פרק 14 — הדלת הסגורה

GSAM 214.1"ויהי בעת לכתן לקנות ויבוא החתן והנכנות ללכת באו אתו אל החתנה ותסגר הדלת׃"¹

GSAM 214.2בואו של החתן המוזכר במשל זה אינו בואו של המשיח אל הארץ, אלא אל החתונה. החתונה היא אירוע המתרחש לפני בואו של האדון. הדבר בא לידי ביטוי בבשורה שנכתבה על ידי לוקס כך: "מתניכם יהיו חגורים והנרות דלקים׃ ואתם היו דמים לאנשים המחכים לאדניהם מתי ישוב מן החתנה וכאשר יבוא ודפק יפתחו לו כרגע׃"²

GSAM 214קבלת ממלכה המכונה "חתונה"

GSAM 214.3בואו של החתן לחתונה מתואר בדניאל 7:13, 14, שם המשיח בא אל האב כדי לקבל את מלכותו. בימי קדם, בואו של מלך לעיר בירתו כדי לקבל את כסאו ואת ממלכתו כונה "חתונה". אירוע זה — קבלת עיר הבירה ככלה — נחגג בפאר ובפומפוזיות של חתונה אמיתית. לכן, כאשר המשיח מקבל מהאב שבשמים את ממלכתו, נאמר שהוא מתחתן עם כלתו — ירושלים החדשה (התגלות 21:9); וזה מכונה במשל "החתונה".

GSAM 214.4לאחר תום אלפיים ושלוש מאות הימים, ב-22 באוקטובר 1844, אנשי תנועת האדוונט, שהשוו את האירועים שחוו לעובדות הקשורות לחתונה מזרחית, אמרו: "המשיח נכנס לחתונה". כשהתקבל [215] אור ברור יותר על אופי האירוע שעתיד להתרחש בתום 2,300 הימים, אמונתם הלכה בעקבות המשיח במלאכה שאליה נכנס; וכך, באמונה, הם "נכנסו עמו לחתונה".

GSAM 215"אשוב"

GSAM 215.1בחזון שניתן לעלמה הרמון בשנת 1845, שבו נראה המשיח עובר מהחדר הראשון לחדר השני של המקדש השמיימי, אנו מוצאים את המילים הבאות: "'המתינו כאן; אני הולך אל אבי לקבל את הממלכה; שמרו על בגדיכם נקיים מכתם, ובעוד זמן קצר אשוב מהחתונה ואקח אתכם אליי.' ואז מרכבה עטופת עננים, עם גלגלים כלהבות אש, מוקפת במלאכים, הגיעה למקום שבו עמד ישוע. הוא עלה למרכבה, והובא אל קודש הקודשים, שם ישב האב."³

GSAM 215רחמים לאחר סגירת הדלת

GSAM 215.2נראה שהדלת הסגורה במשל זה מתייחסת לאירוע המתרחש לפני בואו הממשי של בן האדם בענני השמים; שכן לאחר שהדלת נסגרה, הבתולות האחרות באו ודפקו, ונאמר להן "לשקוד" משום שאינן יודעות את היום או את השעה של בואו. שוב, דלת זו נסגרת לאחר שהעלמות החכמות נכנסו עם החתן לחתונה.

GSAM 215.3נראה מהניסוח המשמש במשל זה על העלמות כי לאחר הכניסה למשתה החתונה, עדיין קיימת הזדמנות אפילו לעלמות ה"טיפשות" להתכונן כראוי לקראת פגישתן עם החתן. הן מצוות "לשקוד". שקידה והמתנה הן תכונות הקשורות להכנה האמיתית לקראת פגישת האדון. לפיכך, נראה כי החסד אינו נשלל כאשר הדלת במשל זה נסגרת.

GSAM 215לא הדלת המוזכרת בלוקס 13:25-28

GSAM 215.4בעבר נעשו טעויות כאשר בלבלו בין הדלת המוזכרת במשל זה לדלת המוזכרת [216] בלוקס 13:25-28, שם נאמר: "והיה מיום אשר יקום בעל הבית וסגר את הדלת ותחלו לעמד בחוץ ולדפק על הדלת לאמר אדנינו אדנינו פתח לנו וענה ואמר אליכם אינני יודע אתכם מאין אתם׃ … סורו ממני כל פעלי האון׃ ושם תהיה היללה וחרק השנים כאשר תראו את אברהם ויצחק ויעקב ואת כל הנביאים במלכות האלהים ואתם מגרשים החוצה." מהדברים שלעיל עולה בבירור שכאשר הדלת הזאת נסגרת, גורלם של אלה שנשארו בחוץ נקבע. אז כבר באה מלכות האלוהים; שכן הם יראו את הנושעים במלכות. לעומת זאת, במשל על העלמות האדון עדיין לא בא למלכותו, אלא הלך אל אביו כדי לקבל את מלכותו.

GSAM 216דלת סגורה בשירות הסמלי

GSAM 216.1אלה אשר באמונה הלכו אחרי המשיח במלאכתו, לאחר תום תקופת 2,300 הימים — 22 באוקטובר 1844 — ראו שכאשר הגיע יום הכיפורים בשירות הסמלי, הכהן הגדול סגר את דלת החדר החיצוני ופתח את הדלת אל קודש הקודשים, כדי לבצע שם את מלאכת מחיקת החטאים שהודו עליהם במקדש; וכך גם המשיח, הכהן הגדול שלנו, סגר את דלת החדר החיצוני של המקדש השמימי, ופתח את החדר שבו נראה "ארון בריתו".⁴

GSAM 216מי טעה?

GSAM 216.2באותה עת היו בקרב המאמינים האדוונטיסטים כאלה שטרם קיבלו אור ברור על עבודת המקדש של המשיח, שכן תשומת לבם טרם הופנתה אל בשורת המלאך השלישי. אלה טעו כשהם בלבלו בין הדלת החיצונית של המקדש לבין הדלת הסגורה המוזכרת בלוקס 13:25-28. עם זאת, אלה לא היו אדוונטיסטים של היום השביעי. אך מי היו, וכיצד נוצרה תורה זו, ואילו נסיבות הובילו למסקנות כאלה – נשתדל להראות. [217]

GSAM 217.1האנשים שהתנתקו מהכנסיות שבשם בלבד בעקבות הכרזת בשורת הביאה, כמו גם אלה שמהם התנתקו, מוזכרים בעדות המיועדת לכנסיות החמישית והשישית מבין שבע הכנסיות שבספר ההתגלות. האזהרה לכנסייה החמישית, כנסיית סרדיס, אומרת: "זכור את אשר קבלת ושמעת ושמרה זאת ושובה ואם לא תשקד הנני בא עליך כגנב ולא תדע באי זו שעה אבא עליך׃"⁵ מלשון זו ניכר כי האנשים שאליהם מופנים הדברים שמעו את הכרזת בואו של האדון. הם הצהירו שקיבלו אותה, אך עתה עמדו להתכחש לה.

GSAM 217כנסיית פילדלפיה

GSAM 217.2כנסיית פילדלפיה, השלב השישי של כנסיית הבשורה, מוזכרת לאחר מכן. כנסייה זו מייצגת את העם שהוצא תחת הכרזת הבשורות הראשונה והשנייה של התגלות 14. אל כנסייה זו אומר האדון: "הנני בא מהרה החזק באשר לך למען לא יקח איש את נזרך׃"⁶ אליהם פונים שוב במילים הבאות: "ואל מלאך קהל פילדלפיא כתב כה אמר הקדוש האמתי אשר בידו מפתח דוד הפתח ואין סגר והסגר ואין פתח׃ ידעתי את מעשיך הנה נתתי לפניך פתח נפתח אשר לא יוכל איש לסגרו כי גבורת מעט לך ותשמר את דברי ולא כחשת בשמי׃"⁷

GSAM 217מהי הדלת הסגורה שבמשל זה?

GSAM 217.3מה יש להבין מהדלת הפתוחה והסגורה בכתוב שציטטנו זה עתה? אנו סבורים שתשובה מספקת לשאלה זו ניתן למצוא בהסבר המצורף: בעוד שהיו בקרב האדוונטיסטים כאלה שקיבלו אור מתקדם, ולימדו כי המושיע העביר את שירותו מהחדר הראשון לחדר השני [218] של המקדש השמיימי, והציגו נכונה את שאלת הדלת הפתוחה והסגורה לאלה שהיו מוכנים לשמוע, הייתה קבוצה אחרת שהתנגדה לאמת זו, וניסתה לבסס אמונה בדוקטרינה שהדלת הפתוחה נסגרה, והדלת הסגורה נפתחה. בכך הם חסמו את הדרך, או הפריעו לעבודתם, של משרתי האדון כאן על פני האדמה. דלתות המקדש השמיימי נפתחות ונסגרות בכוחו של המשיח — "הפתח ואין סגר". בפנייה אל כנסיית פילדלפיה, האנשים האוחזים חזק, שומרים על הדבר ואינם מכחישים את שמו, זוכים בניצחון הפותח דלת שאף אדם אינו יכול לסגור. אין ספק שהדבר מתייחס לדלת הגישה אל העם, אשר, לכאורה — כפי שנראה בהמשך — בני האדם סגרו אותה למעשה; אך כהכרה בעמידתם האיתנה, האדון מציב לפני המאמינים "דלת פתוחה" שאף אדם אינו יכול לסגור.

GSAM 218דלת הדיבור

GSAM 218.1בכתבי הקודש מובאים מקרים רבים שבהם הדלת משמשת במובן זה. פאולוס, במכתבו לקורינתים, אומר: "כי נפתח לי פתח גדול ורב פעלים ורבים המתקוממים׃" ⁸ כמו כן, במכתבו השני אל הקורינתים הוא אומר: "בבאי לטרואס על דבר בשורת המשיח אף כי נפתח לי פתח באדנינו׃ לא היתה רוחה לרוחי על אשר לא מצאתי שם את טיטוס אחי". ⁹ כמו כן, הוא פנה אל הקולוסים בבקשה זו: "התמידו בתפלה ושקדו בה בתודה׃ והתפללו גם בעדנו למען יפתח לנו האלהים את שער הדבור לחות את סוד המשיח אשר בעבורו אסור אנכי׃"¹⁰

GSAM 218.2מכתבי הקודש הללו עולה כי הזדמנויות להכרזת האמת מכונות "דלתות פתוחות"; ומדבריו אל כנסיית פילדלפיה נראה כי באותה עת שבה נקרא העם הזה, אנשים עשו מאמצים קדחתניים לסגור בפניהם את דלת הדיבור. בעוד שכנסיית פילדלפיה עברה את הניסיון, כשהיא אוחזת בחוזקה ב"דבר" וב"שם" שלו, דבר האדון אליהם [219] היה, כי יציב לפניהם דלת פתוחה שאף אדם לא יוכל לסגור.

GSAM 219המצב לאחר ה-22 באוקטובר 1844

GSAM 219.1כעת, כאשר המקרה מונח לפנינו כפי שתואר בדברי הנבואה, הבה נביט לאחור על המצב עם התפתחות האירועים. כפי שכבר הוצג, עד אפריל 1844, הכנסיות היו פתוחות להכרזת בשורת הביאה, והקריאות לפועלים היו רבות יותר מכפי שהמטיפים החיים יכלו לספק. לאחר האכזבה, באביב 1844, אלה שלא אימצו את הדוקטרינה בכנות, פנו להתנגד לה. כאשר, בקיץ 1844, עם הכרזת בשורת המלאך השני מ"התגלות" פרק 14 ו"צוחת חצות הלילה" (מתי 25), התעוררה רדיפה מרה ביותר כלפי אלה שעדיין העזו לאשר את אמונתם בבואו הקרוב של האדון. מתנגדים אלה ניסו בדרכים שונות לדכא את הנושא, ובכל דרך אפשרית לעכב את עבודתם של אלה שעדיין הכריזו כי "שעת משפטו הגיעה". ויליאם מילר אמר על התנגדות זו: "זוהי ההתנגדות הבלתי טבעית והבלתי מוסברת ביותר". ההתנגדות הייתה כה נחושה לקראת תום 2,300 הימים, עד שג'ורג' סטורז אמר עליה: "סיימנו עם הכנסיות שבשם בלבד ועם כל הרשעים, אלא במידה שזעקה זו תשפיע עליהם".

GSAM 219.2לאחר תום התקופה, כאשר ההתנגדות והלעג מצד הרשעים התגברו פי שניים ופי שלושה, אמר ויליאם מילר על המצב: "עשינו את מלאכתנו בהזהרת החוטאים, ובניסיון לעורר כנסייה פורמלית. אלוהים, בהשגחתו, סגר את הדלת".¹¹

GSAM 219קשיחותם הכללית של החוטאים

GSAM 219.3התנהגותו של העולם הלועג לא רק הקשיחה את לבם של החוטאים כלפי תורת הביאה, אלא שעדותם של אנשי הכנסיות שבשם בלבד הייתה זו: "כאשר אנו נזכרים עד כמה 'מעטים ונדירים' הם מקרי התשובה האמיתית, ובחוצפה ובקשיחות כמעט חסרות תקדים של החוטאים, [220] אנו כמעט קוראים בלי משים: 'האם שכח אלוהים להיות רחום? או שמא דלת הרחמים נסגרה?'"¹²

GSAM 220.1מאת עובד אחר אנו קוראים עוד על המצב לאחר תום התקופה הנבואית: “אז היה כמעט בלתי אפשרי להגיע אל הלא-מאמינים; האכזבה משנת 1844 בלבלה כל כך את מוחם של רבים, והם סירבו להקשיב לכל הסבר בנושא.”¹³

GSAM 220כל הדלתות המובילות אל הלא-מאמינים נסגרו

GSAM 220.2מצב כזה נראה, לעת עתה, כסוגר את דלת הגישה לכל מי שאינו נמנה עם אלה שעדיין החזיקו באמונתם ותקוותם בבואו הקרוב של המשיח. מכיוון שדלת הדיבור נראתה סגורה לחלוטין, והעם האדוונטיסטי ראה כי במשל יש דלת סגורה המתייחסת לחווייתם, ניתן להבין בקלות כיצד הגיעו למסקנה כי לא נותרו עוד רחמים לחוטאים: או, כפי שהביעו זאת חלקם, כי "דלת הרחמים נסגרה", במיוחד אם חשבו שהדלת הסגורה במשל זה והדלת הסגורה בלוקס 13 הן אותה דלת. אם העם סירב בתוקף לשמוע, ובכך הקשה את לבו, כיצד יכלו לחזור בתשובה?

GSAM 220מי לימד לראשונה את תורת "הדלת הסגורה" השגויה?

GSAM 220.3כעת עולה השאלה: מי החל ללמד את הדוקטרינה של "אין רחמים לחוטאים"? מי האמין בה? ומי דחה אותה? כתשובה לשאלה הראשונה, נפנה את תשומת הלב לדיווח על ביקור שערך ג'. וי. היימס באביב 1845 במדינת מיין. הוא אומר:—

GSAM 220.4"האח ג'וזף טרנר ואחרים נקטו בעמדה כי אנו נמצאים בשבת הגדולה — שששת אלפי השנים הסתיימו — ולכן אף אדוונטיסט לא צריך לבצע עוד עבודת כפיים. לעשות כן יביא, לדעתם, בוודאות לאובדנם הסופי.

GSAM 220.5"בעודם ממתינים במצב זה של חוסר מעש בכל הנוגע לעבודה ידנית ארצית, אור חדש, כפי שנחשב, האיר [221] על מוחו של האח טרנר, כלומר, שהחתן כבר בא— שהוא בא ביום העשירי של החודש השביעי בשנה היהודית שחלפה — שהחתונה התקיימה אז — שכל העלמות אז, במובן מסוים, נכנסו עמו לחתונה, והדלת נסגרה!— אף אחת מהן לא יכלה לאבוד, ואיש מבחוץ לא יכול היה להיוושע. כך הסתיימו כל העניינים הרוחניים של כדור הארץ האדיר הזה."¹⁴

GSAM 221מי התנגד בתקיפות לתיאוריה השקרית?

GSAM 221.1הפסטור טרנר החל ללמד את תורתו של "אין עוד רחמים" בפריז, מיין, ולזמן קצר צבר קהל מאמינים לא מבוטל באזור זה של המדינה. מכיוון שהדלת בפני אנשים מחוץ לקהילת האדוונטיסטים — בין אם היו מאמינים מוצהרים ובין אם לא — הייתה סגורה לחלוטין, רבים נטו באופן טבעי לאמץ את השקפתו של טרנר בנושא.

GSAM 221.2כדי למנוע אי-הבנה של המונח "אדוונטיסט", נתייחס מעתה לקבוצה זו כ"אדוונטיסטים של יום ראשון"; ורבים מקבוצה זו קיבלו את השקפותיו של מר טרנר. הם עדיין לא ראו או שמעו את אמת השבת, ואף לא שמעו על בשורת המלאך השלישי. על אלה מדברת הגברת ווייט כך באחת מפרסומיה:—

GSAM 221.3"לאחר שחלף זמן הציפייה בשנת 1844, האדוונטיסטים עדיין האמינו כי בואו של המושיע קרוב מאוד; הם סברו כי הגיעו לנקודת משבר חשובה, וכי מלאכתו של המשיח כמליץ בעד האדם לפני אלוהים פסקה. לאחר שהזהירו מפני בואו הקרוב של יום הדין, חשו כי מלאכתם למען העולם הסתיימה, ואיבדו את נטל נפשם למען ישועת החוטאים, בעוד שהלעג הנועז והמגדף של הרשעים נראה להם כראיה נוספת לכך שרוח אלוהים נשללה מאלו שדחו את רחמיו. כל זאת חיזק את אמונתם כי תקופת הניסיון הסתיימה, או, כפי שניסחו זאת, "דלת החסד נסגרה". כפי שנאמר, האדוונטיסטים היו מאוחדים למשך זמן קצר באמונה כי דלת הרחמים נסגרה."¹⁵ [222]

GSAM 222.1בציטוט זה מציינת הגברת ווייט את העמדה שנקטו האדוונטיסטים של יום ראשון. היא אפילו לא רומזת כי האמינה בכך. כפי שהודגם לעיל, הדוקטרינה נלמדה לראשונה על ידי ג'וזף טרנר, בפריז, מיין. הגברת ווייט (אז העלמה הרמון) פגשה את יוסף טרנר במקום הנזכר לעיל בתחילת האביב של 1845, ושמעה אותו מכריז על תורתו שלפיה "לא עוד עבודה פיזית לאדוונטיסטים, ולא עוד רחמים לחוטאים", ואמרה לו בפירוש שהוא "מלמד תורה שקרית; שיש עדיין רחמים לחוטאים, ולמי שלא דחו את האמת מתוך הבנה."

GSAM 222התנגדות לתיאוריית "אין רחמים"

GSAM 222.2ג'. נ. אנדרוז, שהתגורר בפריז, מיין, בשנים 1844 ו-1845, והכיר היטב את דרכם של האנשים שם, כמו גם את דרכו של ג'וזף טרנר, שלימד כי אין עוד רחמים לחוטאים, אומר על עמדתה של העלמה הרמון בנושא באותה עת: "במקום שהחזונות יובילו אותם לאמץ השקפה זו, הם תיקנו את אלה שביניהם עדיין דבקו בה."¹⁶

GSAM 222.3העלמה הרמון ביקרה בפעם השנייה בפריז, מיין, בקיץ 1845. בנוגע לביקור זה אצטט מדבריה של גברת טרוסדייל, שהתגוררה אז בפריז. היא אומרת:—

GSAM 222.4"במהלך ביקורה של העלמה הרמון בפריז, מיין, בקיץ 1845, סיפרתי לה את הפרטים הנוגעים לחברה יקרה שלי, שאביה מנע ממנה להשתתף במפגשים שלנו, ולכן היא לא דחתה את האור. היא השיבה בחיוך: 'אלוהים מעולם לא הראה לי שאין ישועה לאנשים כאלה. רק לאלה שאור האמת הוצג בפניהם והם דחו אותו ביודעין אין ישועה'."¹⁷

GSAM 222.5היא גם מתייחסת לביקור שלישי של העלמה הרמון בפריז, בשנת 1846, כדלקמן:—

GSAM 222תוכחה נוספת נגד התיאוריה השקרית

GSAM 222.6"אירוע נוסף הראוי לציון היה חזון שניתן בשנת 1846, בפריז, מיין. הוצג בפני העלמה הרמון שכאשר [223] השטן לא יוכל למנוע מאנשים בעלי לב כנה למלא את כל חובתם, הוא יפעיל את כישוריו כדי לדחוף אותם מעבר לחובתם. אחות טובה אחת סיפרה לקהילות שאלוהים דחה אותן משום שהן דחו את המסר שנשלח משמים כדי להצילן. לאחות הרמון הוצג כי אין כל אמת במסר שלה, שכן היו רבים בקהילות שעדיין יאמצו את האמת; כי המלאכים הטובים עדיין יפעלו למען הנשמות בקהילות אלה, וכאשר יעשו כן, הם [המלאכים] ישאירו את האחות הזו, עם המסר שלה [כלומר המסר שלה על "חוסר הרחמים"], מחוץ לדלת."¹⁸

GSAM 223אין סתירה

GSAM 223.1מכיוון שישנם אנשים הנלהבים מאוד לנסות להוכיח שגברת ווייט לימדה בעבר את התיאוריה של "אין עוד רחמים לחוטאים", אך כיום היא מלמדת את ההפך, אציג עדויות מאנשים שהכירו את עבודתה משנת 1845, בנוגע למאמציה להמרת חוטאים. להלן הצהרה מאת אירה אבי, מברוקפילד, מחוז מדיסון, מדינת ניו יורק:—

GSAM 223.2"בין השנים 1846 ו-1850, האח והאחות ווייט באו לביתנו, והיו נלהבים מאוד כלפי הילדים וכלפי אלה שלא דחו את האמת. הם פעלו למען נשמות שלא חזרו בתשובה, ואני לא זוכר ששמעתי את האחות ווייט אומרת שאין תקווה לסוררים ולאלה שלא דחו את האמת."¹⁹

GSAM 223עדות של אדוונטיסטים של יום ראשון

GSAM 223.3באשר למה שיודעים האדוונטיסטים של יום ראשון בניו אינגלנד על דוקטרינת "הדלת הסגורה" הקיצונית, יעיד המכתב הבא:—

GSAM 223.4"בין ה-5 ל-9 באוגוסט 1891 ניהלתי ויכוח עם הפסטור מיילס גרנט בברוקסטון, עיר המונה כ-30,000 תושבים. הוויכוח נערך באוהל גדול, בהנחייתו של מר ג'ון ברבור, לשעבר נשיא מועצת העיר. עיר זו [224] נמצאת במרחק של כעשרים מייל מבוסטון. הדיון נסב על סוגיית השבת, אך מר גרנט ניסה לגרור לדיון את נושא חווייתה של האחות ווייט בעבודה זו. הוא טען כי 'הוצג בפניה, עוד בשנת 1844, שתקופת הניסיון הסתיימה, ואין עוד רחמים לחוטאים'."

GSAM 224.1"בתגובה, אמרתי לו כי כמעט כל האדוונטיסטים של יום ראשון אימצו עמדה זו, בשלב מסוים, לפני שהתפצלנו מהם, וכי במקום שהאחות ווייט תתמוך בעמדה זו בכלל, אחד הדברים הראשונים שהוצגו בפניה היה שעמדה זו היא 'שקרית', ושעדיין יש רחמים לחוטאים. אמרתי: 'כך הדבר, והפסטור גרנט יודע שזה כך.' כשאמרתי זאת, רבים מאנשי האדוונטיסטים של יום ראשון שישבו לפניי [קבוצה זו היוותה חלק ניכר מהאוהל הגדול שהיה מלא] הנהנו בראשם בהסכמה נחרצת וחיובית לדברים. די אם נאמר שהפסטור גרנט לא הזכיר את הנקודה הזו שוב במהלך הוויכוח." חתום: "ג'ורג' א. פיפילד, סאות' לנקסטר, מסצ'וסטס, 6 בדצמבר 1895."

GSAM 224הגברת ווייט, שתמיד שואפת לישועת החוטאים

GSAM 224.3העובדה שגברת ווייט פעלה למען חזרתם בתשובה של חוטאים משנת 1844 ועד היום, מוכחת עוד יותר על ידי העובדות הבאות: היא ופסטור ווייט ערכו אסיפה בביתו של אלברט בלדן, ברוקי היל, קונטיקט, שהחלה ב-20 באפריל 1848. באסיפה זו הושקעו מאמצים למען כמה אנשים מהעולם. פסטור ווייט ואשתו גילו עניין מיוחד בנשמות כאלה. בנושא זה נביא את עדותו של אחד מאנשי הקבוצה הזו, שקיבל את הטבילה מידיו של הפסטור ווייט. ג'ון י. וילקוקס, שכתב מקנסינגטון, קונטיקט, ב-22 בפברואר 1891, אומר:—

GSAM 224.4"הובאתי אל האמת בתקופה שבה התקיימו האסיפות בחדר הלא גמור שבביתו של האח א. בלדן, ברוקי היל, קונטיקט. קבלת אור האמת הנוכחית על ידי התאפשרה הודות למאמציהם של האח והאחות ווייט. זמן קצר לאחר מכן נטבלתי על ידי האח ווייט. אלמלא העידוד והכוח שקיבלתי מהם, איני יודע אם [225] הייתי מעז אי-פעם לחשוב או להרגיש שאני מקובל על ידי האדון. הם גילו עניין עמוק בגורלי, ועמלו כדי לעזור לי."

GSAM 225.1הפסטור ווייט אמר על אותה פגישה במכתב לסטוקברידג' האוולנד, מטופשם, מיין: "האח בייטס הציג את המצוות באור ברור מאוד, וחשיבותן הודגשה באמצעות עדויות רבות עוצמה. הדברים השפיעו על חיזוק אלה שכבר היו באמת, ועל הערת אלה שטרם החליטו סופית."

GSAM 225עבודה למען החוטאים באוסוויגו, ניו יורק

GSAM 225.2בשנת 1849 פעלו הפסטור ג'יימס ווייט ואשתו באוסוויגו, ניו יורק. באותן פגישות חזרו בתשובה חירם פאץ' והעלמה בנסון, שהיו מאורסים, לאלוהים ולאמת הנוכחית.

GSAM 225.3במרץ 1850 נערכו שוב מפגשים באוסוויגו. בגיליון אפריל של Present Truth, הפסטור ווייט, בהתייחסו לאותם מפגשים, אמר:

GSAM 225.3"עבודה מעניינת מאוד מתרחשת כעת בקרב ילדי השארית בעיר זו. ישועתם הייתה הנושא המרכזי במפגשים שלנו בשתי השבתות האחרונות, ואלוהים בירך אותנו באופן נפלא. האמת השפיעה לטובה עלינו כמו גם על ילדינו. בערב שלאחר יום ראשון שעבר, קיימנו מפגש שנועד במיוחד למענם, ורוח האדון נשפכה בקרבנו. כל הילדים השתחוו לפני האדון, ונראה היה שהם חשים בחשיבות של שמירת המצוות, ובמיוחד המצווה החמישית, ושל חיפוש הישועה באמצעות ישוע המשיח. זה היה אחד המפגשים המעניינים ביותר שראיתי אי-פעם."

GSAM 225.4בגיליון Present Truth מנובמבר 1849 פרסם הפסטור ווייט תיאור של מספר אנשים שחזרו בתשובה ונטבלו; ובגיליון האחרון של עיתון זה משנת 1850 יש תיאור של אסיפה שהתקיימה בווייטספילד, ורמונט, ושל נוכחותו של היימן צ'רצ'יל, שרק זה עתה חזר בתשובה מדרכי העולם. במאמר מתייחסים אליו כאל "אח". איך ייתכן הדבר אם לא נותרו עוד רחמים לחוטאים? [226]

GSAM 226עדותם של עשרים ואחד עדים

GSAM 226.1בהקשר זה אנו מביאים עדות שנחתמה בשנת 1888 על ידי עשרים ואחד אנשים, שכל אחד מהם היה חלק מתנועת האדוונטיסטים בשנת 1844, והכיר היטב את עלייתה של בשורת המלאך השלישי. כולם היו חלק מהבשורה לפני שנת 1851, ורובם היו קשורים לאדוונטיסטים של היום השביעי כמעט מרגע עלייתה של בשורת המלאך השלישי:—

GSAM 226.2“אנו, החתומים מטה, שהכרנו היטב את תנועת האדוונטיסטים בשנת 1844 עם חלוף המועד, ואשר אימצנו את אמת בשורת המלאך השלישי כבר בשנת 1850, חותמים בזאת בשמחה על ההצהרה הבאה הנוגעת ל’דוקטרינת הדלת הסגורה’ שהחזיקו בה המאמינים בבשורת המלאך השלישי מרגע הופעתה ועד לתאריך האחרון שהוזכר, ומאז והלאה.

GSAM 226.3"הם האמינו, בהתאם להתגלות 3:7, 8 ולכתובים אחרים, כי בתום 2,300 הימים של דניאל 8:14, המשיח סיים את עבודתו בחדר הראשון של המקדש השמיימי, העביר את שירותו אל קודש הקודשים, והחל בעבודת המשפט, תוך שינוי יחסו בהקשר זה לתוכנית הישועה. כאן נפתחה דלת אחת ונסגרה דלת אחרת.

GSAM 226.4“הם האמינו כי אלה שזכו לאור ברור על בשורת המלאך הראשון, ופנו נגדה והתנגדו לה במרירות, נדחו על ידי אלוהים. אך הם לא האמינו כי אלה שלא זכו לאור, או אלה שלא הגיעו לגיל האחריות לפני שנת 1844, אם יבקשו את אלוהים בלב כנה, יידחו.

GSAM 226.5"אמנם הם האמינו, יחד עם ויליאם מילר וההמון הגדול של האדוונטיסטים מיד לאחר חלוף המועד, כי מלאכתם למען העולם הסתיימה, וכי האדון יבוא בקרוב מאוד; אך לאחר שהאור על המקדש והבשורה השלישית הסבירו את אכזבתם, הם לא האמינו כי החסד חלף, למעט עבור אלה שדחו את האור." [227]

GSAM 227.1חתומים: “ג'. ב. סוויט, סאות' סגינו, מישיגן; סמואל מרטין, ווסטרינדג', ניו המפשייר; אירה אבי, נורת' ברוקפילד, ניו יורק; הגברת ר. ב. אבי, נורת' ברוקפילד, ניו יורק; הגברת דיאנה אבי, נורת' ברוקפילד, ניו יורק; הגברת ל. ב. אבי, נורת' ברוקפילד, ניו יורק; היימן ס. גורני, ממפיס, מישיגן; אן א. גורני, ממפיס, מישיגן; ויליאם גיפורד, ממפיס, מישיגן; הגברת מרי ס. צ'ייס, באטל קריק, מישיגן; ס. מ. האוולנד, באטל קריק, מישיגן; הגברת פ. ה. לונט, באטל קריק, מישיגן; הגברת מלורה א. אשלי, באטל קריק, מישיגן; הגברת קרוליין א. דודג', באטל קריק, מישיגן; הגברת שרה ב. וויפל, באטל קריק, מישיגן; הגברת אוריה סמית, באטל קריק, מישיגן; גברת פאולינה ר. הליגאס, מוליין, קנזס; ר. ג. לוקווד, סנט הלנה, קליפורניה; גברת ר. ג. לוקווד, סנט הלנה, קליפורניה; רובן לובלנד, נורת' הייד פארק, ורמונט; גברת בלינדה לובלנד, נורת' הייד פארק, ורמונט.”

GSAM 227חזון שפורש שלא כהלכה

GSAM 227.2נעשה ניסיון לפרש חזון שניתן לגברת ווייט בטופשם, מיין, ב-24 במרץ 1849, כמלמד את הדוקטרינה השגויה הזו — אין עוד רחמים לחוטאים. חזון זה ניתן בדיוק כאשר הוצגו “הדפיקות של רוצ'סטר” (ספיריטואליזם). גברת ווייט ראתה כי האותות והנפלאות המסתוריים וההרפורמציות הכוזבות יתגברו ויתפשטו. רפורמציות אלו לא היו רפורמציות משגיאה לאמת (היא לא אמרה שלעולם לא יהיו הרפורמציות כאלה, אלא שהסוג שהוצג בפניה, שבו נעשה שימוש בהשפעה אנושית, היה כזה), אלא מרע לרע יותר; שכן אלה שהתיימרו לשינוי לב רק עטפו את עצמם בלבוש דתי שכיסה את עוונותיו של לב רשע. חלקם נראו כמי שחזרו בתשובה באמת, ובכך הצליחו להטעות את עמו של אלוהים; אך אילו ניתן היה לראות את ליבם, הם היו נראים שחורים כבעבר.

GSAM 227.3ואז אמרה: “המלאך המלווה אותי ציווה עליי לחפש את ייסורי הנפש למען החוטאים כפי שהיו בעבר. הסתכלתי, [228] אך לא יכולתי לראותם; שכן זמן ישועתם חלף.”²⁰

GSAM 228.1נטען כי חזון זה לימד שאין עוד רחמים לחוטאים, אך אנו שואלים: כיצד ייתכן הדבר, כאשר היא התנגדה לדוקטרינה זו מאז הרגע שבו ג'וזף טרנר לימד אותה לראשונה באביב 1845, והמשיכה לאורך כל הדרך לפעול במרץ למען התשובה והישועה של החוטאים?

GSAM 228.2ב"תוספת ל'חוויות ודעות'", שפורסמה בשנת 1853, אומרת הגברת ווייט: "ההרפורמציות הכוזבות המוזכרות עתידות להתגלות במלואן יותר. חזון זה מתייחס במיוחד לאלה ששמעו ודחו את אור תורת הביאה השנייה. הם נתונים לאשליות חזקות. לאלה לא תהיה עוד 'ייסורי נפש למען החוטאים' כפי שהייתה בעבר."²¹

GSAM 228.3המתנגדים טוענים כי הם יודעים יותר על מה שראתה הגברת ווייט בחזון זה מאשר היא עצמה. הבה נבחן זאת לרגע בהקשר לגרסתם, כלומר, שהיא התבוננה במצבם של החוטאים במקום במצבם של אנשי התחייה. לפיכך היא הביטה בחוטאים כדי למצוא "ייסורי נפש למען החוטאים", אך לא הצליחה לראות זאת. מי אי-פעם מצא ייסורי נפש למען החוטאים רק על ידי התבוננות בחוטאים? אך אנו שואלים: מה לגבי האנשים המוזכרים בעדות הנ"ל, אשר פשוט השתמשו בהשפעה אנושית ובהיפנוזה כדי לזכות בחוזרים בתשובה, וקראו לכך "מעשה רוח אלוהים"? האם מתנגדים אלה, שהיו כה להוטים להראות שגברת ווייט לימדה את תיאוריית "הדלת הסגורה" הקיצונית, מוכנים להודות שאנשי התחייה הללו היו אנשים קדושים, וזכו בחוזרים בתשובה אמיתיים?

GSAM 228.4ברור לכל אדם בעל נפש כנה כי קבוצת האנשים שאליה התייחסו בהקשר זה היו אלה שהתיימרו לחוש את ייסורי הנפש הללו, בעוד שהם דחו את האור ואת האמת, והשתמשו בהיפנוזה כדי להשיג מאמינים חדשים. לא ייתכן שאנשים כאלה חשו ייסורי נפש אמיתיים למען החוטאים, כאשר הם [229] עצמם היו נידונים לאבדון; שכן "זמן ישועתם [שלהם עצמם] חלף".

GSAM 229.1מהחזון שראתה הגברת ווייט ב-24 במרץ 1849, ניסו כמה אנשים להסיק כי הוא לימד שאין עוד רחמים לחוטאים; אך כבר הראינו שבשנת 1845, בפריז, מיין, היא לימדה שיש רחמים לכל מי שלא דחה את האור ואת האמת ביודעין ובמודע. בחזון שניתן באותו המקום בשנת 1846, הוצג כי לאדון יש "עם בכנסיות שלא דחה את האמת". לאלה שחשבו אחרת ניתנה נזיפה, ובה נאמר שמלאכי אלוהים עדיין יפעלו למענם, וכאשר יעשו כן, אלה שהוקיעו אותם יישארו בחוץ.

GSAM 229.2שוב, באפריל 1848, הפסטור ווייט ואשתו פעלו ברוקי היל, קונטיקט, למען התשובה של החוטאים. כל זאת מוכיח כי החזון מ-24 במרץ 1849 עולה בקנה אחד עם זה שניתן בפריז, מיין, בשנת 1846, ועם הדרך שנקטו משרתי אלוהים הללו באפריל 1848.

GSAM 229תבוסתו של מטיף תחייה כוזב

GSAM 229.3חזון זה פורסם לראשונה בקונטיקט, בשנת 1849. פסטור פעל שם בלהט רב כדי להשיג מומרים, ואף טען שיש לו מתנת הלשונות. הוא השתדל להשיג השפעה על הקבוצה הקטנה של שומרי השבת ברוקי היל. את אחת מהן כינה "קדושה יקרה של האדון". בנוכחותו קיבלה הגברת ווייט חזון שהראה את האופי המטעה של עבודתו, וכי "הקדושה היקרה" שלו נוקטת בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם הדיבר השביעי. אותה "קדושה" הכחישה את ההאשמה, והפסטור ניסה לשכנע בעוצמה, בניסיון לזכות באהדה כלפי "הקדושה המסכנה של האדון", כפי שכינה אותה. בלילה שלאחר מכן, האישה הצעירה הזו לקתה בהתקף של כולרה מורבוס, וחשבה שהיא עומדת למות. היא שלחה [230] לקרוא לגברת ווייט, והודתה כי מה שהוצג לגביה היה אמת; שהיא אשמה בדיוק במה שגברת ווייט הצהירה. כך נכשל העובד הכוזב הזה בהטעיית אותה קהילה, ואופי עבודתו נחשף, מה שגרם להפסקת מאמציו במקום ההוא באופן פתאומי.

GSAM 230מטיף תחייה כוזב נוסף באוסוויגו, ניו יורק

GSAM 230.1כדוגמה נוספת לעיקרון שהוצג בעדות שלעיל, וכדי להראות כיצד הפסטור ווייט ואשתו עדיין פעלו בשנים 1849–1850 למען חזרתם בתשובה של חוטאים, אנו מביאים את העובדות הבאות, שסופרו לי על ידי אליאס גודווין ואחרים מבין החברים הראשונים של הכנסייה באוסוויגו, מדינת ניו יורק:—

GSAM 230.2באותה עת (1849) התגורר במקום צעיר בשם חירם פאץ'. הוא היה מאורס לנערה שאיתה התחתן זמן קצר לאחר מכן. שניהם היו אנשים שלא חזרו בתשובה, אך נהגו להשתתף במפגשים שערך הפסטור ווייט ואשתו, וכמעט שוכנעו לחזור בתשובה. באותה עת החלה תחייה רוחנית באחת הכנסיות באוסוויגו, לא ביוזמת הפסטורים, אלא ביוזמת חבר הדיוט בולט בקהילה, גזבר קרנות המחוז. איש זה נראה נלהב מאוד, והצהיר כי הוא נושא על ליבו דאגה עמוקה לחוטאים. הוא היה פוכר את ידיו בעת שהתפלל למען הלא-מאמינים, ונראה כי היה במצוקה גדולה ביותר בשל מצבם האבוד.

GSAM 230.3מר פאץ' וארוסתו הלכו לאסיפות התחייה הללו, והיו בספק כיצד להחליט. הם נכחו באחת הפעמים שבהן הייתה לגברת ווייט חזון, ובו הופנתה תשומת לבה להושע 5:6, 7, שם נכתב: “בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יהוה ולא ימצאו חלץ מהם׃ ביהוה בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם." הוצג בפניה כי אלה שהובילו את התחייה הזו לא עמדו ישר בעיני אלוהים, וכי לא היה להם נטל אמיתי על נפשם למען החוטאים. [231]

GSAM 231נבואה על כישלון

GSAM 231.1אז אמרה למר פאץ': "נאמר לי לומר לך שבמקרה זה יתגשם הפסוק כלשונו. המתן חודש, ותדע בעצמך מהו אופיים של האנשים העוסקים בתחייה הרוחנית הזו, ואשר טוענים שיש להם נטל כה כבד על ליבם למען החוטאים." מר פאץ' אמר: "אמתין."

GSAM 231.2תוך שבועיים מהרגע שבו נמסר החזון הזה, אותו גזבר, שטען כי הוא נושא נטל כבד כל כך על ליבו למען החוטאים, התפוצץ לו כלי דם בבטנו מתוך ייסורי הנפש המזויפים שלו, והיה צורך להשכיבו במיטתו בשל איבוד דם. ענייני משרד הגזבר נאלצו לעבור לידי השריף של המחוז, אשר יחד עם אחד השוטרים בדק את היתרה המופיעה בספר החשבונות של הגזבר, ואז ספר את הכסף כהכנה לקבלת האחריות על העסק, ואז, הנה, התגלה חוסר בכסף בסכום מדויק של 1,000 דולר.

GSAM 231.3לשריף ולשוטר נראה בלתי אפשרי שאדם כה מסור לתנועת התחייה הדתית יהיה אשם בגניבת הכסף. הם סברו שהוא בוודאי שילם את הסכום, ושכח לרשום זאת כראוי בספר החשבונות; או אולי הפקיד אותו בבנק, והוא לא הופיע בחשבון שבכספת. בכל מקרה, עליהם לדרוש ממנו הסבר משכנע, אך יש לעשות זאת בזהירות; שכן אם הכסף בידיו, אין ספק שישתדל להסתיר אותו. לפיכך הוחלט שאחד מהם יקדים את חברו ויסתתר בסככה שמאחורי הבית, כדי לפקוח עין על הדלת האחורית למקרה שתתרחש תנועה כלשהי, בעוד שהשריף ייכנס דרך הדלת הקדמית. כשהשריף התקרב לבית ונכנס דרך הדלת הקדמית, הוא הבחין בשמלתה של אישה שרק עזבה את הדלת האחורית. האיש שבסככה ראה את האישה ניגשת במהירות לערימת שלג, חופרת בור בשלג, מניחה שם משהו, מכסה אותו בשלג וחוזרת לבית. [232]

GSAM 232.1השריף ניגש למיטתו של הגזבר, ולאחר ששאל לשלומו, רמז על התסבוכת במשרד, והציע כי ייתכן שהוא יוכל להסביר את הקושי. האיש, נסער מאוד, הרים את ידו אל השמים, וקרא לאלוהים לעד, ואמר כי אינו יודע דבר על הכסף. באותו רגע נכנסה אשתו, ורצתה לדעת מה קרה, ומדוע בעלה נסער כל כך. האיש השיב: "הם חושבים שיש לנו את הכסף שלהם." האישה הרימה אז את ידיה באותו אופן, וקראה לאלוהים לעד כי אין להם את הכסף, ויתרה מכך, אינם יודעים דבר אודותיו. ברגע שסיימה את המשפט, התערב השוטר, שזינק ממקום מחבואו אל ערימת השלג ברגע שנכנסה האישה לבית, ואמר: "גברת, מה זה? ראיתי אותך ממהרת לצאת מהבית ומניחה את זה בערימת השלג, והנה הוא, שק הכסף האבוד, שעליו כתוב 1,000 דולר."

GSAM 232.2כצפוי, אותה התעוררות דתית קרסה בבת אחת. מר פאץ' וארוסתו, לאחר שנודע להם אופיו של זה שהוביל את ההתעוררות, נקטו עמדה למען האמת, והצטרפו לאדוונטיסטים של היום השביעי, ובכנסייה זו נותרו חברים ראויים עד היום שבו מתו.

GSAM 232.3חזון זה, כפי שנראה בבירור, ניתן למען טובתם ולתועלתם המיוחדת של אלה שטרם חזרו בתשובה, והביא לחזרתם בתשובה של חוטאים, בעוד שהשפעתו המיידית הייתה על אלה שהיו בעצמם חוטאים ונדחו על ידי האדון בשל צביעותם. הם "ביהוה בגדו"; תוך שהם מתיימרים לחוש ייסורי נפש גדולים למען החוטאים, הם רק הולידו "בנים זרים".

GSAM 232פעילה צבועה בקמדן, ניו יורק

GSAM 232.4בין המקומות האחרים שביקרו בהם הפסטור והגברת ווייט בחורף 1849–1850, הייתה העיירה קמדן, ניו יורק, במרחק של כ-40 מייל מאוסוויגו, שם הם עדיין התגוררו. על מפגש זה אומרת הגברת ווייט:

GSAM 232.4"לפני [233] הנסיעה, הוצגה לי הקבוצה הקטנה שהצהירה על אמונתה באמת שם, ובין חבריה ראיתי אישה שהתיימרה להיות אדוקה מאוד, אך הייתה צבועה והוליכה שולל את עמו של אלוהים."²²

GSAM 233.1בינואר 1884, בעת שעבדתי במדינת ניו יורק, נודעו לי הפרטים הבאים מפי מר פרסטון, שהיה תושב קמדן בעת הוועידה הנזכרת לעיל, ואצלו התארחו הפסטור ווייט ואשתו במהלך הכנס:—

GSAM 233.2"אישה זו לימדה דעות קיצוניות בנושא ההתקדשות, באומרה שיש מצב של שלמות שיש להגיע אליו, שבו האדם יהיה מעל לחוק אלוהים לחלוטין; והיא טענה שהגיעה לאותו מצב מושלם. באמצעות תורת הקדושה הזו היא הטרידה את מוחם של חלק מאנשינו בקמדן. לאחות ווייט התגלה כי למרות כל הקדושה המדומה של אישה זו, לבה היה שחור מחטא, ובחייה היא הייתה מושחתת.

GSAM 233.3"במהלך שהותה במקום זה, קיבלה האחות ווייט חזון נוסף, בנוכחות אותה אישה, שנראתה כמי שנושאת על כתפיה נטל כבד של דאגה לנשמות אלה שטרם חזרו בתשובה; אך האחות ווייט אמרה לה כי לא היו אלה ייסורי נפש אמיתיים למען החוטאים, משום שדרכה בחיים הייתה כזו שהיא עצמה לא עמדה ישר בעיני אלוהים. 'לכן,' אמר מר פרסטון, 'מה שמכונה "חזון קמדן" התייחס באופן מובהק ובמיוחד למקרה של אותה אישה, ולא למצבם של החוטאים בכלל, וכך הבנו זאת באותה עת.'"

GSAM 233.4לאחר שגברת ווייט סיפרה על החזון שלה, קמה האישה ואמרה: "אלוהים יודע את לבי, ואם הייתם יכולים לראות אותו, הייתם רואים שהוא טהור ונקי." כך הסתיימה האסיפה. אולם זמן קצר לאחר מכן חלתה האישה מחלה קשה, וחשבה שהיא גוססת. אמרה: "אני חייבת לראות את האחות ווייט; יש לי וידוי לעשות בפניה. אמרתי לה שאני אישה טובה, שאני טהורה. זה לא נכון. אני אישה רעה. האיש הזה שאני חיה איתו אינו בעלי. עזבתי בעל טוב באנגליה, וילד קטן אחד, וברחתי עם האיש הזה. מעולם לא [234] התחתנו. התחזיתי לרופאה, ומכרתי תרופות שעליהן נשבעתי בבית המשפט שעלו לי דולר לבקבוק, אך הן עלו לי רק 12 סנט לבקבוק. כמו כן נשבעתי שפרה שמכרנו לאיש עני עלתה לנו 30 דולר, בעוד שהיא עלתה לנו רק 20 דולר."²³

GSAM 234.1דבריה של הגברת ווייט בנוגע ל"ייסורי הנפש למען החוטאים" חלים דווקא על מתחזים צבועים שכאלה, ולא על החוטאים בכלל. בהתחשב בעובדות שהוצגו לעיל, המראות כי הדוקטרינה של "אין עוד רחמים" לחוטאים הוקעה לחלוטין מרגע שהחלו להטיף לה באביב 1845; וכי הגברת ווייט פעלה במרץ למען התשובה של החוטאים לאורך כל הדרך מאז אותו תאריך, מי יכול להאמין שבשנת 1850, כאשר פורסם ספרה "חוויות ודעות", היא התכוונה ללמד כי "אין עוד ישועה לחוטאים"?

GSAM 234איש "אין עוד רחמים"

GSAM 234.2עוד בשנת 1848, נותרו פה ושם אנשים שסברו כי אין עוד רחמים לחוטאים. אלה, עם זאת, לא היו אדוונטיסטים של היום השביעי. אחד מאנשי הקבוצה הזו, בשם סוויט, התגורר בעיר רוצ'סטר, ניו יורק. זמן קצר לאחר שהכרזתי בפומבי על אמונתי ונטבלתי בקרב האדוונטיסטים של יום ראשון, השתתפתי באסיפה באוהל בקננדייגואה, ניו יורק, שהונחה על ידי הפסטורים ג'. ס. ביווטר וג'ורג' ו. ברנהם. איש זה, סוויט, נכח במקום והביע ספקות רציניים מאוד באשר לאמיתות החוויה הדתית שלי, משום ש"סבר כי עתה אין זה אפשרי שחוטאים יחזרו בתשובה". [235]