בעולם, זהו המקום שלנו. אולם לא היינו צריכים להיות בעולם הזה כלל. היינו צריכים להיות בממלכת אלוהים כבר מזמן. זו עובדה, אחים. יש בכתבי הקודש יותר ממה שנוכל להציג כאן בשעה נוספת, רק על הרעיון הזה לבדו.

TAM1897 Q1 25.10ומשה האמין בכל זה. הוא האמין שהזמן להגשמת ההבטחה קרב. אך בקרוב הוא עמד לתפוס את כס המלוכה של מצרים. הוא עמד להיות מלך. הוא עמד לשלוט; למלא תפקיד, גבוה יותר מזה של ראש עיר או פקיד בכל עיר שהיא. הוא עמד לשלוט לא רק בממלכה, אלא באימפריה; אימפריית העולם, וזוהי הייתה זכותו. בזכות כפולה היא הייתה שייכת לו. הוא לא היה צריך להתמודד על התפקיד. היא הייתה אמורה ליפול בחלקו, ולא היה מי שיערער על זכותו. נותר רק צעד אחד אל הכס; רק עד שפרעה זה ימות, והוא היה קרוב לגיל מאה. אז משה זה היה הופך למלך העולם, כי האימפריה המצרית השתרעה על פני העולם כולו.

TAM1897 Q1 25.11גם ישראל עברה תקופה קשה באותה עת. ישראל הייתה מדוכאת, נרדפת ונאלצה לעבוד במפעלי לבנים. משה יכול היה לומר: "עכשיו עמנו מדוכא; הוא נרדף; הוא סובל למען אלוהיו; אך זה לא יימשך זמן רב, לכל היותר, כי פרעה קרוב למאה שנים, ואינו יכול לחיות עוד זמן רב. אז אנהיג רפורמה. אשים את הממשל הזה על מסלול נכון. אשלוט בצדק. לא כמו הפרעונים הרשעים האלה. אני מאמין באלוהים. אני נוצרי, ואני מתאים לשלטון הרבה יותר דווקא משום שאני נוצרי." והוא לא רק היה יכול להסיר את סבלותיהם, אלא גם היה יכול להעניק להם משרות, ולשלוט בעולם באמצעות עם ה׳. האם הדרך לא הייתה פתוחה? זה היה רק צעד אחד אל כס המלוכה, וצעד זה היה חייב להיעשות בקרוב. אבל בואו נראה מה עשה אותו נוצרי בנסיבות כאלה. פנו לפרק י"א באיגרת אל העברים. התבוננו היטב, קראו את זה בזהירות, וראו מה כתוב שם. הפסוק העשרים וארבעה:—

TAM1897 Q1 26.1באמונה מאן משה כאשר גדל להקרא בן לבת פרעה׃

TAM1897 Q1 26.2מה פירוש הדבר לסרב להיקרא בן בת פרעה? — לסרב להיות מלך. שם היה הכס. נותר רק צעד אחד אליו. אך במקום לעלות לשם ולהתיישב על הכס, הוא ירד מטה. הוא הפנה את גבו לכס מצרים, ולכל אוצרותיה ותענוגותיה, ופנה אל ארץ אחרת; כי הגיע הזמן שבו אלוהים יקרא לעמו לצאת מאותה ארץ אל הארץ האחרת. משה האמין בישוע המשיח, ולכן האמין בהפרדת הכנסייה מהמדינה. לכן הוא התנתק מהמדינה ועמד בלב שלם לצד הכנסייה. אלוהים קרא לו לצאת מארץ זו, כפי שקרא לאביו אברהם לצאת מארצו בתחילה. אך זה לא הכול. הקשיבו: "מעדיף לסבול ייסורים יחד עם עם אלוהים, מאשר ליהנות מתענוגות מצרים לזמן מה?"

TAM1897 Q1 26.3(קהל) חטא.

TAM1897 Q1 26.4חטא? הוא היה יורש העצר. מה היה זה, אם כן, עבורו לתת את דעתו על כס המלוכה של מצרים, על הכוח ועל תענוגות העולם, ועל ממשלות העולם? מה היה זה? — חטא. האם כך כתוב?

TAM1897 Q1 26.5(קולות) כן.

TAM1897 Q1 26.6האם אתם מאמינים בכך?

TAM1897 Q1 26.7(קולות) כן.

TAM1897 Q1 26.8האם זה היה חטא עבור ישראל אז?

TAM1897 Q1 26.9(קולות) כן.

TAM1897 Q1 26.10מה זה עכשיו?

TAM1897 Q1 26.11(קולות) חטא.

TAM1897 Q1 26.12אחים, יש כמה דברים בכתבי הקודש שעלינו לחשוב עליהם. "ויבחר לסבל את עני עם אלהים מלהתענג לשעה בתענוגי החטא׃" אך אל תשכחו שהתענוגות המוזכרים כאן — תענוגות החטא — הם למעשה תענוגות מצרים; התענוגות של להיות מלך מצרים, של לכהן בממשל הארצי, של לשלוט על אנשים אחרים. כל זה היה אמור להגיע אליו על פי מוצא אמיתי, בזכות ירושה. הוא לא היה צריך להציג את עצמו כמועמד, או לגייס קולות. זה היה נופל בחלקו באופן טבעי. הכתוב אומר, שאם היה מקבל ונהנה מכל התענוגות הללו, פירושו היה ליהנות מתענוגות החטא. אך הוא ויתר על כך. מדוע? — "בחשבו את חרפת המשיח לעשר גדול מאצרות מצרים."

TAM1897 Q1 26.13היכן עמד המשיח ביחס לממשלת מצרים ולכס המלוכה? האם המשיח היה אחד עם מצרים? — לא. האם משה יכול היה לקבל גם את המשיח וגם את כס המלוכה של מצרים?

TAM1897 Q1 26.14(קולות) לא.

TAM1897 Q1 26.15אבל כס המלוכה של מצרים היה נופל בחלקו באופן טבעי בדיוק כמו שהעלים נופלים מהעצים. הוא לא היה צריך להיאבק על תפקיד. אפילו לא כדי להציג את מועמדותו.

TAM1897 Q1 26.16א. פ. באלנג'ר — או להכין עצומה.

TAM1897 Q1 26.17לא. הוא אפילו לא היה צריך להשיג נציג שיגיש את העצומה שלו לנשיא.

TAM1897 Q1 26.18הביטו שוב במצב. הנה מצרים עם כס המלכות שלה, תענוגותיה ואוצרותיה, נופלת לידיו באופן טבעי כמו העלים הנושרים מעץ, ללא כל מאמץ אישי מצדו. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לשבת בידיים שלובות, עד שהמלך ימות מזקנה, ואז הכול יהיה שלו. ובכל זאת, הוא העדיף להיות עם המשיח ולסבול את חרפתו, מאשר לשבת שם על כס המלוכה של מצרים. ושימו לב במיוחד לכך שכדי להיות עם המשיח, היה עליו להפנות עורף לכס המלוכה ולכל האוצרות וההנאות של מצרים.

TAM1897 Q1 26.19אל תגידו עכשיו שאני הוספתי את זה, שאני המצאתי את זה. שימו לב למה שאומר הכתוב, ותראו שהכל נמצא שם. האם זה לא באמת שם?

TAM1897 Q1 26.20(קולות) כן.

TAM1897 Q1 26.21בואו נקרא את זה שוב, ואז יגיע הזמן לסיים להלילה; מחר בערב נלמד שוב על ישראל:—

TAM1897 Q1 26.22באמונה מאן משה כאשר גדל להקרא בן לבת פרעה׃ ויבחר לסבל את עני עם אלהים מלהתענג לשעה בתענוגי החטא׃ בחשבו את חרפת המשיח לעשר גדול מאצרות מצרים כי הביט אל הגמול׃

TAM1897 Q1 26.23"קרב מועד ההבטחה, אשר נשבע אלוהים לאברהם" לתת לו את השכר המבורך. משה האמין בכך, והתנתק מהמדינה, הפנה עורף לכס המלוכה, ובחר בחרפת המשיח על פני כל הכוח, התענוג והתהילה של מצרים. ואל תשכחו שהוא נאלץ להפנות עורף לכל אלה, כדי להיות שותף לחרפת המשיח.