פרק 8 — סעודת החתונה של השה

GSAM 134.1"והוא אמר אליו איש אחד עשה סעודה גדולה ויקרא לרבים׃ וישלח את עבדו לעת הסעודה לאמר אל הקרואים באו כי כבר מוכן הכל׃"¹

GSAM 134.2"אשרי הקרואים אל משתה חתנת השה."²

GSAM 134.3הסעודה היא הארוחה האחרונה של היום. במשל זה יש שלוש קריאות לסעודה. אין לבלבל משל זה עם הקריאות ל"ארוחת הצהריים" המוזכרות במתי 22:1-7. "ארוחת הצהריים" היא הארוחה של אמצע היום. במשל העוסק בקריאות לארוחת הצהריים, אנו למדים כי אלה שקראו לארוחה "הושפלו בזדון" ונרצחו, ואף בנו של המלך נהרג. המלך ששלח את הקריאה "השמיד את הרוצחים ההם, ושרף את עירם."

GSAM 134.4משל זה על הקריאות ל"ארוחת הצהריים", המראה את גורלם של אלה שדחו תחילה את הקריאה, ייצג כראוי את מה שבאמת קרה לאלה שדחו את בשורת המשיח, והרגו אותו ואת שליחיו. האדון שלח צבאות נגד אותה אומה, אשר "השמידו את הרוצחים, ושרפו את עירם" — ירושלים.

GSAM 134הקריאה לסעודה

GSAM 134.5קריאה זו לסעודה במשל מתייחסת ללא ספק ל"סעודת החתונה של השה". ברכה מוכרזת על אלה המוזמנים ל"סעודת החתונה" הזו. סעודת החתונה באה לאחר החתונה. [135] חתונת השה מתרחשת לפני בואו; שכן, כפי שכבר ראינו, כשיבוא המשיח לבסוף, הוא "ישוב מן החתנה".³

GSAM 135.1הקריאה לסעודת החתונה, אם כן, חייבת להיות זהה לבשורת המלאך הראשון בספר ההתגלות 14, ולהכרזה על הזמן בפרק העשירי, שכבר צוינו. כפי שתועד על ידי לוקס, הקריאה הראשונה לסעודה מופנית אל "אלה שהוזמנו". מי היו אלה שהוזמנו? — אלה ששמעו וקיבלו את בשורת המשיח. הם מצהירים כי הם אוהבים את המשיח, וכי הם אוהבים את הופעתו השנייה כמימוש המלא של תקוותם. מדוע שלא תופנה הקריאה אליהם תחילה? כשם שהיה הכרחי שהבשורה תובא תחילה ליהודים, שהיו בעלי כתבי הקודש וטענו כי הם מצפים לבואו של המשיח,⁴ כך גם בשורת הביאה השנייה של המשיח הוצגה תחילה לאלה שטענו כי הם חסידיו, וכי הם אוהבים את הופעתו.

GSAM 135הקריאה לאלה שהוזמנו

GSAM 135.2הקריאה הראשונה לסעודה, המיועדת לאלה שהוזמנו, חייבת להיות מופנית אל הכנסיות. ואכן, למעשה, הכרזת בואו הקרוב של המשיח, משנת 1833 ועד אביב 1844, נעשתה בכנסיות, ובמידה רבה למדי זכתה לתמיכתם של הפסטורים של אותן כנסיות. הפרסום הראשון של ויליאם מילר על השקפותיו בנוגע לבואו הקרוב של המשיח היה בעיתון בפטיסטי בברנדון, ורמונט. מאמציו שלו ושל שותפיו עד אפריל 1844 התבצעו בעיקר בבנייני כנסיות או באולמות שהושכרו על ידי כנסיות אותה תקופה.

GSAM 135.3הפסטור היימס מתאר כך את פעילותו של הפסטור מילר עד לאביב 1844:

GSAM 135.3"הוא פעל בקרב כל הקבוצות והכתות, מבלי להתערב בארגוניהן או במשמעתן, מתוך אמונה שחברי הקהילות השונות יוכלו לשמור על מעמדם, ובמקביל להתכונן לבואו של מלכם."

GSAM 135.4הפסטור היימס, בדברו על מאמציהם המשותפים שלו ושל הפסטור מילר, מוסיף ואומר: "רוב הפסטורים והכנסיות [136] שפתחו את דלתותיהן בפנינו ובפני אחינו שהכריזו על תורת הביאה, שיתפו איתנו פעולה עד השנה האחרונה" — שנת 1844.

GSAM 136דלתות פתוחות לבשורה

GSAM 136.1באשר לעבודתו ולאופייה, אמר ויליאם מילר:

GSAM 136.1"דלתות נפתחו בפני כדי שאכריז על תורת הביאה השנייה של המשיח בקרב כמעט כל הזרמים, עד כי הצלחתי להיענות רק לחלק קטן מהקריאות... בכל מקום שבו ביקרתי, החברים האדוקים, המסורים והחיים ביותר בכנסיות הם אלה שמקבלים בשמחה רבה את הדעות המוכרזות כך; בעוד שהמאמין הארצי, הפרוש, הקנאי, הגאה, המתנשא והאנוכי, לועגים ומזלזלים בתורת הביאה השנייה של המשיח."

GSAM 136.2באשר לאופי בשורת הביאה, ניתן לומר עליו את מה שאמר ד'אוביני על הרפורמציה — הוא "הושלם בשם עיקרון רוחני. הוא הכריז על דבר אלוהים כמורהו; על האמונה כדרך הישועה; על רוח הקודש כנשק; ובאמצעים אלה בדיוק דחה את כל המרכיבים הארציים."

GSAM 136גל אדיר של תחייה

GSAM 136.3אופי התחייה הרוחנית שבאה בעקבות הכרזת בשורת הביאה מתואר כך על ידי ל. ד. פלמינג, פסטור בכנסייה הנוצרית ברחוב קסקו, בפורטלנד, מיין:

GSAM 136.4"העניין שעוררו הרצאותיו [של ויליאם מילר] הוא מהסוג המכוון והשקול ביותר, ולמרות שזו התחייה הגדולה ביותר שראיתי אי-פעם, הרי שההתרגשות הנלהבת בה היא המועטה ביותר. נראה שהיא תופסת אחיזה חזקה ביותר בקרב הגברים בקהילה. מה שיוצר את האפקט הוא זה: האח מילר פשוט לוקח את חרב הרוח, שלופה וחשופה, ומניח את להבה החדה על הלב החשוף, והיא חותכת! זה הכל. מול להב הנשק האדיר הזה, נופלת הכפירה, והאוניברסליזם קמל. [137] יסודות כוזבים נעלמים, וסוחרי בבל תמהים. נראה לי שזה הדבר הקרוב ביותר לתחייה האפוסטולית מכל מה שראו הזמנים המודרניים."

GSAM 137חוויה בריצ'מונד, מיין

GSAM 137.1כדוגמה לעבודת התחייה שנלוותה להטפת תורת הביאה, נצטט מדו"ח של מי שהיה מעורב באופן פעיל בתנועה זו. בהתייחסו לאסיפה רבע-שנתית שנערכה בריצ'מונד, מיין, בה השתתפו שלושים כנסיות של הבפטיסטים החופשיים, הוא אומר:—

GSAM 137.2"כשנכנסתי לבית התפילה, הפסטור רולינס, שישב לצד הדוכן בקצה הרחוק של האולם, קם ואמר: 'אחי ווייט, תמצא מקום לשבת כאן לידי.' לאחר הדרשה ניתנה רשות לדברי הנוכחים, ואני דיברתי בחופשיות על החיים הנוצריים ועל ניצחונות הצדיקים בביאה השנייה של המשיח. קולות רבים קראו: 'אמן! אמן!', ורוב הקהל הרב ההוא היה בדמעות... לקראת סוף האסיפה, לאחר שקיבל את הסכמתי, קם הפסטור רולינס ואמר: 'האח ווייט, היושב מימיני, ידבר הערב בבית התפילה בריד על הביאה השנייה של אדוננו ישוע המשיח. בואו, אחים, ושמעו בעצמכם. יש לנו מקום מספיק לארח אתכם כולם. בואו, אחים, לא יזיק לאף אחד מכם לשמוע על נושא זה... הוא ידע היטב שרוב אחיו יעזבו את האסיפה שלהם בכפר, ויסעו שלושה מיילים כדי לשמוע אותי, ושהישיבה העסקית שנקבעה להם תופסק. וכך היה. שלושה רבעים מהפסטורים וכמעט כל הנציגים עזבו, ובית התפילה בריד היה צפוף כבר בשעה מוקדמת. הנושא שלי היה מתי 24. רוח אלוהים העניקה לי חופש רב. העניין היה נפלא.

GSAM 137.3"כשסיימתי בדברי עידוד לנוצרים להקדיש את עצמם במלואם ולהיות מוכנים, ולחוטאים לחפש את המשיח ולהתכונן לבואו של בן האדם, כוח אלוהים ירד עליי במידה כזאת שנאלצתי [138] לתמוך בעצמי בשתי ידיים אוחזות בדוכן. היה זה רגע של כובד ראש ויראה. כשהתבוננתי במצבם של החוטאים, האבודים ללא המשיח, קראתי אליהם בבכי, וחזרתי מספר פעמים: ‘בוא אל המשיח, חוטא, והיוושע כאשר יופיע בתפארתו. בוא, חוטא מסכן, לפני שיהיה מאוחר מדי. בוא, חוטא, חוטא מסכן, בוא.’

GSAM 138.1“האווירה במקום הייתה רצינית ומעוררת יראה. הפסטורים והקהל בכו, חלקם בקול רם. בתום כל קריאה לחוטא, נשמעה אנחה כללית בכל האסיפה. עמדתי על רגליי, הסברתי את הפרק והפצרתי במשך יותר משעתיים, והתחלתי להצטרד. הפסקתי לדבר ובכיתי בקול רם על העם היקר הזה מתוך עומק רגש שרק מי שאלוהים קרא אותו להטיף את אמתו לחוטאים מכיר. השעה הייתה תשע, ולתת לאחרים את החופש לדבר פירושו היה להמשיך את האסיפה עד חצות. היה עדיף לסיים עם הרגש העמוק של הרגע, אך לא לפני שכולם קיבלו הזדמנות להצביע לצד האדון. אז קראתי לכל הנוכחים בקהל שירצו להצטרף אלי בתפילה, ולמי שרוצה להתייצב לפני כס החסד, כדי שיהיו מוכנים לפגוש את המושיע בשמחה בביאה השנייה, לקום על רגליהם. כל נפש באותו בית גדול, כפי שנודע לי לאחר מכן מאנשים במקומות שונים בו, קמה על רגליה. לאחר זמן קצר של תפילה, האסיפה הסתיימה.

GSAM 138.2"למחרת בבוקר חזרתי לכפר, מלווה בלפחות שבע שמיניות מהמשתתפים באסיפה הרבע-שנתית של הבפטיסטים החופשיים. כולם סיפרו איזו אסיפה מפוארת הם חוו בערב הקודם.

GSAM 138קריאות להפיץ את הבשורה במקומות אחרים

GSAM 138.3"בהפסקה, הנציגים והפסטורים הזמינו אותי להצטרף אליהם כדי לתאם מועדים שבהם אוכל להרצות בפני הקהילות השונות באותה אסיפה רבע-שנתית, שהיו להן בתי תפילה מרווחים. זה היה אז באמצע פברואר, והוחלט שנותרו לא יותר משישה שבועות של תנאי מזחלות טובים, מה שנותן לאנשים [139] הזדמנות טובה להשתתף באסיפות. נבחרו 12 מהמקומות החשובים ביותר לעבודתי במשך שישה שבועות. הייתי אמור לשאת עשר הרצאות, מה שדרש ממני לדבר עשרים פעמים בשבוע. הדבר הותיר לי רק חצי יום בכל שבוע, שאותו בדרך כלל נאלצתי להקדיש לנסיעה של חמש עשרה או עשרים מייל אל מקום המפגש הבא."⁵

GSAM 139מאות חזרו בתשובה

GSAM 139.1תחייה רוחנית וחזרתם בתשובה של מאות אנשים בכל מקום באו בעקבות ההטפה על תורת הביאה, ובמיוחד היה זה המצב ככל שהתקרבו לסוף השנה היהודית 1843 (21 במרץ 1844). באותו חורף שמע הכותב בכפר הולדתו — ויקטור, ניו יורק — לראשונה על הנושא, ולמרות שהיה בן 12 בלבד, קיבל, ככל שהבין, את אמונת הביאה השנייה. אכן, הרושם על האנשים היה עמוק, לא רק באסיפות, אלא בכל מקום. ויקטור היה באותה עת רק כפר של כמאתיים תושבים, אך האזור שמסביבו היה מיושב בצפיפות. כתוצאה מסדרת האסיפות שנערכו בכפר הקטן הזה, דווח על חמש מאות שחזרו בתשובה.

GSAM 139עדות מתוך "Methodist Year Book"

GSAM 139.2באשר לגל העצום של התעוררות רוחנית שבא בעקבות הכרזת הביאה, אנו מוצאים ב-Methodist Year Book כי "במהלך ארבע השנים שבין 1840 ל-1844, התרחשו 256,000 חזרות בתשובה באמריקה". מה שהיה נכון באמריקה היה נכון באותה מידה במדינות אחרות שבהן הושמעה הקריאה. "כוח אדיר ליווה את ההטפה, ונשמות חזרו בתשובה בכל מקום." כשם שהקריאה הראשונה לסעודת החתונה הופנתה אל הכנסיות — "אלה שהוזמנו" — כך היא הורחבה דרכן לכל מי שיבוא וישתתף בישועה הממתינה לעם האלוהים. בין אם הבשורה הוטפה, נאמר בתפילה או הושר ב"מנגינות האדוונט", התנועה האדירה של רוח האלוהים ליוותה את המלאכה. [140]

GSAM 140ילדים מטיפים בשוודיה

GSAM 140.1בהקשר זה נבחין כיצד פעל האדון כדי להפיץ את הבשורה באותן מדינות שבהן החוק אסר על הטפת כל דבר המנוגד ל"כנסייה הממלכתית". שוודיה הייתה אחת מאותן מדינות. שם השתמש האדון בילדים קטנים כדי לפתוח במלאכה. ההתגלות הראשונה מסוג זה הייתה בקיץ 1843, באקסיו, בדרום שוודיה. ילדה קטנה, בת חמש בלבד, שמעולם לא למדה לקרוא או לשיר, שרה יום אחד, ברצינות ובכובד ראש, במדויק מזמור לותרני ארוך, ואז הכריזה בעוצמה רבה: "שעת משפטו הגיעה", והפצירה במשפחה להתכונן לפגוש את האדון; כי הוא עתיד לבוא בקרוב. חברי המשפחה שלא שבו בתשובה פנו אל אלוהים בבקשה לרחמים, וזכו לסליחה. תנועה זו התפשטה מעיר לעיר, וילדים אחרים הכריזו את הבשורה. אותה תנועה בקרב ילדים באה לידי ביטוי במידה מסוימת גם בנורווגיה ובגרמניה.

GSAM 140"כן! הייתי חייב להטיף"

GSAM 140.2בשנת 1896, בעת שקיימתי אסיפות ב-17 מקומות שונים בשוודיה, עברתי בכמה מקומות שבהם הילדים הטיפו בשנת 1843, והייתה לי הזדמנות לשוחח עם אלה ששמעו את הדרשות ועם האנשים שהטיפו כשהיו ילדים. אמרתי לאחד מהם: "הטפת את בשורת הביאה כשהיית נער?" הוא השיב: "הטפתי! כן, הייתי חייב להטיף. לא הייתה בכך שום יוזמה משלי. כוח ירד עליי, ואמרתי את מה שהכוח הזה אילץ אותי לומר."

GSAM 140בוקוויסט ווולבום באורברו, שוודיה

GSAM 140.3במחוז אורברו התפשטה פעילות זו עד שאנשים מבוגרים יותר הונעו להכריז את הבשורה. אז הרשויות האזרחיות, בהסתה של הכמרים מ"הכנסייה הממלכתית", עצרו שני נערים צעירים, וולבום, בן שמונה-עשרה, ואולה בוקוויסט, בן חמש-עשרה, באומרים כי הם [141] יעשו מהם דוגמה ציבורית. הם הצליפו בגבם החשוף במקלות ליבנה, והכניסו אותם, עם פצעיהם המדממים, לכלא אורברו. כאשר הפצעים הללו הגלידו, הוציאו אותם מהכלא ודרשו מהם: "האם תפסיקו להטיף את הדוקטרינה הזו?" אף על פי שהכו אותם במקלות בפעם השנייה, ופתחו את פצעיהם מחדש, כל התשובה שהצליחו לקבל הייתה: "נמשיך להטיף את מה שהאדון מצווה עלינו." בזכות התערבותה של אישה בולטת מקרב קהילת אורברו, הורה המלך אוסקר הראשון לרשויות לשחרר את הנערים מהכלא ולהניח לאותם אנשים לנפשם. כך הושג הניצחון למען האמת בשוודיה.

GSAM 141עדותו של בוקוויסט

GSAM 141.1בגיליון ה-Review and Herald מ-7 באוקטובר 1890 מופיע סיפור מעניין מאוד בנוגע להטפת הילדים, שנכתב בידי או. בוקוויסט עצמו. הוא אומר:—

GSAM 141.2"בשנת 1843 התעוררה תנועה דתית בקרב תושבי קהילת קרלסקוגה, במחוז אורברו. מנהיגי תנועה זו היו ילדים וצעירים, שכונו 'ראפאר'. אלה הטיפו בכוח אלוהי, והכריזו בפני העם, בנחישות רבה, כי שעת משפטו של אלוהים הגיעה.

GSAM 141.3"בסתיו אותה שנה, אני, או. בוקוויסט, שהייתי אז בן חמש-עשרה, יחד עם צעיר אחר, אריק וולבום, בן שמונה-עשרה, הושפענו כל כך מכוח בלתי נראה זה, עד שלא יכולנו להתנגד לו בשום אופן. ברגע שנלכדנו בכוח שמימי זה, התחלנו לדבר אל העם ולהכריז בקול רם כי שעת הדין הגיעה, והפננו אותם ליואל 2:28-32 [במספור העברי: 3:1-5] ולהתגלות 14:6, 7."

GSAM 141ילדים בחזון

GSAM 141.4האנשים סיפרו לי כי אלה שהושפעו כך מכוח שמימי זה איבדו את הקשר עם כל מה שסביבם. הם היו למעשה בחזון מאלוהים, ודיברו בכוח שהייתה לו השפעה עוצמתית המביאה לידי הכרת חטא. הם אמרו כי הילדים הקטנים הללו, בעודם תחת השפעה זו, [142] דיברו בעוצמה ובכבוד של גברים ונשים בוגרים. לפיכך, אלה שראו זאת הגיעו למסקנה כי היה זה האדון שהשתמש בהם באופן נבואי כדי להשמיע את האמיתות הנשגבות והרציניות הללו. הכותב ממשיך:—

GSAM 142.1"האנשים התקהלו במספרים גדולים כדי להקשיב לנו, והמפגשים שלנו נמשכו הן ביום והן בלילה, והתוצאה הייתה התעוררות דתית גדולה. צעירים ומבוגרים כאחד נגעה בהם רוח אלוהים, וזעקו אל האדון בבקשת רחמים, תוך שהם מתוודים על חטאיהם לפני אלוהים ואדם.

GSAM 142.2"אך כאשר נודע על כך לכומר בכנסייה, נעשו מאמצים רבים להשתיק אותנו, ובכך לשים קץ להתרגשות הדתית ששררה; אך כל המאמצים היו לשווא. אז פנו לשריף בבקשה שיורה על מעצרנו, ובמשך שישה שבועות נערך חיפוש חסר תועלת כדי לאתר אותנו ביער, לשם נמלטנו כדי למצוא מקלט.

GSAM 142.3“לבסוף, עם זאת, זומנו להתייצב בפני הפסטור של הכנסייה. מספרנו גדל, עד שארבעים צעירים וצעירות התייצבו בבית הפסטור, שם הועמדנו למשפט ממושך. לכולם, מלבדי ומלבד וולבום, הותר לשוב לבתיהם; אך אנו נעצרנו, ולמחרת הושמנו במעצר בכלא אורברו, שם הושמנו יחד עם גנבים בתא 14, כאילו ביצענו פשע חמור כלשהו.”

GSAM 142עדותה של אחותו של בוקוויסט

GSAM 142.4ב-22 בספטמבר 1896, אחותו של בוקוויסט, בת שבעים ושתיים, השתתפה במפגש שלנו באורברו, וסיפרה לנו על חוויותיו של אחיה; שכן היא הייתה עדה למלקות שספג, למאסרו ולשחרורו. היא שרה בפנינו את המזמור שבוקוויסט ווולבום שרו כשצעדו מחוץ לכלא אל הגשר מעל החפיר המקיף את הטירה מהמאה ה-16, ששימשה בשנת 1843 כבית סוהר. עוצמת התנועה משנת 1843 ליוותה את העדות ואת שירת המזמור. בתרגום לאנגלית, המזמור הוא כדלקמן:— [143]

GSAM 143מזמור ששרו בוקוויסט ווולבום

GSAM 144הנער המטיף בקרלסקוגה

GSAM 144.4אדון מאורברו סיפר לי על אירוע שהתרחש בקרלסקוגה, שם התגורר בשנת 1843. הוא אמר:—

GSAM 144.5"ילד קטן בן שמונה, שמעולם לא למד לקרוא את האותיות, החל להטיף את הבשורה, תוך שהוא מצטט פסוקים רבים מהכתובים. האנשים אמרו: 'הילד הזה פשוט מלא בכתבי הקודש.' האירוע הזה התרחש לאחר שהמלך אוסקר דיבר לטובת הנרדפים, ולכן הכומר של המקום לא הצליח להביא את הילד לבית המשפט כדי לעצור את פעילותו; אך הוא אמר לאנשים להביא את הילד לפניו, והוא יחשוף אותו ויוכיח להם את בורותו בכתבי הקודש.

GSAM 144.6"לפני קהל אנשים פתח הכומר את ספר המזמורים שלו, וביקש מהילד לקרוא לו. הילד השיב: 'איני יודע לקרוא'; אך כשהפנה את גבו אל הכומר, הוא שר [145] את המזמור במלואו ובדייקנות, מההתחלה ועד הסוף, בעוד הכומר מביט בספר בתדהמה. הכומר אמר לנער: 'נראה שאתה יודע הכול.' הנער השיב: 'לא. לא תמיד מותר לנו לספר את כל מה שאנו יודעים.'

GSAM 145.1"הכומר פתח אז את הברית החדשה ואמר לילד: 'קרא לי מכאן.' הילד השיב: 'איני יודע לקרוא.' הכומר שאל: 'מה אתה בכלל יודע על כתבי הקודש?' תשובתו הייתה: 'אני יודע היכן יש קטע שבו מופיעה המילה "ו" ארבע עשרה פעמים.' הכומר אמר: 'לא! אין פסוק כזה בכתבי הקודש.' הנער אמר: "האם תוכל בבקשה לקרוא לי את התגלות 18:13?" "כן," אמר הכומר. בזמן שקרא, האנשים ספרו, ואכן המילה 'ו' הופיעה שם בדיוק ארבע עשרה פעמים, ובין ארבע עשרה הפעמים הללו הייתה 'קשירת נשמות בני האדם'. הקהל קרא: "הנה! הנה! הנער יודע יותר על כתבי הקודש מהכומר!" הכומר, נבוך מאוד, זנח את הנושא, ומאותו רגע והלאה הניח לאנשים לנפשם."

GSAM 145.2כך, מפי ילדים מאשר האדון את דברו, ובאופן נפלא זה הביא את אמתו לאוזני האנשים, שחוקיהם אסרו על הטפת כל דוקטרינה מלבד זו של "הדת הממלכתית".

GSAM 145מתנות הרוח הקשורות לבשורה

GSAM 145.3לא רק בשוודיה דיבר האדון לעמו באמצעות מתנות רוחו, בהקשר לתנועת האדוונט. בסקוטלנד, באנגליה וגם באמריקה הורה האדון לעמו באמצעות התגלויות מיוחדות.

GSAM 145חזונותיו של ויליאם פוי

GSAM 145.4בשנת 1842 התגורר בבוסטון, מסצ'וסטס, אדם משכיל בשם ויליאם פוי, שהיה נואם רהוט. הוא היה בפטיסט, אך התכונן לקבל את הסמכת הכהונה כפסטור אפיסקופלי. האדון בחסדו העניק לו שני חזונות בשנת 1842, האחד ב-18 בינואר [146], והאחר ב-4 בפברואר. חזונות אלה היו עדות ברורה לכך שהם ביטויים אמיתיים של רוח אלוהים. הוא הוזמן ממקום למקום לדבר מעל דוכני הדרשה, לא רק על ידי האפיסקופלים, אלא גם על ידי הבפטיסטים וזרמים דתיים אחרים. כאשר דיבר, הוא לבש תמיד את גלימת הכומר, כזו שלובשים הכמרים של אותה כנסייה בטקסי הפולחן שלהם.

GSAM 146.1חזונותיו של מר פוי עסקו בבואו הקרוב של המשיח, במסעם של עם האלוהים אל העיר השמימית, בארץ החדשה, ובפאר של מצב הגאולה. בזכות שליטתו הטובה בשפה וכשרונו התיאורי המצוין, הוא עורר סנסציה בכל מקום שאליו הגיע. בהזמנה הוא נסע מעיר לעיר כדי לספר על הדברים הנפלאים שראה; וכדי להכיל את ההמונים העצומים שהתאספו לשמוע אותו, הושכרו אולמות גדולים, שם סיפר לאלפים את אשר נגלה לו על העולם השמימי, על יופיה של ירושלים החדשה ועל צבאות המלאכים. כשהתעכב על אהבתו הרכה והרחומה של המשיח כלפי החוטאים המסכנים, הוא הפציר בלא-מאמינים לחפש את אלוהים, ועשרות נענו לתחינותיו הרכות.

GSAM 146חזון שלושת המדרגות

GSAM 146.2עבודתו נמשכה עד שנת 1844, לקראת תום 2,300 הימים. אז זכה להתגלות נוספת של רוח הקודש — חזון שלישי, שאותו לא הבין. בחזון זה הוצגה לו הדרך של עם האלוהים אל העיר השמימית. הוא ראה בימה גדולה, או מדרגה, שעליה התאספו המוני אנשים. מדי פעם היה מישהו נופל מבעד לבימה זו ונעלם מעיניו, ועל אדם כזה נאמר לו: "כפר באמונתו". לאחר מכן ראה את העם עולה למדרגה שנייה, או לבימה שנייה, וגם שם נפלו כמה אנשים מבעד לבימה ונעלמו מעיניו. לבסוף הופיעה מדרגה שלישית, שהשתרעה עד לשערי העיר הקדושה. קהל רב התאסף עם אלה שהתקדמו אל המדרגה הזו. מכיוון שציפה שהאדון ישוע יבוא תוך זמן קצר מאוד, [147] הוא לא הבין את העובדה שבשורה שלישית אמורה לבוא בעקבות הבשורות הראשונה והשנייה של התגלות 14. כתוצאה מכך, החזון היה בלתי ניתן להסבר מבחינתו, והוא חדל מלהופיע בציבור. לאחר תום התקופה הנבואית, בשנת 1845, שמע כיצד אדם אחר מספר על אותו חזון, עם ההסבר כי "הבשורות הראשונה והשנייה ניתנו, וכי בשורה שלישית עתידה לבוא". זמן קצר לאחר מכן חלה מר פוי ונפטר.

GSAM 147.1עם גילויי כוחו של אלוהים אלה, הקשורים להטפת בואו "הנמצא בפתח", ועם שמחתם של אלפים שנטשו את החטא כדי לשרת את האדון ולצפות לבואו, היה העם משוכנע כפליים כי זו אכן הייתה בשורת האדון לעולם.

GSAM 147.2אך ה-21 במרץ 1844 הגיע וחלף, והאדון לא בא. עם זאת, האמונה של המסורים והנבונים הייתה כי הם פעלו בהרמוניה עם רצון האדון, וכי בבוא העת הכול יתבהר. [148]