פרק 9 — זמן ההמתנה

GSAM 148.1"אז תדמה מלכות השמים לעשר עלמות אשר לקחו את נרותיהן ותצאנה לקראת החתן׃ חמש מהן היו חכמות וחמש כסילות׃ הכסילות לקחו את הנרות ולא לקחו עמהן שמן׃ והחכמות לקחו שמן בכליהן ואת נרותיהן׃ וכאשר בשש החתן לבוא ותנמנה כלן ותרדמנה׃"¹

GSAM 148.2המשיח הוא החתן שבמשל.² היציאה לקראת החתן חייבת אפוא לייצג תנועה מצד עמו של האדון לפגוש את המשיח בבואו, שכן נושא הדיון במתי כ"ד וכ"ה הוא בואו של האדון. דבר האדון הוא הנר. ³ כל העלמות לקחו את נרותיהן. הטיפשות של חלק מהעלמות התבטאה בכך שהן הסתפקו בקבלת התיאוריה של האמת, ללא אותה הקדשה כנה לאדון שתפתח את חסדי הרוח בלב המאמין. מלאכה זו מיוצגת במשל על ידי "השמן בכליהן". עיכובו של החתן חייב לייצג אכזבה כלשהי מצד אלה שיצאו לקראתו בציפייה לפגוש את אדונם.

GSAM 148הזמן שבו המשל חל

GSAM 148.3המילה "אז", הפותחת את המשל, נותנת לנו רמז לגבי הזמן שבו הוא חל. היא באה מיד לאחר מה שנאמר בפרק הקודם, לא לאחר [149] הביאה השנייה של האדון, אלא לאחר שהוכרז המשל על עץ התאנה, שלפיו ביאת המשיח "קרוב הוא לפתח", וכי הגיע הדור שלא יחלוף עד שהמשיח עצמו יופיע בענני השמים. המשל חל גם בתקופה שבה חלק מהעבדים שהפיצו את הבשורה אומרים בלבם: "בשש אדני לבוא", ומתחילים להכות את עמיתיהם, ולאכול ולשתות עם השיכורים.

GSAM 149מכים את עמיתיהם

GSAM 149.1אלה היו "עמיתים לשירות", שהכריזו בהרמוניה את אותה הבשורה; אך כעת חלק מהם סוטים ממה שלימדו, ו"מכים" את עמיתיהם המגישים את "המזון בעיתו" — המכריזים על ההכנה הנדרשת לקראת בואו הקרוב של האדון. הם "מכים" באותו אופן שבו הוצע להכות את ירמיהו. העם אמר: "לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו." ⁴ כך החלו עבדים אלה ללמד באופן שנועד לעכב את מלאכתם של העבדים "הנאמנים". אל אותה קבוצה מופנים הדברים הבאים: "זכור את אשר קבלת ושמעת ושמרה זאת ושובה ואם לא תשקד הנני בא עליך כגנב ולא תדע באי זו שעה אבא עליך׃"⁵

GSAM 149.2משל העלמות חל בתקופה שבה "עמיתים" מתרחקים מהבשורה על בואו הקרוב של האדון, ו"מתחילים להכות". הם גם מתחילים לעשות דבר אחר — "לאכול ולשתות עם השיכורים". הם מצטרפים לסעודה עם אלה המבקשים לספק את תאוותיהם. שלמה אמר על כאלה: "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו׃ כי סבא וזולל יורש".⁶

GSAM 149האכזבה הראשונה

GSAM 149.3כעת תתעורר השאלה: "מה היה בחוויית הביאה שתואם את האמירות הללו?" היו [150] תנועות שהתאימו במלואן לנבואה. אלה שהעבירו את הבשורה עד אפריל 1844 פעלו בקרב הכנסיות, ופסטורים מכנסיות שונות הצטרפו למאמציהם. כך הם היו "עמיתים לשירות".

GSAM 150.1אלה שהפיצו את הבשורה לימדו כי 2,300 הימים מדניאל 8:14 יסתיימו עם השנה היהודית 1843, שתתאים לשנתנו 1844. הם הכריזו כי שעת משפטו של אלוהים תבוא בתום אותה תקופה. כל זרם דתי בארץ באותה עת סבר כי יום הדין יחל עם הביאה השנייה של אדוננו. לפיכך ניתן לראות בבירור שהאדוונטיסטים הניחו שהאדון יבוא בתום אותה תקופה נבואית. הם אמרו: "תקופה זו עשויה להסתיים ב-21 במרץ 1844, היום האחרון של השנה היהודית הטבעית 1843." לפיכך הם ציפו לסוף חודש מרץ או לתחילת אפריל 1844, כזמן שבו עשוי המושיע לבוא.

GSAM 150התפתחותם של עבדים רעים

GSAM 150.2כאשר הגיע סוף חודש מרץ, וחלף, והאדון לא בא, אלה שעבדו בעבר עם שליחי האדון, אך לא הקדישו את חייהם בלב שלם לבשורה, פנו נגדה, החלו להתנגד לעבודה, ועשו כל שביכולתם כדי לחסום את דרכם של אלה שהמשיכו ללמד את תורת בואו הקרוב של האדון ואת בשורת שעת הדין. "בלבם", אמרו, "בשש אדני לבוא". בשפתיהם לימדו עתה כי על כל העולם להתנצר לפני שהאדון יבוא; כי על כל היהודים לשוב לפלשתינה ולהקים את עבודת המקדש בירושלים, לפני שהמשיח יבוא. יש שאף לימדו כי בואו של המשיח הוא "בוא רוחני", המתרחש בעת שאדם חוזר בתשובה, וגם במות עמו. [151]

GSAM 151מתן "מזון בעיתו"

GSAM 151.1בעוד אלה פנו כך נגד עמיתיהם, אלה שעדיין החזיקו באמונה בחוזקה כינסו את המאמינים באולמות ובחורשות, והעניקו להם את "המזון בעיתו" — והראו להם כי סימני הזמנים והנבואות שהתגשמו הצהירו, בדיוק כמו לפני אכזבתם, כי בואו של המשיח היה "קרוב, אף על סף הדלת".

GSAM 151סעודות בכנסייה

GSAM 151.2בעודם עושים זאת, החלה תופעה שלא הייתה ידועה קודם לכן בכנסיות הפרוטסטנטיות — כינוס האנשים בכנסייה למשתה ו"משחקים". כל מי שרצה לבוא הוזמן לחלוק עמם את מעדניהם.

GSAM 151.3הפעם הראשונה ששמענו על דבר מסוג זה באמריקה הייתה בחודש מאי 1844, מיד לאחר האכזבה. כך היה הדבר: בעוד ויליאם מילר, באולם ברוצ'סטר, ניו יורק, לימד והטיף למאות אדוונטיסטים, באומרו להם: "אנו נמצאים בתקופת ההמתנה המוזכרת במתי כ"ה; החזיקו באמונתכם; בקרוב יתבהר לנו העניין", נקבע במרתף של אחד מבתי התפילה הגדולים ביותר ברוצ'סטר "פסטיבל". קהל רב התאסף, הן חברי הכנסייה והן לא-מאמינים, ובעוד נשיא מכללה תיאולוגית שעשע את הקהל בלעג על ויליאם מילר, מכרו להם צדפות, גלידה, ממתקים, ובמחיר של עשרים וחמישה סנט חוברת קטנה שהאיש הזה הכין. הספר נקרא "חשיפת המילריזם".

GSAM 151.4פחות משבועיים לאחר מכן, זרם דתי אחר באותה עיר ארגן "פסטיבל" באולם ציבורי, גבה דמי כניסה של עשרים וחמישה סנט, והזמין את כל מי שרצה לבוא ולהשתתף איתם באכילת צדפות, גלידה, עוגות וממתקים. שם ובאותו הרגע החלו המשתאות המודרניים בכנסיות, שהתפתחו ל"מפגשים חברתיים מטורפים [152] ", "שקיות הפתעה", "בריכות דגים", "מסיבות נשיקות" וכדומה. מאפיין זה של המשתאות בכנסיות התרחב עד כדי כך, שכיום מבנה כנסייה מודרני אינו עומד בסטנדרט אלא אם כן יש בו מטבח, מזווה וחדר אוכל. מצב עניינים זה הוא זה שהחל ב"זמן ההמתנה", בדיוק כפי שצוין במשל.

GSAM 152.1ויליאם מילר עצמו מספר על האירוע שהתרחש ברוצ'סטר במילים הבאות:

GSAM 152.1"אחד מדוקטורי התיאולוגיה ברוצ'סטר, מר _____, מהכנסייה _____, חיבר חוברת נגד המילריזם, הזמין את האדונים והגברות לבית האדון, ערך סעודה גדולה של צדפות ו'פיקניקים' אחרים, בדומה לבלשאצר, שתו את הקפה והתה שלהם, אכלו את המעדנים היקרים שלהם ומכרו את הגלידה והממתקים שלהם, וכן את החוברת שלו נגד הביאה השנייה של המושיע היקר.

GSAM 152.2"בלילה שלפני עזיבתי, אחד מהאדוןם הנכבדים האחרים ערך סעודת פיקניק בבית מרזח או באולם ציבורי, ומכר, כמתואר לעיל, את הכרטיסים, הגלידה והממתקים שלו. שמחתי לשמוע שחלק מהכנסיות של הזרמים השונים לא אישרו סעודות בבליות כאלה; ואני מקווה בכל ליבי שלא כל הכנסיות העדתיות הללו יימצאו 'אוכלות ושותות עם השיכורים' כשיבוא המשיח. אני נדהם מכך שהאדונים הנכבדים הללו אינם רואים את עצמם במראה של דבר אלוהים; ואני ממליץ להם לקרוא את לוקס 14:12-14; מתי 24:48-51; לוקס 13:25-28; פטרוס ב׳ 2:13; יהודה 10-21. אין ספק שזוהי תקופת אחרית הימים."

GSAM 152.3אילו הפסטור מילר היה זוכה להציץ במה שהכנסיות נכנסו אליו מאז, במסיבות התרומות שלהן, עם "עוגות ניחוש עם טבעת, משחקי נשיקות בעשרה סנט, מופעי חמורים, מפגשים חברתיים מטורפים, הגרלות קדושות" ומערך משחקי מזל אחרים וכדומה, הוא היה נרתע באימה קדושה.

GSAM 152זמן ההמתנה

GSAM 152.4האדוונטיסטים מצאו נחמה בעובדה המקראית שכאשר תפורסם ההכרזה על בואו הקרוב של [153] האדון, תהיה קשורה אליה "תקופת המתנה". זאת ראו בדברי מושיענו במתי 25:5, 6, ובחבקוק 2:1-3.

GSAM 153.1באשר לעמדתם באביב 1844, אנו מצטטים מתוך ה-Midnight Cry מ-9 במאי 1844:—

GSAM 153.2"לאחר שעברנו את נקודת הסיום לכאורה של התקופות הנבואיות, אנו נמצאים במצב שבו אלוהים חזה שילדיו ימצאו את עצמם בסוף החזון; ולשם כך הוא דאג מראש, באמצעות הנביא חבקוק, כאשר הוא אומר: 'על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי', או כפי שנכתב בשוליים, 'יתווכח עמי'. 'ויענני יהוה ויאמר כתוב חזון ובאר על הלחות למען ירוץ קורא בו׃ כי עוד חזון למועד ויפח לקץ [תקופות הנבואה] ולא יכזב אם יתמהמה [מעבר לסיומן הנראה לעין] חכה לו כי בא יבא [במלאות זמני הנבואה, שמעבר להם] לא יאחר׃"⁷

GSAM 153.3"שאזהרה זו מתייחסת לזמן הנוכחי, ניכר מכך שפאולוס מצטט אותה באיגרת אל העברים 10:36-39: 'כי צריכים אתם לסבלנות למען תעשו רצון אלהים ונשאתם את ההבטחה׃ כי עוד מעט רגע והבא יבא לא יאחר׃ הצדיק באמונתו יחיה ואם יסג אחור לא רצתה נפשי בו׃ אמנם אנחנו איננו מן הנסוגים אחור לאבדם כי אם מן המאמינים להצלת הנפש׃’

GSAM 153.4"אנו מאמינים כי אנו נמצאים בתקופה שעליה דיבר המושיע, כאשר החתן מתמהמה (מתי 25:5) — שאליה יש להשוות את מלכות השמים — כאשר 'העבד הרע [לאחר שהיה כישלון לכאורה בזמן] יאמר בלבו בשש אדני לבוא ויחל להכות את חבריו ואכל ושתה עם הסובאים', [154] והאדון יבוא 'ביום לא יצפה'.

GSAM 154.1"אנו מאמינים כי אנו נמצאים כעת באותה תקופת זמן שעליה דיבר פטרוס, כאשר 'משפטם מעולם לא יתמהמה ושברם לא ינום'; שבה 'יכניסו כתות משחיתות'. ⁸ אלה, אומר פטרוס, היו אמורים להיות, בדיוק כפי שהיו נביאי שקר בעת שנכתבו כתבי הקודש. כשם שאנשי בית ישראל אמרו: ‘יארכו הימים ואבד כל חזון,’⁹ כך בוודאי הייתה תקופה שבה נראה היה שהזמן חולף, עד שהלועגים בפטרוס ב׳ 3:4 יוכלו לשאול: ‘איה הבטחת באו?’, ולהשלות את עצמם ש‘הכל עמד כמו מראשית הבריאה.’

GSAM 154.2"אנו מאמינים כי לאור עיכוב כזה של החזון אמר השליח יעקב: 'לכן, אחים, היו סבלניים עד בוא האדון'; 'גם אתם היו סבלניים; חזקו את לבבכם, כי בוא האדוני קרב'. וכן: 'הנה, השופט עומד בפתח'."

GSAM 154.3"ואנו מאמינים כי לקראת חלוף הזמן הצפוי הזהיר אותנו מושיענו בפרק י"ב בספר לוקס: 'מתניכם יהיו חגורים והנרות דלקים׃ ואתם היו דמים לאנשים המחכים לאדניהם מתי ישוב מן החתנה וכאשר יבוא ודפק יפתחו לו כרגע׃' ¹⁰ ההמתנה מרמזת על חלוף הזמן, שכן עד לאותו זמן איננו ממתינים. לכן מוסיף אדוננו: ‘אשרי העבדים ההם אשר בבוא האדון ימצאם שקדים.’

GSAM 154.4"נמשיך, בעזרת אלוהים, להכריז: 'הנה, החתן בא; צאו לקראתו'; ו'שעת משפטו הגיעה'. ואנו סומכים שלא נכשל בהמשך קריאתנו בקול רם לעולם ולכנסייה, כדי לעורר אותם משירת ה'שלום' שלהם, ולהקשיב [155] למחוות הרחמים של אלוהים. בכוונתנו להמשיך לחכות ולצפות לבואו של האדון, מתוך אמונה כי הוא ממש בפתח."

GSAM 155הגנה על פועלם

GSAM 155.1ניתן לקבל מושג טוב על האופן שבו ראו האדוונטיסטים את עבודתם לפני ה-21 במרץ 1844, ומיד לאחר תאריך זה, על ידי קריאת הציטוט הבא, הלקוח ממאמר תחת הכותרת "הגנה", שפורסם ב-Advent Herald מ-13 בנובמבר 1844, בהוצאת ג'. וי. היימס, ס. בליס וא. הייל:—

GSAM 155.2"לא מיהרנו לאמץ את דעותינו. אנו מאמינים שהיינו מחפשי אמת כנים ונטולי פניות. צייתנו לציוויו של מושיענו לחקור את כתבי הקודש. לא הסתמכנו על חכמתנו שלנו; אלא פנינו אל אלוהים בבקשה להדרכה וכיוון, והשתדלנו להניח את עצמנו על מזבחו, מתוך אמונה כי הוא יכוון את צעדינו בדרך הנכונה. בחנו את כל הטיעונים שהועלו נגדנו מתוך רצון כנה לדעת את האמת ולהימנע משגיאה; אך עלינו להודות כי העמדות המגוונות והרב-גוניות של יריבינו רק חיזקו אותנו בדעותינו. ראינו כי בין אם צדקנו ובין אם טעינו, יריבינו לא יכלו להיות צודקים; ולא הייתה ביניהם הסכמה. טיעוניו של כל אחד מהם היו כה חלשים וילדותיים, עד שנאלצו שוב ושוב לסתור את מה שעשו בעצמם; ובדעותיהם המנוגדות והסותרות הוכיחו כי לא משנה כיצד התייחסו לדעותינו, לא היה להם כל אמון איש בדעותיו של רעהו. ויותר מכך, לא הייתה אף נקודה מרכזית בעמדתנו כולה שבה לא זכינו לתמיכה מאחד או יותר מאלה שהתאמצו להפריך את בואו המיידי של האדון. בעוד שעמד לרשותנו הפירוש המילולי של כתבי הקודש כדי לתמוך בנו, יריבינו ניסו לשווא להוכיח כי אין להבין את כתבי הקודש באופן מילולי, אף על פי שכל נבואה ש [156] התגשמה, התגשמה כך בפרטים המילוליים המדויקים ביותר שלה.

GSAM 156הסבר לאכזבה

GSAM 156.1"אך הזמן — שנת 1843, השנה היהודית — חלף, ואנו התאכזבנו מכך שלא ראינו את המלך ביופיו. וכל מי שהתנגד לנו סבר בתום לב כי כל מאפיין ייחודי של אמונתנו הוכח ככוזב; וכי עלינו, כאנשים ישרים, לנטוש את עמדתנו כולה. ולכן הם נדהמו לראותנו עדיין נאחזים בתקוותנו, ועדיין מצפים למלכנו.

GSAM 156.2"אנו, לעומת זאת, באכזבתנו, לא ראינו סיבה לייאוש. ראינו שכתבי הקודש מצביעים על כך שחייבת להיות תקופת המתנה, וכי כל עוד החזון מתעכב עלינו להמתין לו. ראינו גם כי עם תום השנה לא יכלה התקופה להסתיים במלואה, אפילו בהנחה שהכרונולוגיה שלנו הייתה נכונה; וכי הנבואות יוכלו להתגשם רק מתישהו בשנה הנוכחית; ובכל זאת הודינו בפני העולם בכנות ובאופן מלא כי טעינו בנקודה המדויקת שאליה צפינו בביטחון כה רב; אך אף על פי שטעינו כך, אנו יכולים לראות את יד אלוהים בעניין זה. אנו רואים כי הוא השתמש בהכרזה זו כאזהרה לעולם, וכמבחן לכנסייה. היא הציבה את עמו במצב של ציפייה. היא קראה לאלה שהיו מוכנים לסבול למען שמו. היא הוכיחה למי זעקת בואו של האדון הייתה בשורה של שמחה גדולה, ולמי היא הייתה צליל לא רצוי באוזניהם. היא הראתה ליקום מי יקבל בברכה את שובו של האדון, ומי ידחה אותו בבואו השני, כפי שעשו היהודים בבואו הראשון. ואנו רואים בכך צעד בהגשמת תכליתו של אלוהים, ב"יום הכנתו" זה, כדי שיוכל להוציא עם שיחפש אך ורק את רצון האדון, כדי שיהיו מוכנים לבואו." [157]

GSAM 157תולדות התנועה לאחר מרץ 1844

GSAM 157.1להלן תולדותיה הקצרות של תנועת האדוונטיסטים לאחר ה-21 במרץ 1844, מתוך הגיליון של Signs of the Times מיום 31 באוקטובר 1844:—

GSAM 157.2"לאחר תום שנת 1843 — השנה היהודית — רובם המכריע של האדוונטיסטים הגיעו למסקנה כי מעתה לא נוכל לחשב זמנים ספציפיים בוודאות כלשהי. הם האמינו כי אנו נמצאים במקום שאליו מצביעה הכרונולוגיה שלנו, בסוף כל התקופות הנבואיות, שבסיומן צפויה הביאה; וכי אף שעלינו להמתין רק אותו זמן קצר שבו הכרונולוגיה שלנו עשויה לסטות מזמנו של אלוהים, הם האמינו כי אין לנו עוד רמז לגבי הזמן המדויק. כולם לקחו את נרותיהם ויצאו לקראת החתן; אך החתן התמהמה מעבר למועד (1843) שבו היה צפוי לבוא. במהלך עיכוב זה של החזון, נראה היה שכולם נחושים להמתין לו, מתוך אמונה כי לא ייתכן שיידחה, וכי ניתן לצפות לו בכל רגע. עם זאת, עד מהרה התברר בבירור כי המונים מגבשים תוכניות לעתיד, תוכניות שלא היו מגבשים אילו האמינו שהאדון יבוא השנה; וכי הם נרדמו בכל הנוגע לתחושה המוחשית של הופעתו המיידית של האדון. במילים אחרות, הם חשבו שהוא עשוי לבוא בכל יום, או שהדבר עשוי להתעכב מעט, ובזמן הזה יוכלו ליהנות ממנוחה מרעננת. ובכן, כך היה כפי שאמר מושיענו: 'וכאשר בשש החתן לבוא ותנמנה כלן ותרדמנה'.

GSAM 157הפניית תשומת הלב לסתיו 1844

GSAM 157.3"כבר במאי 1843 הפנה האח מילר את תשומת לבנו לחודש השביעי של השנה הקדושה היהודית, כזמן לקיום אותן דמויות המצביעות על הביאה השנייה; ובסתיו האחרון התבוננו בנקודת זמן זו בעניין רב. לאחר שחלף הזמן הזה, [158] האח ס. ס. סנו אימץ במלואו את הדעה שלפיה, על פי הדמויות, ביאתו של האדון, כאשר תתרחש, חייבת להתרחש ביום העשירי של החודש השביעי; אך הוא לא היה בטוח לגבי השנה. לאחר מכן הוא הבין כי תקופות הנבואה אינן מסתיימות בפועל עד השנה הנוכחית, 1844; ואז הוא קבע כי בסביבות ה-22 באוקטובר — היום העשירי של החודש השביעי של השנה הנוכחית — נהיה עדים לבואו של אדון התהילה. זאת הוא הטיף בניו יורק, בפילדלפיה ובמקומות אחרים במהלך האביב והקיץ האחרונים; ואף שרבים אימצו את דעותיו, לא נראתה כל התממשות מוחשית של השפעותיהן עד סביבות חודש יולי.

GSAM 158יבול שנשאר בשדות

GSAM 158.1"בתחילת העונה היו כמה מאחינו בצפון ניו המפשייר משוכנעים כל כך באמונה שהאדון יבוא לפני החורף הבא, עד כי לא עיבדו את שדותיהם. בסביבות אמצע יולי — שהיה ערב חצות של יום-השנה היהודי (ערב-בוקר, לפי חישוב מהירח החדש של אפריל, תחילת השנה היהודית הזו) — אחרים שזרעו ושתלו בשדותיהם הושפעו כל כך מתחושת הופעתו המיידית של האדון, עד שלא יכלו, בהתאם לאמונתם, לקצור את יבוליהם. חלקם, כשנכנסו לשדותיהם לקצור את העשב, גילו כי אינם מסוגלים כלל להמשיך, ובהתאם לתחושת חובתם, השאירו את יבוליהם עומדים בשדה, כדי להראות את אמונתם במעשיהם, ובכך לגנות את העולם. תופעה זו התפשטה במהירות ברחבי צפון ניו אינגלנד.

GSAM 158המשפט שיקדים את הביאה

GSAM 158.2"באותה עת אימצו אחינו במיין את הדעה כי יום הדין חייב להקדים את הביאה; שהוא מתרחש במקביל לקציר, ואינו מתרחש רק בסוף העולם, אלא תופס תקופה הקודמת מיד לסוף. בהתאם להשערה זו, הם סברו [159] כי אנו נמצאים בעיצומו של המשפט, כי קו ההפרדה נמתח, וכי משרתי אלוהים נחתמים על מצחם, והשלמת תהליך זה תהיה האות לארבעת המלאכים המחזיקים בארבע רוחות הארץ (התגלות 7:1) לשחרר את אחיזתם.

GSAM 159התעוררות בחצות

GSAM 159.1"בערך באמצע יולי החלה ברכת אלוהים בהחזרת הסוררים ללוות את הכרזת הזמן, ואלה שאימצו את אחת משתי התפיסות המוזכרות, הפגינו שינוי בולט בהתנהגותם, והתעוררות פתאומית משנתם, כפי שנחזה. 'בחצות הלילה ותהי צוחה הנה החתן צאינה לקראתו׃ אז התעוררו כל העלמות ההן ותיטבנה את נרותיהן׃' החל מחודש יולי התרחשו תנועות אלו בחלקים שונים של ניו אינגלנד, והן נבדלו זו מזו; אך כולן לוו בברכת אלוהים בהחזרת רבים שנרותיהם כמעט כבו, ובהתקדשות קדושיו. בכינוס המחנה באקסטר, כל ההשפעות הללו נפגשו, התמזגו לתנועה אחת גדולה, והתפשטו במהירות בכל קבוצות האדוונטיסטים בארץ.” [160]