פרק 7 — התפשטותה המהירה של הבשורה
GSAM 126.1"וארא מלאך אחר אביר יורד מן השמים והוא עטה ענן ועל ראשו כמראה קשת הענן ופניו כשמש ורגליו כעמודי אש׃ ובידו ספר קטן פתוח וישם את רגל ימינו על הים ואת שמאלו על הארץ׃ ויקרא בקול גדול כאשר ישאג האריה ובקראו דברו שבעת הרעמים בקולתיהם׃ וכדבר שבעת הרעמים בקולתיהם חפצתי לכתב ואשמע קול מן השמים לאמר חתום את אשר דברו שבעת הרעמים ואל תכתב זאת׃ והמלאך אשר ראיתיו עמד על הים ועל הארץ הרים ידו אל השמים׃ וישבע בחי עולמי העולמים אשר ברא את השמים וכל אשר בהם והארץ וכל אשר בה והים וכל אשר בו כי לא יהיה עוד זמן׃ אך בימי קול המלאך השביעי בעת עמדו לתקוע ונשלם סוד האלהים כאשר בשר את עבדיו הנביאים׃"1
GSAM 126המלאך כסמל לשליחים אנושיים
GSAM 126.2כפי שכבר הוצג, מלאכת הפצת הבשורה הוטלה על האדם, והאדון הבטיח את ברכתו על אמצעי זה עד "קץ העולם".2 לפיכך, המלאך הנושא את הבשורה הזאת חייב להיות סמל לבשורה הנוגעת לזמן, אשר עתידה להיות מוכרזת לתושבי הארץ. הבשורה מוכרזת מתוך ספר "פתוח", דבר המרמז בבירור כי בעבר היה סגור. שליחים אלה זוכים להוקרה מאלוהים; שכן "הקשת", [127] אות לברית אלוהים, מונחת עליהם, והם עומדים עטופים באור תפארת אלוהים, ומכריזים את הבשורה בסמכותו של בורא כל הדברים. מה שמוכרז כאן הוא בשורה הנוגעת לזמן, שבעבר הייתה "חתומה", אך כעת מוכרזת מתוך ספר "פתוח".
GSAM 127.1בפרקים הקודמים הוכח כי האדון קבע את הזמן שבו יינתן האור ביחס לסיומה של התקופה הנבואית הגדולה — אלפיים ושלוש מאות ימים — המובילה למשפט החקירה; כי הנבואה לפיה הידע יגדל התגשמה במדויק על ידי הקמתם של רבים שאליהם גילה את האור הזה; וכי הוא גם קבע את הזמן שבו יש ללמוד את "משל התאנה", על ידי העלאת מוריו באותו זמן ובאותו מקום כדי שיצאו ויכריזו על המשל הזה לעולם. באותו דיוק הוא קבע את הנקודה שבה בשורת הזמן תגיע לשיאה בקריאה רמה, ובאותו דיוק ממש הדבר התגשם.
GSAM 127הזעקה הרמה של הבשורה הראשונה
GSAM 127.2נקודת הזמן שבה הייתה אמורה להישמע הזעקה הרמה של הכרזה זו היא נושא מעניין. היא ממוקמת כאן בין תקיעת החצוצרה השישית לשביעית, דבר שניתן לראות לא רק על פי מיקומה בתיעוד הכתובים, אלא גם על פי הבשורה עצמה, האומרת: "בימי קול המלאך השביעי, כאשר יתחיל לתקוע, יגמר סוד אלוהים, כפי שהכריז לעבדיו הנביאים." זוהי עדות מכרעת לכך שהזמן המוכרז בבשורה זו נמשך עד לתקיעת החצוצרה השביעית.
GSAM 127זמן הזעקה הרמה
GSAM 127.3כאשר המלאך השביעי תוקע, אנו קוראים כי "ויפתח היכל יהוה בשמים וירא ארון בריתו בהיכל."3 בשירות המקדש הארצי, החדר שהכיל את ארון הברית — קודש הקודשים — נפתח רק פעם בשנה; זה היה ביום [128] הכיפורים, ולצורך מחיקת החטאים — טיהור המקדש. הזמן שעליו דיברו הנביאים, שבו אמורה להתרחש מלאכת הטיהור הזו, כפי שבוצעה על ידי המשיח, הוא בתום אלפיים ושלוש מאות הימים.4 כמו כן נאמר שכאשר המלאך השביעי תוקע בחצוצרה, קולות בשמים אומרים שהגיע הזמן לשפוט את המתים.5
GSAM 128.1הסמל הנבואי הזה בספר ההתגלות 10 מציג את הזמן שבו הבשורה הזאת עתידה להישמע "בקול רם", ולבסוף, "כאשר ישאג האריה". הזמן שבו, על פי נבואה זו, הבשורה הייתה אמורה להתגבר עד ל"זעקה רמה", הוא מסוף החצוצרה השישית ועד סוף אותה תקופה נבואית המובילה לטיהור המקדש, במילים אחרות, עד סוף 2,300 הימים. ארבע החצוצרות הראשונות התגשמו במלחמות הגותים, הוונדלים, ההונים וכדומה, אשר חילקו את רומא המערבית לעשרה חלקים או ממלכות.
GSAM 128החצוצרה החמישית
GSAM 128.2החצוצרה החמישית מציגה את עליית האסלאם עם ענן הטעויות שלו, אך במיוחד את תקופת "חמישה חודשים", או מאה וחמישים שנים ממש, מהזמן ש"היה להם מלך עליהם". ב-27 ביולי 1299 פלש עות'מן, מייסד האימפריה העות'מאנית, לשטחה של ניקומדיה. מאותו זמן והלאה הטרידו העות'מאנים ו"עינו" את האימפריה המזרחית של רומא עד ה-27 ביולי 1449, מאה וחמישים שנות תקיעת החצוצרה החמישית. באותה עת הגיעו הטורקים עם כוחותיהם אל העיר קונסטנטינופול עצמה, תוך שימוש באבק שריפה בלוחמתם; ומתותח כבד, שלדברי ההיסטוריון גיבון נדרשו שישים שוורים כדי לגרור אותו, ירו סלעים גדולים לעבר חומות קונסטנטינופול.
GSAM 128סיום החצוצרה השישית
GSAM 128.3בערך באותה עת נפטר יוחנן פלאולוגוס, הנחשב בעיני ההיסטוריונים לקיסר היווני האחרון. קונסטנטין [129] דקוז היה היורש החוקי לכתר, אך נאמר כי פחדיו מפני אמוראת, הסולטאן הטורקי, שניהל נגדו את המלחמה הזו, הובילו אותו לבקש מאמוראת רשות לעלות על כס המלוכה. מעשה כזה נראה כמעט כויתור על הכס לטובת הטורקים. ואכן, תוך זמן קצר מאוד השתלטו העות'מאנים על העיר קונסטנטינופול ועל האימפריה המזרחית של רומא. כך הם "הרגו" (מבחינה פוליטית) את אותה אימפריה שאותה "עינו" קודם לכן. הם היו אמורים "להרוג" אותה למשך "שעה, ויום, וחודש, ושנה".
GSAM 129.1אם נתייחס לכך כאל זמן נבואי, יום אחד לשנה, כמה זמן זה יהיה? הבעיה פשוטה: שנה – 360 ימים, או שנים; חודש – 30 ימים, או שנים; ויום אחד – שנה אחת — בסך הכול 391 ימים, או, במובן המילולי, 391 שנים. שעה היא החלק העשרים וארבעה של יום, ולכן כסמל היא תהיה חצי חודש, או חמישה עשר ימים. משך הזמן הכולל של השלטון המוסלמי העצמאי בשטחי האימפריה הרומית המזרחית יהיה אפוא 391 שנים ו-15 ימים. אם נוסיף זאת ל-27 ביולי 1449, נגיע ל-11 באוגוסט 1840, כתאריך סיום תקופת העצמאות הטורקית, כפי שנקבע בחצוצרה השישית.
GSAM 129ד"ר יאשיהו ליטץ' חוזה את נפילת האימפריה העות'מאנית
GSAM 129.2בשנת 1838 הצטרף ד"ר יאשיהו ליטץ' מפילדלפיה, פנסילבניה, לאחר שאימץ את האמת שהציג ויליאם מילר, למאמץ להגביר את הפרסום של הבשורה. הוא חיבר מאמרים לפרסום בעיתונות בנושא שבע החצוצרות שבספר ההתגלות. הוא נקט בעמדה חד-משמעית לפיה החצוצרה השישית תפסיק להישמע והאימפריה העות'מאנית תיפול ב-11 באוגוסט 1840, וכי הדבר יוכיח לעולם שיום בנבואה סמלית מייצג שנה של זמן ממשי.
GSAM 129.3חלק מהאחים, אפילו אלה שהאמינו עמו בנקודה זו, רעדו מפחד מפני התוצאה "אם הדבר לא יתקיים" כפי שאמר. אולם הדבר לא הרתיע אותו, והוא המשיך לעשות כל שביכולתו כדי לפרסם [130] את דעותיו בנוגע לשאלת טורקיה. עיתונים ציבוריים הפיצו ברבים את הטענה שהעלה בנושא. מועדוני כופרים דנו בשאלה זו במפגשים שלהם, ואמרו: "הנה אדם שמסתכן בהשערה, ואם העניין יתברר כפי שהוא אומר, הדבר יאשש ללא ספק את טענתו כי יום בנבואה מסמל שנה, וכי אלפיים ושלוש מאות ימים הם מספר כזה של שנים, וכי הם יסתיימו בשנת 1844."
GSAM 130.1פרסום הרצאתו של ד"ר ליטץ' עורר הדים נרחבים, ואלפים רבים נקראו כך לעקוב אחר סיומו של הסכסוך שפרץ בין מחמד עלי, הפאשה של מצרים, לבין הסולטאן הטורקי. מאות אמרו: "אם עניין זה יסתיים כפי שטען הדוקטור, הדבר יאשש את עקרון 'יום-שנה' לפרשנות הזמן הסמלי, ואנו נהיה אדוונטיסטים."
GSAM 130הסולטאן הטורקי במלחמה עם הפאשה של מצרים
GSAM 130.2במשך מספר שנים שקדמו לשנת 1840 היה הסולטאן מעורב במלחמה עם מחמד עלי, הפאשה של מצרים. בשנת 1838 נבלמו הסכסוכים בין הסולטאן לבין וסאלו המצרי, לפחות לזמן מה, הודות להשפעתם של השגרירים הזרים. אולם בשנת 1839 התחדשו מעשי האיבה, והם נמשכו עד שבקרב כללי בין צבאות הסולטאן ומחמד, צבא הסולטאן הושמד לחלוטין, וצי הסולטאן נלקח על ידי מחמד והובא למצרים. כוחו של הסולטאן נשחק עד כדי כך, שכאשר פרצה המלחמה שוב באוגוסט, נותרו ברשותו רק שתי ספינות מדרגה ראשונה ושלוש פריגטות – השרידים העגומים של הצי הטורקי שהיה פעם חזק. מחמד סירב בתוקף לוותר על צי זה ולהשיבו לסולטאן, והצהיר כי אם המעצמות ינסו לקחת אותו ממנו, הוא ישרוף אותו. כך עמדו הדברים, כאשר בשנת 1840 התערבו אנגליה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, והחליטו על הסדר לסכסוך; שכן היה ברור שאם יניחו לו לנפשו, מהמט יהפוך עד מהרה לשליט על כס הסולטאן. [131]
GSAM 131התערבות מעצמות הברית
GSAM 131.1"הסולטאן קיבל את התערבותן של מעצמות הברית, ובכך מסר את הסוגיה מרצונו החופשי לידיהן. בלונדון התקיימה ועידה של מעצמות אלה, בה נכח השייח' אפנדי ביי ליקגיס, כנציג מוסמך של האימפריה העות'מאנית. נוסח אולטימטום, שנועד להיות מוצג בפני הפאשה של מצרים, ולפיו היה על הסולטאן להציע לו את השלטון התורשתי על מצרים, ואת השלטון לכל ימי חייו על כל אותו חלק של סוריה המשתרע ממפרץ סואץ ועד אגם טבריה, יחד עם מחוז עכו, לכל ימי חייו; והוא, מצדו, היה אמור לפנות את כל שאר חלקי נחלות הסולטאן שהיו אז תחת כיבושו ולהשיב את הצי העות'מאני. במקרה שיסרב להצעה זו של הסולטאן, ארבע המעצמות היו אמורות לקחת את העניין לידיהן, ולהשתמש בכל אמצעי אחר שייראה להן מתאים כדי להביא אותו להסכמה.
GSAM 131.2"היה ברור שברגע שאולטימטום זה יועבר לידיו של מחמד עלי, העניין ייצא לנצח משליטתו של הראשון [הסולטאן], וניהול ענייניו יהיה, מאותו רגע, בידי המעצמות הזרות.
GSAM 131הנבואה התגשמה — קץ העצמאות הטורקית
GSAM 131.3"הסולטאן שלח את ריפת ביי בספינת קיטור ממשלתית לאלכסנדריה, כדי למסור את האולטימטום לפאשה. האולטימטום נמסר לידיו, והוא קיבל אותו לידיו, ביום האחד-עשר באוגוסט 1840! באותו יום שלח הסולטאן מכתב לשגרירי ארבע המעצמות, ובו שאל איזו תוכנית תינקט במקרה שהפאשה יסרב לציית לתנאי האולטימטום; על כך השיבו כי כבר ננקטו אמצעים, ואין כל צורך שידאג מפני כל תרחיש שעלול להתרחש. ביום זה הסתיימה התקופה של שלוש מאות תשעים ואחת שנים וחמישה עשר ימים שהוקצתה להמשך שלטון האימפריה העות'מאנית; והיכן הייתה עצמאותו של הסולטאן?— נעלמה!"6 [132]
GSAM 132.1מאותו יום ועד היום נאלץ הסולטאן לפעול תחת הכתבתן של המעצמות, ולצפות בפירוק ממלכתו, כאשר חלק אחר חלק הועבר לשימושן.
GSAM 132התעוררות העניין הציבורי בנבואה
GSAM 132.2ההתגשמות המדהימה של הנבואה השפיעה עמוקות על דעת הקהל. היא העצימה את העניין של האנשים לשמוע על נושא הנבואות שהתגשמו ואלה שעדיין מתגשמות. ד"ר ליטץ' סיפר כי בתוך חודשים ספורים לאחר ה-11 באוגוסט 1840, קיבל מכתבים מיותר מאלף כופרים בולטים, חלקם מנהיגי מועדוני כופרים, שבהם הצהירו כי ויתרו על המאבק נגד כתבי הקודש, וקיבלו אותם כגילוי של אלוהים לאדם. חלקם שבו אל אלוהים בלב שלם, ואחדים מהם הפכו לדוברים מוכשרים בתנועת הביאה השנייה הגדולה. חלקם הביעו את דעתם בפני ד"ר ליטץ' באופן זה: "אמרנו כי מפרשי הנבואות מצטטים מדפי ההיסטוריה המאובקים כדי לאשש את טענותיהם בדבר התגשמות הנבואות; אך במקרה זה עומדות לנגד עינינו העובדות החיות עצמן."
GSAM 132.3כדי להמחיש כיצד, ממש עם תום החצוצרה השישית, החלה בשורת הביאה להתפשט "בקול רם", אציין מקרה כפי שסופר לי על ידי אחד המשתתפים בהכרזת בשורה זו.
GSAM 132.4בשנת 1840, א. ס. וויליאמס, יצרן אוהלים ומפרשים גדול מרוצ'סטר, ניו יורק, קיבל את הבשורה והזמין את הפסטורים מילר והיימס לבוא לרוצ'סטר ולדבר בפני אלפי תושבי העיר. הם השיבו כי אין בידם הכסף הדרוש לשכירת אולם בגודל מספיק כדי להכיל את הקהל. הוא השיב: "יש לי אוהל עגול בקוטר 120 רגל. אני אקים אותו, אסדר את המושבים ואדאג לו, ללא תשלום. בואו והכריזו את הבשורה." "הם באו," הוא אמר לי, "והאוהל לא הכיל אפילו מחצית מאלו שבאו לשמוע, ולכן הוספתי תוספת באורך ארבעים רגל, ויצרתי אוהל בגודל 160 על 120 רגל. האוהל הזה היה מלא באנשים מדי יום, [133] ומאות אנשים הצטופפו קרוב אליו מבחוץ, כולם להוטים לשמוע את דבר האלוהים."
GSAM 133מאות מכריזים את הבשורה
GSAM 133.1כדי לענות על העניין הגובר, נעשה שימוש באוהלים גדולים, ובקיץ נערכו אסיפות בחורשות. בחורף נעשה שימוש בכמה מבנייני הכנסיות והאולמות הציבוריים הגדולים ביותר, וכולם היו מלאים עד אפס מקום במאזינים מתעניינים. במקום שהפסטור מילר יעמוד כעת, כפי שעשה לפני שנת 1840, "כמעט לבדו" בהכרזת הבשורה, הצטרפו אליו כ-300 אנשים בהכרזה פומבית על סיום תקופת 2,300 הימים, ובקריאה: "לא יהיה עוד זמן", ו"שעת משפטו הגיעה". כך אנו רואים כיצד, כאשר הגיע הזמן שקבע האדון להתפשטות הבשורה ברחבי העולם, התגשם דברו, ומיליונים הונעו ברצון לשמוע את הקריאה.
GSAM 133.2מה שהיה נכון לגבי התנועה באמריקה היה נכון גם במדינות אחרות. משנת 1840, במקום כמה אנשים בודדים שהפיצו את פרסומיהם, עשרות קפצו, כביכול, לקדמת הבמה כדי להכריז את הקריאה. באנגליה היו שבע מאות כמרים של הכנסייה האנגליקנית לבדה שהכריזו את הבשורה, שלא לדבר על עשרות אחרים שעסקו באותה מלאכה. ביותר מעשרים מהמדינות המובילות השונות בעולם הופצה הבשורה באותה התלהבות שגרמה לצופה לומר: "העם הזה רציני להחריד." [134]