פרק 12 — האכזבה — הספר המר

GSAM 185.1"ואקח את הספר מיד המלאך ואכלהו ויהי בפי כדבש למתוק ואחרי אכלי אתו וימלא בטני מרורים׃ ויאמר אלי עליך לשוב להנבא עוד על עמים וגוים ולשנות ומלכים רבים׃ וינתן לי קנה דומה למטה ויעמד המלאך ויאמר קום ומד את היכל יהוה ואת המזבח ואת המשתחוים בו׃"¹

GSAM 185.2בלשון הכתובים, "אכילת" ספר מסמלת את קבלת האמת כדי להעביר אותה לאחרים, כפי שנראה בספר יחזקאל, שם מוצג לנביא "מגילת ספר", ונאמר לו: "אכול את המגילה הזאת, ולך דבר אל בית ישראל." לאחר שאכל את המגילה, הוא אומר: "ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק."²

GSAM 185.3הנביא ירמיהו משתמש באותו דימוי: "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי."³ משפה זו אנו למדים כי "מתיקותו" של הספר בעת אכילתו מסמלת את השמחה והסיפוק שחווים אלה הניזונים כך מדבר האדון.

GSAM 185הספר המתוק, ואז המר

GSAM 185.4הספר המוזכר בהתגלות 10, שעליו נאמר כי לאוכלו היה מתוק כדבש, אך מיד לאחר שאכלו אותו היה "מר" (או, כפי שתרגמו חלקם, "ברגע שעיכלתי [186] אותו, בבטני היה פיקרה"⁴ ), היה אותו הספר שממנו הכריז המלאך, בסמכותו של זה אשר ברא את השמים, הארץ והים, "הזמן לא יהיה עוד". אכילת הספר הזה, אם כן, חייבת לייצג את קבלת ההכרזה על הזמן בשמחה. המרירות הפתאומית של הביס לאלה שאכלו אותו חייבת לייצג את הניגוד העצוב בחווייתם לאחר שתקופת הספר תסתיים, והם יגלו כי ציפיותיהם נכזבו קשות.

GSAM 186הכרזת הזמן – ביס מתוק

GSAM 186.1הכרזת הזמן בשנת 1844 הייתה אכן בשורה משמחת לאלה שהאמינו, ואשר, ללא ספק, ציפו כה בקרוב לשחרור נצחי מכל הרעות, הצרות והצער של העולם החוטא הזה. המחשבה שתוך שבועות ספורים הם יזכו לתהילה, יהפכו לבני אלמוות, ויימצאו בעיר הזהב של אלוהים, עם מלכם, הייתה אכן מעוררת השראה לנפש. כפי שניסח זאת מי שחווה זאת: "מי שאוהב את ישוע בכנות יכול להבין את רגשותיהם של אלה שציפו בעניין העז ביותר לבואו של מושיעם... ניגשנו לשעה זו ביראת כבוד רגועה. המאמינים האמיתיים נחו בקרבה מתוקה עם אלוהים, ערובה לשלום שיהיה שלהם בעולם הבא הזוהר. מי שחווה תקווה ואמון אלה לעולם לא ישכח את שעות ההמתנה היקרות הללו."

GSAM 186.2המצב הקשה במיוחד של אלה אשר, ביום האחד-עשר של החודש השביעי, מצאו את עצמם עדיין בעולם האפל הזה של ניסיונות ופיתויים, שבו הם נאלצו להתמודד עם הבוז, הלעג והזלזול מצד אלה שרק שעות ספורות קודם לכן הם הפצירו בהם להתכונן לפגוש את אדונם, מוצא ביטוי הולם במקרה של מרים, כאשר היא "עמדה בחוץ ליד הקבר ובכתה"; וכאשר פנו אליה המלאכים בשאלה: "אשה, מדוע את בוכה?", אמרה להם: "כי נשאו מזה את אדני ולא ידעתי איפה הניחהו"⁵ [187]

GSAM 187מאוכזבים, אך לא מיואשים

GSAM 187.1אלה שחוו את הסצנה הקשה הזו אמרו עליה:

GSAM 187.1"היינו מבולבלים ומאוכזבים, אך לא ויתרנו על אמונתנו. הרגשנו שעשינו את חובתנו; חיינו בהתאם לאמונתנו היקרה; היינו מאוכזבים, אך לא מיואשים. נזקקנו לסבלנות בלתי מוגבלת, שכן הלועגים היו רבים. לעתים קרובות פנו אלינו ברמיזות מזלזלות על אכזבתנו הקודמת. 'עדיין לא עליתם; מתי אתם מצפים לעלות?' וסרקזם דומה הוטח לעתים קרובות כלפינו על ידי מכרינו החילוניים, ואפילו על ידי כמה נוצרים מוצהרים, שקיבלו את כתבי הקודש, אך לא הצליחו ללמוד את האמיתות הגדולות והחשובות שבהם. התמותה עדיין דבקה בנו; השפעות הקללה היו סביבנו. היה קשה לשוב ולטפל בדאגות המטרידות של החיים, שחשבנו שהונחו בצד לנצח."

GSAM 187בהשוואה לתלמידים המאוכזבים

GSAM 187.2רגשותיהם של אלה, בהשוואה לשמחתם ולצהלתם של שעות ספורות קודם לכן, בוודאי היו בעיניהם כמרירות חריפה של פיקרה. העולם סביבם הניח, כפי שעשו ללא ספק ההמונים לאחר צליבתו של המשיח, שהמאמינים יכפרו עתה באמונתם ויצטרפו ללעג על מה שנחשב לטיפשותם. עד מהרה למדו, לתדהמתם, כי אהבת הופעתו של האדון לא נמחקה בקלות מליבם של אלה שהקדישו את עצמם באמת לאלוהים.

GSAM 187"לא ישבו עם הלועגים"

GSAM 187.3הדרך שבה הלכו האנשים הרציניים הללו, ורגשותיהם, מתוארים היטב במילותיו של הנביא ירמיהו, באומרו:

GSAM 187.3"נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי יהוה אלהי צבאות׃ לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני׃ [188] למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו׃"⁶

GSAM 188ג'יימס ווייט על האכזבה

GSAM 188.1כמה ציטוטים קצרים מכמה מאלה המאוכזבים, אך מלאי תקווה, ייתנו מושג טוב על המצב. הראשון הוא מהפסטור ג'יימס ווייט, שפעל בהצלחה רבה בשנים 1843 ו-1844. הוא אומר:—

GSAM 188.2"האכזבה עם חלוף הזמן הייתה מרה. המאמינים האמיתיים ויתרו על הכול למען המשיח, וזכו בנוכחותו כפי שלא חוו מעולם. הם, כפי שהניחו, העבירו את אזהרתם האחרונה לעולם, והפרידו עצמם, במידה זו או אחרת, מההמון הכופר והלועג. ובברכת האל עליהם, הם חשו רצון רב יותר להתרועע עם אדונם, שציפו לבואו בקרוב, ועם המלאכים הקדושים, מאשר עם אלה שמהם התנתקו. אהבת ישוע מילאה את הנפש, והקרינה מכל פנים, ובמשאלות שאין לתארן התפללו: ‘בוא, האדון ישוע, ובוא במהרה’, אך הוא לא בא.

GSAM 188.3“אך אלוהים לא נטש את עמו... ובכוח ובנחמה מיוחדים, פסוקים כגון אלה שבאיגרת אל העברים חלחלו לתודעתם וללבם של הממתינים הנבחנים: ‘לכן אל תשליכו את בטחונכם כי יש לו שכר רב׃ כי צריכים אתם לסבלנות למען תעשו רצון אלהים ונשאתם את ההבטחה׃ כי עוד מעט רגע והבא יבא לא יאחר׃ הצדיק באמונתו יחיה ואם יסג אחור לא רצתה נפשי בו׃ אמנם אנחנו איננו מן הנסוגים אחור לאבדם כי אם מן המאמינים להצלת הנפש׃’ ⁷ הנקודות המעניינות בחלק זה של הכתוב הן אלה:—

GSAM 188.4"1. אלה שאליהם מכוונים הדברים נמצאים בסכנה של השלכת ביטחונם במה שעשו נכון. [189]

GSAM 189.1"2. הם עשו את רצון אלוהים, והובאו למצב של ניסיון שבו נדרשה סבלנות.

GSAM 189.2"3. על הצדיקים באותה עת היה לחיות באמונה, לא על ידי ספק אם עשו את רצון אלוהים, אלא באמונה בדבר שבו עשו את רצון אלוהים.

GSAM 189.3“4. אלה שלא יעמדו במבחן האמונה, אלא ינטשו את ביטחונם במעשה שבו עשו את רצון אלוהים, ויסוגו לאחור, יעלו על הדרך הישירה אל האבדון.”⁸

GSAM 189מאת נ. סאות'רד, עורך ה-Midnight Cry

GSAM 189.4בגיליון Midnight Cry מ-31 באוקטובר 1844, כעשרה ימים לאחר תום 2,300 הימים, פורסמו הדברים הבאים מעטו של העורך:—

GSAM 189.5"לאור כל הנסיבות הנלוות לתנועה זו, ההשפעות המבורכות שהביאה על נפשם של ילדי אלוהים, והשנאה והזדון שהפגינו אויביו, עלינו לראות בה את 'צוחת חצות הלילה' האמיתית. ואם נותרו לנו כמה ימים שבהם נבחן את אמונתנו, הדבר עדיין תואם את משל עשר העלמות; שכן כאשר כולן קמו והיטיבו את נרותיהן, עדיין היה צפוי זמן שבו נרותיהן של העלמות הטיפשות יכבו. זה לא יכול היה לקרות אלא לאחר חלוף היום העשירי; שכן עד לאותו זמן נרותיהן היו בוערים. לפיכך, חייב לחלוף אותו יום, כדי שהטיפשות יוותרו על אמונתן, כפי שחייב היה לחלוף מועד 1843, לתקופת ההמתנה. עיכוב קל אינו, אם כן, סיבה לאכזבה, אלא מראה עד כמה אלוהים מדויק בקיום דברו. הבה נחזיק אפוא בהודאת אמונתנו ללא היסוס; כי נאמן הוא אשר הבטיח."

GSAM 189מאת ג'וזף מרש, עורך ה-Voice of Truth

GSAM 189.6בגיליון "קול האמת" מ-7 בנובמבר 1844, אנו קוראים:—

GSAM 189.7"אנו מודים בשמחה שטעינו באשר לאופי האירוע שציפינו שיקרה ביום העשירי [190] של החודש השביעי; אך איננו יכולים עדיין להודות שהכהן הגדול שלנו לא השלים באותו יום את כל מה שהדמות הייתה מצדיקה אותנו לצפות לו. כעת אנו מאמינים שהוא אכן עשה זאת."

GSAM 190.1האדוונטיסטים ציפו כי ביום העשירי של החודש השביעי, 1844, יסתיימו 2,300 הימים, וכי באותו יום ישלים המשיח את עבודתו הכהנית ויבוא אל הארץ כדי לברך את עמו. מחקר מאוחר יותר הוכיח כי באותו יום החלה עבודתו לטהר את המקדש השמיימי, ולא השלמת עבודתו ככהן. ⁹ במקום לראות בעבודת טיהור המקדש חלק כלשהו מעבודתו של המשיח ככוהן, נטען כי טיהור המקדש עתיד היה להיות טיהור הארץ באש בבואו של המשיח. אם לא כולה, לפחות ארץ כנען תטוהר באותו זמן.

GSAM 190המקדש שנחשב לכדור הארץ

GSAM 190.2רעיון זה מובא במאמר מאת ג'ורג' סטורז, בכתב העת " Midnight Cry " מ-25 באפריל 1844. הוא שואל: "מהו המקדש שיש לטהר? דעתי הקודמת הייתה כי מדובר בכל הארץ. אני עדיין מאמין כי מדובר בחלק מהארץ. אך באיזה חלק? זו השאלה שאשתדל לענות עליה."

GSAM 190.3הוא מצטט את ההבטחה לאברהם, את אישור ההבטחה ליצחק ואת חידושה ליעקב, ולאחר מכן מצטט את שירת משה, שנכתבה על ידי מרים לאחר מעבר ים סוף, שבה שרו: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת יהוה מקדש אדני כוננו ידיך׃"¹⁰

GSAM 190.4אם הקורא ישווה בקפידה את הטקסט שלעיל עם התיעוד שהמשורר נתן על התגשמותו, הוא יראה כי אין בו אמירה שגם ארץ פלשתינה היא [191] המקדש. דוד אומר, כאשר הוא מדבר על הובלת בני ישראל בידי האדון: "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו׃" ¹¹ בשירת ים סוף נאמר על ארץ כנען, כי היא המקום אשר הכין "לשכון בו, במקדש". לפיכך, בציטוט זה מהתהילים, הר מוריה, שבו נבנה המקדש, מכונה רק " גבול מקדשו". אך באותו מזמור עצמו נאמר: "ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב׃ ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם׃"¹²

GSAM 191טיהור המקדש נחשב לטיהור הארץ

GSAM 191.1במאמר שהוזכר לעיל, לאחר שציטט את ההוכחה כביכול לכך שהארץ, או לפחות ארץ פלשתינה, הייתה המקדש, ממשיך הפסטור לשאול: "כיצד יטוהר המקדש?" במילותיו של הנביא מיכה, הוא משיב: "כי הנה יהוה יצא ממקומו וירד ודרך על במותי ארץ׃ ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש כמים מגרים במורד׃"¹³

GSAM 191.2בהתאם לתפיסה, שהייתה מקובלת באותה תקופה, כי הארץ היא המקדש, הקורא יבין מיד מדוע הניחו, ללא ספק, כי בתום אלפיים ושלוש מאות הימים יבוא האדון ויטהר את הארץ באופן המתואר על ידי מיכה. בכל ההתנגדות שהועלתה נגד האדוונטיסטים, אף לא מתנגד אחד רמז ולו ברמז כי טיהור הארץ באש אינו האירוע שאמור להתרחש כטיהור המקדש, בתום אלפיים ושלוש מאות הימים.

GSAM 191השליחים התאכזבו, אך מילאו את הכתוב

GSAM 191.3זהו אינו המקרה היחיד שבו אנשים עשו את רצון האדון, הגשימו את הכתובים, ובכל זאת התאכזבו [192] בציפיותיהם, פשוט משום שלא הבינו את מהות האירוע שעתיד להתרחש. כך היה גם עם שליחי המשיח. כאשר ישב על העַיִר ורכב אל ירושלים, הם קראו בקול רם כשהם נזכרו בדברי הנביא: ¹⁴ “גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות׃”¹⁵ היה צורך כה גדול בקריאות באותו אירוע, שאילו היו שותקים, האבנים עצמן היו זועקות. ¹⁶ התלמידים הניחו כי המשיח, באותו הרגע ובאותו המקום, עומד לעלות על כסאו של דוד כמלך ארצי ("ואנחנו חכינו כי הוא העתיד לגאל את ישראל"¹⁷), ולכן קראו: "ברוכה מלכות דוד אבינו הבאה בשם יהוה"¹⁸. כמה קריאות היו נשמעות באותו אירוע אילו היו מבינים שתוך שבוע המשיח יהיה מת בקבר יוסף, מוקף בשומרי הרומאים? כמה "תהילה" לאלוהים והקדשה היו בקרב האדוונטיסטים בשנת 1844 אילו היו מבינים כי טיהור המקדש בסוף כל תקופת הנבואה עתיד להימשך מספר שנים לפני בואו של האדון?

GSAM 192אין טעות בחישוב 2,300 הימים

GSAM 192.1כשהעם הזה בחן בקפידה את חישוביו לגבי התקופה, הוא לא מצא שום פגם; אך האדון לא בא, והארץ גם לא טוהרה באש. מה זה אומר? הם ידעו בוודאות שהאדון היה עמם בתנועה הגדולה; אך כעת הם היו במתח. אמונם באדון לא התערער. הם ידעו שהוא לא ינטוש אותם. האור יבוא ממקור כלשהו. השאלה המאתגרת שעמדה לפניהם מנוסחת במילותיו של ירמיהו שכבר הוזכרו: "היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו?" האמונה לא טיפחה ספק זה, שכן עלו בדעתם דברי האדון מפי הנביא חבקוק [193] בנוגע לחזון: "ויפח לקץ ולא יכזב." ¹⁹ הביטוי שכבר צוטט מעורך ה-Voice of Truth מבטא היטב את עמדתם: "איננו יכולים עדיין להודות כי הכהן הגדול שלנו לא השלים באותו יום ממש את כל מה שהדמות הייתה מצדיקה אותנו לצפות לו."

GSAM 193התגלה אור על המקדש

GSAM 193.1חירם אדסון, מפורט גיבסון, ניו יורק, סיפר לי כי יום לאחר חלוף המועד בשנת 1844, בעודו מתפלל מאחורי ערימות התבואה בשדה, רוח אלוהים ירדה עליו בעוצמה כה רבה עד שכמעט נפל ארצה, ועמה באה התחושה: "המקדש שיש לטהר נמצא בשמים." הוא שיתף את המחשבה הזו עם או. ר. ל. קרוסייר, ויחד הם חקרו את הנושא בקפידה. בתחילת שנת 1846 פורסם ב-Day Star, עיתון שיצא אז בקננדייגואה, ניו יורק, מאמר מפורט בנושא המקדש מנקודת מבטם של כתבי הקודש, שנכתב על ידי מר קרוסייר. במאמר הארוך הזה הוצג כי מלאכת טיהור המקדש היא מלאכתו האחרונה של המשיח ככוהננו הגדול, המתחילה בשנת 1844 ומסתיימת ממש לפני שהוא אכן ישוב בענני השמים כמלך מלכים ואדון אדונים.

GSAM 193כנסיות המחפשות את חבריהן האבודים

GSAM 193.2היום העשירי של החודש השביעי חלף, והכנסיות סברו שיהיה להן קל להחזיר אליהן את החברים האבודים, שהתנתקו מהן בעקבות צוחת חצות הלילה ובשורת המלאך השני; אך בעניין זה הן התאכזבו קשות, כפי שיודגם בתשובה הבאה לפניות הנמרצות לשוב לארגוניהן הקודמים, כפי שפורסמה ב-Midnight Cry מ-26 בדצמבר 1844:—

GSAM 193.3"אך מהן העובדות? הם יודעים היטב כי ברובן המכריע של כנסיות אלה הנושאים הבולטים הם '[194] התנצרות העולם', 'אלף שנות המילניום' ו'חזרת היהודים לפלשתינה', לפני ביאתו האישית של המושיע. אלה שחוזרים לשבת תחת שירי הערש של דוקטרינות בלתי-מקראיות ובלתי-הגיוניות שכאלה, עושים זאת בעיניים פקוחות; ודרך פעולה כזו מצדם תהיה אכן 'חזרה לאחור'.

GSAM 194.1"לאחר שהפכנו ל'חופשיים' במובן המקראי, הרבה יותר בטוח 'להתקדם קדימה' מאשר 'לחזור לאחור' או 'לסגת', במיוחד בתקופה זו, כאשר כתר התהילה עתיד להינתן בקרוב למאמינים במשיח ישוע."

GSAM 194.2הדרך שבה נקטו הכנסיות בדחיית בואו של האדון באמצעות תמיכה בדוקטרינות הבלתי-מקראיות הנ"ל, העלתה בדעתם של האדוונטיסטים את דברי הנביא יחזקאל: "בן אדם הנה בית ישראל אמרים החזון אשר הוא חזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא׃" בהקשר זה מופיעה התשובה שהשתמשו בה האדוונטיסטים: "לכן אמר אליהם כה אמר אדני יהוה לא תמשך עוד כל דברי אשר אדבר דבר ויעשה נאם אדני יהוה׃"²⁰

GSAM 194"עליך לנבא שוב"

GSAM 194.3אלה ש"אכלו" את הספר, והכריזו על "הזמן", סברו שתפקידם כלפי העולם הסתיים; מכאן ההצהרה שעליהם ללמד שוב את העמים, את הלשונות ואת המלכים. חלק נוסף של המלאכה, שטרם נראה עד כה, חייב להתבצע עתה — והוא הצגה לפני העם של האופי האמיתי של מקדש האלוהים בשמים ושל עבודת המזבח בו. הציווי למדוד את המקדש²¹ נחוץ כדי להשיג ידע על טבע האירוע שעתיד להתרחש בסוף הזמן הנבואי, וכך יינתן הסבר למילים: "אז יטהר המקדש."

GSAM 194.4שימו לב שמלאך הכרזת הזמן הזו הגיע משמים, ולפני שתפקידו מושלם הוא נותן משימה [195] ללמד את העם שוב. הבשורה, אם כן, שנועדה להסביר את סוגיית המקדש, להקנות ביטחון למאוכזבים, ובמקביל לספק להם "קנה", או "מקל", או אמת מידה, שבאמצעותם יוכל עם האלוהים לבחון את מעמדם המוסרי לפניו, חייב לשאת סימנים ברורים לכך שהוא נולד בשמים, ולא ממקור אנושי.

GSAM 195דעות קדומות חסמו את הגישה אל העם

GSAM 195.1הדעות הקדומות הקיימות נגד תורת הביאה היו מכשול כמעט בלתי עביר בדרך אל העם; וניסיון ללמד אותם שוב ללא אור ברור וחיובי לגבי סיבת האכזבה, היה חסר תועלת. המאמינים האדוונטיסטים עצמם היו זקוקים להשראה מחודשת לנשמותיהם באמצעות שליחות שמימית, לפני שניתן היה ללמד את העם כראוי; וכיצד ניתן היה להשיג זאת? האם ניתן היה לעשות זאת באמצעות חוכמה אנושית בלבד? או שמא אלה שחוו את פעולתו העמוקה של רוח אלוהים במסגרת התנועה האחרונה, היו מסתפקים בהיגיון אנושי גרידא? רק מלאכה דומה לזו של "בשורת המלאך השלישי" יכלה לחלץ אותם מבלבולם; וזו, צעד אחר צעד, ככל שיכלו לקבלה, נפתחה²² כראוי, כשהוא נושא עמו הוכחות משכנעות ביותר לכך שמקורו בשמים.

GSAM 195כמו צאן ללא רועה

GSAM 195.2הנה היה קהל האדוונטיסטים הגדול, במובן מסוים, כצאן ללא רועה, שאלפים מהם, רק שבועות ספורים קודם לכן, התנתקו מכל הכנסיות והאמונות, ללא ארגונים אנושיים האחראים לרווחתם הרוחנית. לא היו להם יועצים ארציים שבהם יכלו לבטוח; באלוהים בלבד הייתה אמונתם.

GSAM 195.3עם זאת, הם היו בטוחים בדבר אחד, וזה היה עבורם כעוגן — הכרזת הזמן הייתה נכונה.²³ אך כעם הם היו במצב שבו, אלא אם כן אלוהים ינחה וישמור עליהם, הם עלולים היו לקבל הסברים כוזבים [196], או לאבד את "סבלנותם" ולנטוש את אמונתם בניסיון העבר שלהם. חלקם אכן עשו זאת; בעוד שאחרים, בעיני אמונה המכוונות אל מי שנשמותיהם אהבו, שאלו בלהט: "שמר מה מלילה שמר מה מליל׃ אמר שמר אתה בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו׃"²⁴

GSAM 196ג'. נ. אנדרוז על האכזבה

GSAM 196.1הפסטור ג'. נ. אנדרוז, אחד מאלה שחוו את החוויה הזו בשנת 1844, מדבר כך על האכזבה:—

GSAM 196.2"אלה שציפו לבואו של האדון בשנים 1843 ו-1844 נותרו מאוכזבים. עובדה זו מהווה עבור רבים סיבה מספקת לדחיית כל העדויות בעניין זה. אנו מכירים באכזבה, אך איננו יכולים להסכים כי הדבר מהווה סיבה מוצדקת להכחיש את יד אלוהים במלאכה זו. הכנסייה היהודית נותרה מאוכזבת כאשר, בתום מלאכתו של יוחנן המטביל, הציג ישוע את עצמו כמשיח המובטח. והתלמידים הבוטחים התאכזבו בצורה העגומה ביותר כאשר זה שציפו שיגאל את ישראל נלקח ונרצח בידי רשעים. ואחרי תחייתו מן המתים, כאשר ציפו ממנו להשיב את הממלכה לישראל, לא יכלו אלא להתאכזב כשהבינו שהוא הולך אל אביו, ושהם יישארו למשך תקופה ארוכה בסבל ובמצוקה. אך אכזבה אינה מוכיחה כי אין לאלוהים יד בהדרכת עמו. היא אמורה להוביל אותם לתקן את שגיאותיהם, אך אין היא אמורה להוביל אותם לוותר על אמונם באלוהים. דווקא משום שבני ישראל התאכזבו במדבר, הם הכחישו לעתים קרובות כל כך את ההדרכה האלוהית. הם מוצגים בפנינו כאזהרה, כדי שלא ניפול באותו דפוס של חוסר אמונה."²⁵

GSAM 196לאמת יש טבילת חוסר פופולריות

GSAM 196.3נראה כי תוכניתו של האדון היא להציב אמיתות חשובות בערוץ לא פופולרי, שבו קבלתן [197] והציות להן יהוו צלב²⁶. הדבר נכון במיוחד בימים האחרונים הללו. פטרוס, המדבר על הזמן שבו סוף כל הדברים יהיה "קרוב", וכאשר "המשפט" "יתחיל בבית האלוהים", אומר: "אהובים בבאכם בתוך כור עני למען נסתכם אל נא תתמהו כאלו קרה לכם דבר זר׃ כי אם שמחו על אשר חלק לכם בענויי המשיח למען גם תשמחו ותעלצו בהגלות כבודו׃ אם יחרפו אתכם למען שם המשיח אשריכם כי נחה עליכם רוח הכבוד רוח אלהים אצלם מנאץ הוא ואצלכם נכבד׃"²⁷

GSAM 197.1כאשר האמת עברה את טבילת חוסר הפופולריות שלה, קבלתה דורשת יותר חסד מאשר פשוט ללכת בעקבות אמונת ההמונים. צבועים ומתחזים אינם רואים תמריץ גדול לקבל אמת הדורשת פעולה, כמו חתירה במעלה הזרם "כנגד רוח וזרם". כך הופכת האמת למבחן לנאמנים, לישרי הלב, לכנים ולבעלי המצפון.

GSAM 197.2כבר הראינו בעבר כי נבואת תנועת הביאה מבשרת אכזבה. היא התגשמה; וכך, בהשגחתו של אלוהים, לקבלתה של אותה בשורה היה צלב משלה. [198]