פרק 11 — בשורת המלאך השני
GSAM 171.1"ומלאך אחר בא אחריו ויאמר נפלה נפלה בבל העיר הגדולה כי השקתה כל הגוים מיין חמת תזנתה׃"1
GSAM 171.2"ויקצף בעל הבית ויאמר לעבדו מהר צא אל רחבות העיר ואל הוצותיה והבא הנה את העניים ואת הנשברים ואת העורים ואת הפסחים"2
GSAM 171.3האדון, באמצעות משרתיו, הסעיר את העולם בבשורה: "שעת משפטו באה" — בשורה שעליה כל העם המתיימר להיות עמו היה יכול להתאחד אילו רק רצה. זו הייתה הקריאה הראשונה ל"סעודת" החתונה. היא הוכרזה "אל הקרואים". 3 מכיוון שהקריאה הזו נדחתה בתירוצים שונים, ניתנה קריאה שנייה, התואמת את בשורת המלאך השני.4 באמצעות קריאה זו הפריד האדון עם שייצא אל אחרית הימים עם אור אמתו המתגבר.
GSAM 171הקריאה השנייה לסעודת החתונה
GSAM 171.4הבשורה השנייה — זו שבאה בעקבות קריאת שעת הדין — אומר: "נפלה נפלה בבל העיר הגדולה כי השקתה כל הגוים מיין חמת תזנתה׃" והקריאה השנייה לסעודה אומרת: "מהר צא אל רחבות העיר ואל הוצותיה והבא הנה את העניים ואת הנשברים ואת העורים ואת הפסחים׃" בכל אחד מהכתובים הללו, העם המתיימר להיות של האדון [172] מכונה "עיר". בשל אמונותיהם הסותרות והמבולבלות, הם מכונים "בבל". בכתוב אחר המתייחס לימים האחרונים, אנו רואים שרגע לפני בואו של האדון, עמו נקרא לצאת מ"בבל": "נפלה נפלה בבל הגדולה ותהי נוה שערים ומשמר לכל רוח טמא ומשמר לכל עוף טמא ונמאס׃ … צאו ממנה עמי פן תתחברו אל חטאתיה ופן תקחו ממכותיה"5
GSAM 172"זכור את אשר שמעת"
GSAM 172.1בפנייה אל קהילת סרדיס אנו קוראים: "זכור את אשר קבלת ושמעת ושמרה זאת ושובה ואם לא תשקד הנני בא עליך כגנב ולא תדע באי זו שעה אבא עליך׃" 6 נראה כי קהילת סרדיס קמה מתוך הרפורמציה, לאחר התקופה האפלה של פעילות "איזבל" — הכנסייה הכופרת. נאמר לקהילת סרדיס כי הייתה קהילה חיה; אך כאשר שמעה ודחתה את תורת ביאת האדון, היא הציבה את עצמה במצב שבו היא עלולה להיות מופתעת על ידי אותו אירוע כמו על ידי "גנב בלילה". כך, כפי שמציין השליח פאולוס בתסלוניקים א׳ 5:1-5, יהיה מצבם של אלה הקוראים: "שלום ובטחון", כאשר בוא האדון יהיה קרוב. אלה ההולכים באור האמת נקראים "בני היום", והאדון לא יבוא עליהם כגנב.
GSAM 172.2בתיאור הנבואי הזה של שבע הכנסיות, אנו רואים כי מיד לאחר נפילת קהילת סרדיס מופיעה כנסיית פילדלפיה, או (כמשמעות המילה) כנסיית האהבה האחוותית. כאלה היו אכן 50,000 המאמינים אשר, באמצעות בשורת המלאך השני, הוצאו מכל הכנסיות השונות, והתאחדו בקשר אחד של אהבה אחוותית סביב האמת המרכזית הגדולה של ביאתו הקרובה של המשיח. [173]
GSAM 173כיצד הוכרזה הבשורה השנייה
GSAM 173.1הגיליון Midnight Cry מ-12 בספטמבר 1844 מכיל הצהרה של הפסטור ג'. וי. היימס בנוגע לבשורת המלאך השני, ולנסיבות שהובילו להכרזתה. מכתבו נכתב במקונלסוויל, אוהיו, ומתוארך 29 באוגוסט 1844, וזו לשונו:—
GSAM 173.2"כשהתחלנו את העבודה עם האח מילר בשנת 1840, הוא כבר הרצה תשע שנים. במהלך אותה תקופה הוא עמד כמעט לבדו. אך מאמציו היו בלתי פוסקים ויעילים בהערתם של מאמינים מוצהרים לתקווה האמיתית של עם האלוהים, ולהכנה הנדרשת לקראת ביאת האדון; כמו גם בהערתם של כל שכבות האוכלוסייה שלא שבו אל אלוהים לתודעת מצבם האבוד, ולחובתם לחזור בתשובה ולהפנות את ליבם לאלוהים באופן מיידי, כהכנה לפגוש את החתן בשלום בבואו. אלה היו המטרות הגדולות של מאמציו. הוא לא ניסה להמיר אנשים לכת או למפלגה דתית כלשהי.
GSAM 173.3"כאשר השתכנענו באמת של בואו הקרוב, ואימצנו את הדוקטרינה בפומבי, החזקנו באותן השקפות, ונקטנו באותה דרך בקרב הכתות השונות, אליהן נקראנו, בהשגחת אלוהים, לעבוד. אמרנו לפסטורים ולכנסיות כי אין זה מתפקידנו לפרק אותן, או לפלג אותן ולזרוע בהן מבוכה. היה לנו יעד אחד מובהק, והוא להשמיע את ה'זעקה', את האזהרה מפני יום הדין 'הנמצא בפתח', ולשכנע את הבריות להתכונן לאירוע... הפסטורים והחברים שנעזרו בעמלנו, אך לא אימצו את הדוקטרינה בכנות, ראו כי עליהם או ללכת עם הדוקטרינה, להטיף לה ולשמור עליה, או שבמשבר שעמד בפתח, יתקלו בקשיים מול המאמינים הנחרצים והנחושים. לפיכך החליטו להתנגד לדוקטרינה, וקבעו, חלקם בדרך זו וחלקם בדרך אחרת, לדכא את הנושא. דבר זה הציב את אחינו ואחיותינו בקרבם במצב קשה ביותר. רובם אהבו [174] את קהילותיהם, ולא יכלו להעלות על דעתם לעזוב. אך כאשר לעגו להם, דיכאו אותם, ובדרכים שונות נשללו מהם זכויותיהם והנאותיהם הקודמות, וכאשר ה'מאכל בעיתו' נמנע מהם, ושירת הסירנה של 'שלום ובטחון' הדהדה באוזניהם משבת לשבת, הם נגמלו במהרה מהעדפותיהם המפלגתיות, קמו במלוא עוצמתם, התנערו מהעול, והרימו את הקריאה: "צאו ממנה, עמי".
GSAM 174במצב קשה
GSAM 174.1"מצב עניינים זה הציב אותנו במצב מאתגר, (1) משום שהיינו ממש בסוף תקופת הנבואה שלנו, שבה ציפינו שהאדון יאסוף את כל עמו לאחד; ו-(2) תמיד הטיפנו לדוקטרינה שונה; וכעת, משנוצרו הנסיבות החדשות, הדבר היה נחשב לחוסר יושר מצדנו אילו היינו מצטרפים לקריאה להפרדה ולפירוק הכנסיות שקיבלו אותנו ואת בשורתנו. לכן היססנו, והמשכנו לפעול על פי עמדתנו הראשונית, עד שהכנסייה והפסטורים לקחו את העניין רחוק כל כך, שנאלצנו, מתוך יראת אלוהים, לנקוט עמדה של הגנה על האמת ועל ילדי אלוהים המדוכאים.
GSAM 174דוגמה אפוסטולית לדרכנו
GSAM 174.2“‘והוא נכנס לבית הכנסת, ודיבר באומץ במשך שלושה חודשים, מתווכח ומשכנע בדברים הנוגעים למלכות האלוהים. אך כאשר היו כאלה שהקשיחו את לבם, ולא האמינו, אלא דיברו רעה על הדרך ההיא לפני ההמון, הוא עזב אותם, והפריד את התלמידים, מתווכח מדי יום בבית הספר של טיירנוס.’ 7 רק כאשר 'אנשים מסוימים הקשיחו את לבם' ו'דיברו רעה על הדרך ההיא [ביאת האדון] בפני ההמון', הונעו אחינו לצאת ולהיבדל מהכנסיות. הם לא יכלו לשאת את ה"דיבור הרע" של ה"משרתים הרעים", והכנסיות שיכלו לנקוט בקו [175] של דיכוי ו"דיבור רע" כלפי אלה שחיכו ל"תקווה המבורכת", לא היו בעיניהם אלא בנותיה של בבל המסתורית. כך הכריזו עליהן, ונכנסו לחירות הבשורה. ואף על פי שאולי לא כולנו מסכימים באשר למה שמרכיב את בבל, אנו מסכימים על ההפרדה המיידית והסופית מכל מי שמתנגד לדוקטרינה של ביאת האדון ומלכות אלוהים הקרובה. אנו מאמינים כי זהו עניין של חיים ומוות. להישאר קשורים לאותם גופים המדברים בזלזול על בואו של האדון או מתנגדים לו – זהו מוות. לצאת מכל המסורות האנושיות, לעמוד על דבר אלוהים, ולצפות מדי יום להופעתו של האדון – זהו חיים. לכן אנו אומרים עתה לכל מי שלכוד בדרך כלשהי בעול העבדות: "על כן צאו מתוכם והברו נאם יהוה וטמא אל תגעו ואני אקבץ אתכם׃ והייתי לכם לאב ואתם תהיו לי לבנים ולבנות נאם יהוה צבאות׃"8
GSAM 175התנגדות בלתי מוסברת
GSAM 175.1ויליאם מילר מדבר כך על הסכסוך ששרר באותה עת בין הכנסיות לאדוונטיסטים:—
GSAM 175.2"זה דבר בלתי טבעי ובלתי מוסבר ביותר שהכנסיות הנוצריות ינדו את הדוקטרינה הזו ואת חבריהן בשל התקווה המבורכת הזו. אני יודע שחלק מהכנסיות הבפטיסטיות טוענות שהן אינן מנדות אותם בשל אמונתם, אלא בשל השתתפותם בסעודת האדון עם המאמינים בביאה השנייה. אם כן, אם זה לא בשל אמונתם במושיע העתיד לבוא, מדוע אני מנודה מדוכני הדרשה שלהן, אני שמעולם לא השתתפתי בסעודת האדון אלא בכנסייה בפטיסטית? זהו תירוץ כוזב. אך זו לא יכולה להיות טענתם של המתודיסטים והפרסביטריאנים; שכן הם מאמינים בסעודת אדון פתוחה. על מה הם מדירים אותם? שמעתי על כמה שהודרו בשל 'שירת מזמורים' של הביאה השנייה; אחרים בשל טירוף, כאשר כל הטירוף שהוכח נגדם היה, שהם חיכו למשיח. אלוהים, 'סלח להם, כי הם אינם יודעים מה הם עושים'. " [176]
GSAM 176סטורז על יחסן של הכנסיות
GSAM 176.1ג'ורג' סטורז דיבר על יחסן של הכנסיות כלפי האדוונטיסטים, כך:—
GSAM 176.2"מי מהן, ברגע זה, אינה אומרת: 'אני יושבת כמלכה'? ומי מהן אינה מתענגת על הרעיון שיום אחד היא תבצע את כיבוש העולם, ושהעולם יוכפף לאמונתה? מי מהן תסכים שנשמה תישאר בקרבן בשלום, כאשר היא מצהירה בגלוי ובלי פחד על אמונתה בביאת המשיח הקרובה? האם התנאי להישאר בקרבן ללא הפרעה אינו ש'תנזרו לחלוטין' מהבעת אמונה פומבית בבואו של האדון השנה, יהיו אשר יהיו אמונותיכם בנושא, ותהיה אשר תהיה החשיבות שתראו בקריאה: 'יראו את אלוהים ותנו לו כבוד, כי שעת משפטו באה'?"
GSAM 176עדותו של מנספילד
GSAM 176.3ל. ד. מנספילד, שכתב מאונידה, ניו יורק, ב-21 במרץ 1844, מעיד כך:—
GSAM 176.4"אלוהים פועל על ליבם של ילדיו היקרים הממתינים לאדון מן השמים, ומנחה אותם לא רק להקשיב למלאך 'הנושא את הבשורה הנצחית להטיף, באומרו: שעת משפטו באה', אלא גם לציית לציווי הבא אחריו: 'צאו ממנה, עמי!' אני משוכנע יותר מאי-פעם, כי הארגונים הדתיים של היום מהווים חלק לא מבוטל מאותה בבל העתידה להיהרס באלימות, ולא תימצא עוד כלל... נראה לי, עם זאת, כי בחלק מהארגונים הדמיון ל'קרן הקטנה' בולט ביותר. כמה דוגמאות ימחישו את העניין.
GSAM 176התגלות רוח ההמון
GSAM 176.5"אח שעמל בהצלחה רבה באזור זה בהכרזת בואו של האדון, קבע [177] מועד להרצאה במקום מסוים ובזמן נתון. האדון סידר את הדברים כך שהוא היה במרחק של 16 מייל מהמקום שנקבע, אך פסטור מכנסיית _____ היה נוכח, בראש אספסוף, עם זפת ונוצות, במטרה להטילן על אותו משרת של אלוהים העליון. אותו פסטור עצמו פתח באסיפה ממושכת זמן קצר לאחר מכן, אך הכל היה קר וקפוא כקרחון הצפון — אף נפש לא התעוררה או שבה אל אלוהים. לבסוף אמר הפסטור כי הוא מאמין שעליו 'לשבת על ספסל החרדה'.
GSAM 177.1"מנהיג קבוצה בכפר זה אמר לקבוצתו, מאז שאנו מקיימים כאן אסיפות, שאם מישהו יבוא לביתו ויאמר שהוא מאמין שהמשיח יבוא השנה, הוא יגרש אותו החוצה."
GSAM 177חובה כלפי הכנסיות
GSAM 177.2בשלב זה נציג עדות מתוך פנייה אל כנס המאמינים באדוונט שהתכנס בבוסטון, מסצ'וסטס, בתאריך 31 במאי 1844, וחתום על ידי ויליאם מילר, אילון גאלושה, נ. נ. וויטינג, אפולוס הייל וג'. וי. היימס. הם אומרים:—
GSAM 177.3"נוכל לומר מילה גם על חובתנו כלפי הכנסיות. הסכנה כאן, כמו ברוב המקרים האחרים, נראית לנו טמונה בקצוות. הצורה הראשונה של הסכנה היא לאפשר לסמכות הכנסייה שאליה אנו משתייכים לכפות עלינו שתיקה בשאלה כזו של חובה. אין לנו ספק שאלפים הביאו על עצמם הרשעה לפני אלוהים בכך שנכנעו לטענות הבלתי-מקראיות של כנסיותיהם בעניין זה, ואשר, אילו היו נחושים ונאמנים, היו נמצאים כעת במצב בטוח בהרבה, ומועילים יותר, אף על פי שאולי היו נקראים לסבול.
GSAM 177.4"הצורה השנייה של הסכנה היא הכניעה לרוח נקמה כלפי הכנסיות בשל העוול שהן עשו לנו, וניהול מלחמה ללא הבחנה נגד כל הארגונים הללו. באשר לחובתם של האדוונטיסטים, [178] ביחס לכנסיות שאליהן הם עשויים להיות קשורים, אילו התבקשנו לעשות זאת, לא היינו יכולים לתת הנחיות שיהיו בעלות תחולה כללית. עליהם לפעול ביראת אלוהים, כפי שנדרש בנסיבות המקרה.
GSAM 178.1"עם זאת, עלינו להיות נחושים במילוי חובתנו, בעדותנו למען האמת בכל הזדמנות נאותה ומתאימה. ואם על ידי נקיטת דרך זו נעורר את חמתן של הכנסיות, והן יאיימו עלינו בגירוש אלא אם כן נשתוק (אם כי אם נראה לנכון לנתק את קשרינו עם הכנסייה בדרכי שלום, ייתכן שזו הדרך הטובה יותר), הבה נמלא את חובתנו, וכאשר נגורש, נהיה סבלניים בסבל העוול, ונהיה נכונים יחד עם אדוננו 'לצאת אל מחוץ לשער, נושאים את חרפתו'."
GSAM 178.2מציטוטים אלה הנוגעים להתנהגות הכנסיות כלפי מפיצי בשורת המלאך השני, ניתן לראות בבירור כיצד, כתוצאה ראשונה של קריאה שנייה זו ל"סעודה", אלה שנאספו לעדר רוחני אחד מכונים "הנכים", "הצולעים" ו"העיוורים", דבר המרמז בבירור על היחס הקשה שזכו לו מ"מכות" "חבריהם העבדים", שמהם הופרדו.
GSAM 178עם נבדל שנבחר לקבל אמיתות חדשות
GSAM 178.3ניתן להבחין בבירור במטרתו של האדון בהוצאת עם נבדל תחת הכרזת בשורת המלאך השני — הקריאה השנייה ל"סעודה" — ו"זעקת חצות". אמיתות יקרות לימים האחרונים היו אמורות להיחקר ולהוכרז — מלאכה שלא ניתן היה לבצעה בכנסיות "הכבולות לאמונות", לא יותר משניתן היה לבצע את הכרזת הבשורה לעולם על ידי הכנסייה האפוסטולית תוך שמירה על קשר עם הכתות היהודיות. אלוהים קרא להפרדה שם,9 והוא גם קרא להפרדת המאמינים באדוונט מאלה שיבקשו להחזיקם במעגל אמונותיהם. [179]
GSAM 179"שש הדרשות" של סטורז
GSAM 179.1זמן קצר לאחר יציאה זו אנו רואים כי האור הגיע לקבוצות המאמינים באדוונט בנושא העונש העתידי, כפי שהוצג בחוברת, "שש הדרשות", מאת ג'ורג' סטורז, המציגה את העמדה כי האדם מטבעו בן תמותה; שהמתים אינם בהכרה בין המוות לתחיית המתים; שהעונש הסופי של הרשעים יהיה הכחדה מוחלטת; וכי האלמוות הוא מתנת אלוהים, שניתן לקבל אותה רק באמצעות אמונה באדוננו ישוע המשיח.
GSAM 179.2אלפים מהאדוונטיסטים קיבלו את הדוקטרינה הזו על טבע האדם, אך לא כולם. דחייתה לא גרמה לבלבול בקרבם, שכן היא נתפסה כעניין של אמונה בלבד, ולא כמבחן למעמד מוסרי; לפיכך, המאמץ המאוחד להזהיר את העולם על התקרבותו הקרובה של המשיח נמשך ללא הפרעה. עם זאת, הדבר עורר את זעמן של הכנסיות נגדם.
GSAM 179חוסר היכולת להפריך את "שש הדרשות"
GSAM 179.3הפסטור המתודיסטי בעיירה שבה גרתי, אשר הצטרף בעבר להטפת תורת הביאה בשנת 1843, קיבל את "שש הדרשות", קרא אותן והודה בפני חברי קהילתו כי אינו מסוגל להפריך את התורה; אך כשראה שרבים מחברי קהילתו מקבלים אותה, יעץ לאחרים שלא לקרוא את הספר, שכן "הם יאמינו בתורה אם יקראו אותה". בחודש ספטמבר 1844, לאחר שהפסטור הזה חזר מהכנס השנתי, הוא עלה לדוכן הדרשה שלו והתנער בפומבי מתורת הביאה, וביקש בצניעות את סליחת הקהילה על כך שהזמין אי-פעם את המרצים לדבר בבית התפילה.
GSAM 179משפט על כפירה
GSAM 179.4לאחר מעשה זה של הפסטור, ננקטו במהרה צעדים כדי להעמיד לדין את המאמינים בביאת המשיח באשמת כפירה; אך מכיוון שהותר להם להגן על עמדתם על סמך [180] כתבי הקודש, הכנסייה לא זכתה בניצחון. כמה מהם הוחרמו מהכנסייה משום שדרכם לא הייתה בהרמוניה עם המשמעת, ורבים אחרים פרשו בשל החרמתם של חברים שאמונתם לא הוכחה כנוגדת את כתבי הקודש. כך נחסמה דוקטרינת האדוונט לנצח מהכנסייה שבה מצאו מאות את המושיע וזכו לאושר באלוהים.
GSAM 180.1מה שנעשה בעיר הולדתי התרחש גם במאות כנסיות אחרות ברחבי הארץ. אלה שזכו ליחס כזה מצד אחיהם לשעבר מצאו נחמה רבה בדברי הנביא ישעיהו: "שמעו דבר יהוה החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם למען שמי יכבד יהוה ונראה בשמחתכם והם יבשו׃"10
GSAM 180זעם הרשעים מתגלה
GSAM 180.2ככל שהתקרב היום שבו ציפו לבואו של האדון, המאמינים התמסרו יותר ויותר לעבודתם, והרשעים זעמו ולעגו ביתר עוצמה, כפי שניתן לראות מההצהרה הבאה שפרסם עורך ה-Midnight Cry ב-31 באוקטובר 1844:—
GSAM 180.3"ההשפעה שהייתה לתנועה זו על הרשעים, גם היא תרמה רבות לחיזוק אמונתנו כי אלוהים היה מעורב בה. כאשר התכנסו ילדי אלוהים כדי להשתחוות ולהשפיל את עצמם לפניו, ולהתכונן להופעתו, כפי שראוי לקבוצת חוטאים לעשות, אשר יכולים להיוושע אך ורק בחסד, הפגינו הרשעים את הזדון הגדול ביותר. אף על פי שלא פרסמנו הודעה על אסיפותינו אלא בעיתוננו בלבד, ולא הזמנו את הציבור אליהן, בני בליעל הצטופפו בהן וגרמו להפרעות רבות. בערבו של יום שבת, ה-12 לחודש הנוכחי [12 באוקטובר 1844], לא קיימנו מפגש בבית התפילה, כדי שהשמש [השרת] יוכל לנקות את המקום לקראת השבת [יום ראשון]. אך ההמון פרץ למקום, וסירב אפילו לאפשר זאת. אולם, [181] ראש העיר, מבלי שהתבקש לכך, התערב מיד וגרש אותם.
GSAM 181.1“במפגשים שלנו בשבת שלאחר מכן, לאחר שבית התפילה התמלא, קהל צפוף כיסה את הרחוב מול הבניין, ורבים מהם זעמו על עצם העובדה שיש מי שמאמין בבואו של האדון. בערב, בשל התסיסה בקרב ההמון, לא התקיימה אסיפה; עם זאת, הרחוב התמלא בהמון כבר בשעה מוקדמת; אך ההתערבות המיידית של ראש העיר ומשטרתו היעילה פינתה את הרחוב, לאחר ששלחו כמה מהם לתחנת המשטרה. לא נותר לנו אלא להשוות את התנהגות ההמון לזו שהקיפה את דלתו של לוט, בערב שלפני חורבן סדום... תנועה זו מצדם הייתה כה פתאומית, סימולטנית ונרחבת, עד שביטויה ביום הראשון של החודש השביעי היהודי חיזק את דעתנו כי זהו החודש המיועד.”
GSAM 181הלועגים לבשו גלימות העלייה לשמיים
GSAM 181.2ב-22 באוקטובר 1844, היום שבו הסתיימו 2,300 הימים, בפריז שבמדינת מיין, בעוד המאמינים התכנסו בבית התפילה ועסקו בתפילה רצינית ונרגשת לאלוהים, בציפייה שהאדון יבוא באותו יום, התקהלו הלועגים סביב הבית ושרו שירים סאטיריים. שניים מהפרחחים הללו לבשו גלימות לבנות וארוכות, טיפסו על גג בית התפילה, שרו שירים ולעגו לאלה שבפנים שהתפללו וחיכו לבואו של האדון.
GSAM 181.3סביר להניח שמנסיבות אלה נבעו השקרים שהופצו אודות אדוונטיסטים הלובשים גלימות עלייה לשמיים; שכן למרות שעיתוני האדוונטיסטים הציעו פרסים בסכום של עד 500 דולר עבור מקרה אותנטי אחד שבו אדוונטיסט לבש גלימת עלייה לשמיים בשנת 1844, ובכך חיכה לבואו של האדון, לא הוצג אף מקרה אחד מעולם. [182]
GSAM 182חזון הייזן פוס, 1844
GSAM 182.1בערך באותה תקופה חי בפולנד שבמדינת מיין, צעיר בשם הייזן פוס, שהאמין באמונה שלמה שהאדון יבוא ביום העשירי של החודש השביעי. הוא היה אדם נאה למראה, נעים הליכות, ומשכיל למדי. כמה שבועות לפני תום "צוחת חצות הלילה", התקרב האדון והעניק לו חזון, שבו הוצג לו מסעם של אנשי האדוונט לעיר האלוהים, על הסכנות הכרוכות בכך. ניתנו לו כמה מסרי אזהרה, שעליו היה למסור, והוא גם זכה לראות את הניסיונות והרדיפות שיבואו בעקבות זאת אם יהיה נאמן בסיפור מה שהוצג לו. כמו מר פוי, הוצגו לו שלוש מדרגות שבאמצעותן עתיד עם האלוהים לעלות במלואו על השביל המוביל לעיר הקדושה. בהיותו מאמין נחרץ בבואו של האדון "בעוד כמה ימים" (כפי ששרו אז), החלק בחזון הנוגע לשלוש המדרגות אל השביל היה בלתי מובן עבורו; ובהיותו בעל רוח גאה מטבעו, הוא נרתע מהצלב וסירב לספר על כך. החזון חזר על עצמו בפעם השנייה, ובנוסף נאמר לו שאם ימשיך לסרב לספר את אשר נגלה לו, הנטל יוסר ממנו ויועבר לאחד החלשים שבילדי האדון, כזה שיספר בנאמנות את אשר יגלה אלוהים. הוא סירב שוב. ואז ניתן לו חזון שלישי, ונאמר לו כי הוא משוחרר, והנטל הוטל על אחד החלשים שבחלשים, אשר יבצע את רצון האדון.
GSAM 182פוס נכשל בהעברת החזון
GSAM 182.2דבר זה הבהיל את הצעיר, והוא החליט לספר את אשר נגלה לו, ולפיכך הודיע על מועד האסיפה. האנשים התקהלו כדי לראות ולשמוע. הוא סיפר בזהירות את חווייתו, כיצד סירב לספר את אשר הראה לו האדון, ומה [183] תהיה התוצאה של סירובו. "ועתה," אמר, "אספר את החזון." אך אוי ואבוי! היה זה מאוחר מדי: הוא עמד לפני העם אילם כפסל, ולבסוף אמר בייסורים עמוקים: "איני זוכר ולו מילה אחת מהחזון." הוא פכר את ידיו בייסורים ואמר: "אלוהים קיים את דברו. הוא לקח ממני את החזון," ובמצוקה נפשית גדולה אמר: "אני אדם אבוד." מאותו רגע איבד את תקוותו במשיח, ונכנס למצב של ייאוש. הוא מעולם לא השתתף שוב באסיפה אדוונטיסטית, ולא גילה עניין אישי בדת. התנהגותו, בלשון המעטה, הייתה במובנים רבים כשל מי שנשללה ממנו ההשפעה העדינה של רוח האדון, כשל מי ש"ננטש לדרכיו, כדי להתמלא במעשיו שלו". במצב נפשי זה הוא נפטר בשנת 1893.
GSAM 183חזון פוס כפי שסופר על ידי אדם אחר
GSAM 183.1כשלושה חודשים לאחר שלא הצליח להיזכר בחזון שלו, שמע מחדר סמוך אדם אחר מספר חזון. האסיפה התקיימה בבית מגורים שבו שהה. הפצירו בו לבוא לאסיפה, אך סירב לעשות כן. הוא אמר שהחזון היה דומה מאוד לזה שהוצג לו, כפי ששני אנשים יכולים לתאר את אותו הדבר. וכך נודע מה ראה, אך לא הצליח לזכור כשניסה לתאר זאת. כשראה את האדם לאחר מכן, אמר: "זהו הכלי שעליו הטיל האדון את הנטל."
GSAM 183אכזבה מרה
GSAM 183.2היום העשירי של החודש השביעי, לפי הלוח היהודי (22 באוקטובר 1844), הגיע סוף סוף. הוא מצא אלפים על אלפים שציפו לרגע הזה כאל מימוש תקוותיהם. הם לא עשו כל הכנות לחיים ארציים מעבר לתאריך ההוא. הם אפילו לא העלו בדעתם את המחשבה "מה אם זה לא יקרה", אלא תכננו את ענייניהם הארציים כפי שהיו עושים אילו ציפו שאותו יום יסיים [184] את תקופת חייהם הטבעיים. הם הזהירו והפצירו ברשעים לברוח מהזעם העתיד לבוא, ורבים מן הרשעים חששו שהבשורה עלולה להתגלות כאמת. הם יעצו והתפללו עם קרוביהם, ונפרדו מאלה מביניהם שלא נתנו את ליבם לאלוהים. בקיצור, הם נפרדו מכל הדברים הארציים בכל הרצינות והיראה של מי שרואה את עצמו עומד להתייצב פנים אל פנים בפני שופט כל הארץ. כך, בחרדה שכמעט עצרה את נשימתם, הם התכנסו במקומות התפילה שלהם, מצפים בכל רגע לשמוע את "קול המלאך הראשי ואת חצוצרת אלוהים", ולראות את השמים בוערים בתפארת מלכם העומד לבוא.
GSAM 184.1השעות חלפו לאט, וכאשר סוף סוף שקעה השמש מאחורי האופק המערבי, הסתיים היום העשירי של החודש השביעי בלוח השנה היהודי. צללי הלילה פרשו שוב את מעטה העגמומיות שלהם על העולם; אך עם החשיכה הזו באה תחושת צער עמוקה ללבבות המאמינים בביאה השנייה, מסוג כזה שניתן למצוא לו מקבילה רק בצערם של תלמידי אדוננו, כאשר פנו בכובד ראש אל בתיהם בלילה שלאחר צליבתו וקבורתו של זה שרק זמן קצר לפני כן ליוו בניצחון לירושלים כמלך שלהם. [185]