פרק 10 — צוחת חצות הלילה

GSAM 160.1"ויהי בחצות הלילה ותהי צוחה הנה החתן צאינה לקראתו׃ אז התעוררו כל העלמות ההן ותיטבנה את נרותיהן׃"¹

GSAM 160.2כבר דיברנו על תקופת ההמתנה המוצגת במשל "עשר העלמות", וכעת נתמקד בחלק המוזכר בפסוק לעיל, המכונה על ידי המאמינים האדוונטיסטים "צוחת חצות הלילה". סופר בולט בנושא זה, בכתב העת Midnight Cry מ-3 באוקטובר 1844, אומר:

GSAM 160.3"אך כיצד נקלענו ללילה של המתנה זה? משום שהתחלנו את החזון [חזון 2,300 הימים] באביב, במקום בסתיו, בשנת 457 לפנה"ס. לא הצלחנו להגיע לנמל היעד, וחסרו לנו שישה חודשים וכמה ימים. הדבר השליך אותנו אל תוך ליל ההמתנה, למשך שישה חודשים."

GSAM 160.4סופר אחר, ס. ס. סנואו, בגיליון ה-Cry מ-22 באוגוסט 1844, בהתייחסו ל-2,300 הימים, אמר:—

GSAM 160.5"הם החלו עם צאת הצו לשקם ולבנות את ירושלים. הצו ניתן לראשונה על ידי כורש, חודש על ידי דריווש, והושלם על ידי ארתחשסתא לונגימנוס בשנה השביעית למלכותו. הוא פורסם ונכנס לתוקף בסתיו שנת 457 לפנה"ס, כאשר עזרא, שהגיע לירושלים ביד האדון הטובה, שיקם את המדינה היהודית, מינה שופטים ודיינים, והחל בבניית החומה."²

GSAM 160.6מכיוון שתקופת החזון הייתה אלפיים שלוש מאות שנים מלאות, נדרשו כל שנת 457 וכל שנת 1843 כדי להגיע לאלפיים שלוש מאות, ואם הצו לא יצא [161] עד החודש השביעי של שנת 457 לפנה"ס, לימדו כי התקופה לא תסתיים עד החודש השביעי של שנת 1844. מכיוון שנראה כי שמירת היום העשירי של החודש השביעי הייתה האירוע שסימן את תחילת התקופה, הוכח באופן חד-משמעי כי ביום העשירי של החודש השביעי (לפי הלוח היהודי), 22 באוקטובר 1844, יסתיימו 2,300 הימים, ויגיע הזמן לטהר את המקדש. כל הראיות ששימשו לקביעת סיום התקופה בשנת 1843 חלו באותה מידה על החישוב לשנת 1844, ועמן באה הוודאות כי גילו מה שנראה כפתרון ודאי לסיבת אכזבתם. אין דרך טובה יותר להמחיש את האופן שבו הכריזו האדוונטיסטים על "צוחת חצות הלילה האמיתית", כפי שכונתה אז, מאשר לצטט מתוך כתבי אלה שהיו מעורבים באופן בולט בעבודה באותה עת.

GSAM 161"צאו לקראתו"

GSAM 161.1בגיליון ה-Cry מ-3 באוקטובר 1844 הופיע מאמר מאת ג'ורג' סטורז, תחת הכותרת "צאו לקראתו", ובו הוא כתב:—

GSAM 161.2"אני אוחז בעטי ברגשות שמעולם לא חוויתי קודם לכן. אין בלבי כל ספק כי ביום העשירי של החודש השביעי יתגלה אדוננו ישוע המשיח בענני השמים. אנו נמצאים במרחק של ימים ספורים מאירוע זה — רגע נורא לאלה שאינם מוכנים, אך מפואר לאלה שמוכנים.

GSAM 161.3"'הנה החתן' השנה; 'צאינה לקראתו'. סיימנו עם הכנסיות שבשם בלבד וכל הרשעים, אלא במידה שהקריאה הזו עשויה להשפיע עליהם. משימתנו כעת היא להעיר את ה'עלמות אשר לקחו את נרותיהן ותצאנה לקראת החתן'. היכן אנו נמצאים כעת? 'אם יתמהמה חכה לו.' האם זו לא התשובה שלנו מאז מרץ או אפריל האחרון? — כן. מה קרה בזמן שהחתן התמהמה?— כל העלמות נמנמו ונרדמו, הלא כן? דברי המשיח לא נכשלו; ו'הכתוב לא יופר'. אין טעם שנעמיד פנים [162] שהיינו ערים; נמנמנו, לא על עצם בואו של המשיח, אלא על הזמן. נכנסנו לתקופת ההמתנה; לא ידענו "כמה זמן" היא תימשך, ובנקודה זו נמנמנו. חלק מאיתנו אמרו בשנתנו: "אל תקבעו מועד נוסף!" ולכן ישנו. כעת הקושי הוא להעיר אותנו. אדוני, עזור, כי לשווא עזרת האדם. דבר אתה עצמך, אדוני. הלוואי שה"אב" יגלה עתה את הזמן.

GSAM 162חצות הלילה של הבשורה

GSAM 162.1" כמה זמן נמשך זמן ההמתנה? — חצי שנה. איך אתה יודע? — כי אדוננו אומר, 'בחצות', בעוד שהחתן מתמהמה. החזון היה ל'ערב בקר אלפים ושלש מאות', או ימים. 'ערב', או לילה, הוא מחצית מאחד מאותם ימים נבואיים, ולכן הוא שישה חודשים. זהו משך הזמן המלא של זמן ההמתנה. זעקת המועד העזה הנוכחית החלה בערך באמצע יולי, והתפשטה במהירות ובעוצמה רבה, ומלווה בהפגנת הרוח, שכמותה מעולם לא הייתי עד לה כאשר הזעקה הייתה '1843'. כעת זהו ממש 'צאינה לקראתו'. יש כאן נטישת הכול, כפי שמעולם לא חלמתי שניתן לראות. כאשר זעקה זו תופסת את הלב, איכרים עוזבים את חוותיהם, עם יבוליהם. ישנה זעקה עזה בדמעות, והקדשה של הכל לאלוהים, כפי שמעולם לא הייתי עד לה. ישנו ביטחון באמת זו, כפי שמעולם לא הורגש בזעקה הקודמת, באותה מידה, ותהילה מלווה בבכי או בהתרגשות עזה, העולה על כל הבנה, למעט לאלה שחוו אותה.

GSAM 162.2"על האמת הנוכחית הזו, אני, בחסד, מעז לסכן את הכול, ומרגיש כי להתמכר לספקות לגביה יהיה כעלבון לאלוהים ויביא עליי 'כליון פתאם'. אני משוכנע כי כעת, 'המבקש למלט את נפשו' – במקום שבו זעקה זו הושמעה כראוי – על ידי התמסרות למחשבה'אם זה לא יקרה', או על ידי פחד להסתכן באמונה באמת זו, 'יאבדנה'. זה דורש את אותה אמונה שהובילה את אברהם להקריב את יצחק, או את נח לבנות את התיבה, או את לוט לעזוב [163] את סדום, או את בני ישראל לעמוד כל הלילה בהמתנה ליציאתם ממצרים, או את דניאל להיכנס לגוב האריות, או את שלושת העברים לתנור האש. דימינו לעצמנו שאנו נכנסים למלכות ללא מבחן אמונה כזה, אך אני משוכנע שאיננו. האמת האחרונה הזו מביאה עמה מבחן כזה, ואף אחד לא יעז לעבור אותו מלבד אלה שמעיזים להיחשב כטיפשים, משוגעים, או כל דבר אחר שהסדומאים שלפני המבול, כנסייה פושרת, או עלמות נרדמות נוטים להטיל עליהם. שוב אקרא: ‘המלט על נפשך’; ‘אל תביט אחריך’; ‘זכרו את אשת לוט’."

GSAM 163הסלע השטוח של סטורז

GSAM 163.1בגיליון Midnight Cry מ-10 באוקטובר 1844, הופיע, מעטו של ג'ורג' סטורז, הטקסט הבא, תחת הכותרת "הפינאלה", אך המכונה על ידי האדוונטיסטים "הסלע השטוח של סטורז":—

GSAM 163.2"כיצד נהיה מוכנים ליום ההוא? — האמינו באמת האלוהית, והעזו לצאת לדרך על פיה, באמונה איתנה המפארת את אלוהים. עלינו להיות באותו מצב נפשי שבו היינו נמצאים אילו ידענו כי אנו עתידים למות באותו יום, באותה הקדשה מוחלטת לאלוהים ובאותה התנתקות מן העולם כמי שמת לו.

GSAM 163.3"אין לי דרך טובה יותר להמחיש את כוונתי מאשר לדמיין סלע שטוח וגדול בלב האוקיינוס. נסיך מפואר ועוצמתי מבטיח שבזמן נתון ישלח ספינת קיטור מפוארת כדי להוביל את כל האנשים שימצא שם, עם ההוכחה כי האמינו במלואם לדבריו, אל ארץ מפוארת. רבים יוצאים אל הסלע. חלקם, כשהם בטוחים על הסלע, חותכים את החבל, והסירה שבה הגיעו לשם נסחפת הרחק מהם, והם אינם מביטים אחריה עוד, אלא מחכים לבואה של ספינת הקיטור. אין להם ספק באמיתות ההבטחה, והם מסכנים הכל למענה. אחרים המגיעים לשם סבורים שדי בכך שהם נמצאים על הסלע. אך הם רוצים להיות 'חכמים' ולא לקחת סיכון גדול מדי. [164]

GSAM 164.1"'כפי אמונתך כן יהיה לך' כבר הוכרז עוד לפני המועד שבו צפויה הייתה להגיע ספינת הקיטור. היום מגיע. אולי הנבונים מתכוונים לשחרר את סירותיהם ולתת להן לצוף משם, אם יראו את ספינת הקיטור מתקרבת. היא נראית באופק; אך כעת מאוחר מדי לשחרר את סירותיהם מבלי להתגלות; מלבד זאת, אותה זהירות הייתה מחייבת אותם כעת שלא לתת לסירותיהם לצוף משם עד שיהיו בטוחים כי אינם טועים בזיהוי הספינה המתקרבת. כעת היא מתקרבת כל כך, עד שאין באפשרותם לשחרר את הסירות מבלי להתגלות.

GSAM 164.2“הספינה מגיעה לסלע. ‘מהי הראיה לכך שהייתה לכם אמונה מוחלטת בהבטחה להגעת הספינה?’ — ‘הסירות שלנו שוחררו, ונסחפו הרחק מאיתנו, כך שלא היה לנו שום סיכוי להגיע לחוף, והיינו אובדים אילו הספינה לא הייתה מגיעה, שכן זהו סלע שאף ספינה אחרת אינה עוברת בו.’ 'די בכך,' קורא מפקד ספינת הקיטור;'עלו על סיפונה; אמון כזה לא יאוכזב.'

GSAM 164.3"אלה שהשאירו את סירותיהם קשורות לסלע מתקהלים עתה סביב הספינה ומנסים לעלות עליה. המפקד שואל: 'מה פשרן של הסירות האלה שאני רואה קשורות לסלעים שם, או שחבליהן נחתכו רק מאז שהגעתי לאופק?' הם עונים: 'חשבנו שנהיה זהירים, כך שאם הספינה לא תגיע, יהיה לנו משהו שבעזרתו נוכל לחזור לחוף.' 'אם כן, דאגתם לצורכי הבשר,' זועק המפקד, 'כך עשיתם, ובכך פקפקתם בדבריי? יעשה לכם כאמונתכם. הראיות עומדות נגדכם. דאגתם לחזור, ועכשיו עליכם לקצור את פרי חוסר אמונתכם.' לכן 'לא יכלו לבוא על אשר לא האמינו'. הו, מצב נורא של ייאוש!

GSAM 164.4"חתכו את חבליכם עתה, אחים; תנו לסירותיכם לצוף עד שייעלמו מעיניכם; כן, מהרו לפני ש'אות בן האדם יראה'. אז יהיה מאוחר מדי. הסתכנו עתה, והסתכנו בכל. הו, לבי כואב עליכם; אל תתמהמהו; דחפו את הסירה, או שתאבדו; כי 'המבקש [165] למלט את נפשו יאבדנה', כך אמר ישוע המשיח, אדוננו ושופטנו. מהרו, אם כן, פעם נוספת אני מפציר בכם, הו, מהרו! שחררו כל סירה שבעזרתה אתם מתכננים כעת להימלט אל היבשה;'אם היא לא תבוא'. ה'אם' הזה יהרוס אתכם. זהו עתה המבחן והפיתוי האחרונים. עשו כפי שעשה אדוננו בפיתוי האחרון של השטן — 'סור ממני השטן', אמר. אז עזב אותו השטן, ו'הנה נגשו אליו מלאכים וישרתוהו'. כך יהיה גם לכם כשתזכו בניצחון זה."

GSAM 165פעולתו המהירה של צוחת חצות הלילה

GSAM 165.1באשר למהירות, לעוצמה ולהשפעה של בשורת צוחת חצות הלילה, אנו מקבלים תמונה נכונה מדבריו של נ. סאות'רד, עורך העיתון שממנו ציטטנו קודם — Midnight Cry. בגיליון מיום 31 באוקטובר 1844 הוא אומר:

GSAM 165.2"בתחילה התנגדו באופן כללי למועד המדויק; אך נראה היה כי כוח בלתי ניתן לעמידה ליווה את הכרזתו, אשר הכריע את כל העומדים בפניו. הוא סחף את הארץ במהירות של טורנדו, והגיע ללבבות במקומות שונים ורחוקים כמעט בו-זמנית, ובאופן שניתן להסבירו רק בהנחה שאלוהים היה בו. הוא עורר בכל מקום חשבון נפש עמוק ביותר והשפלה של הנפש לפני שמי מרום. הוא גרם להתנתקות רגשית מענייני העולם הזה, לריפוי מחלוקות ועוינות, להודאה בעוולות, להישברות לפני אלוהים, ולתחינות תשובה ושברון לב אליו בבקשה לסליחה ולקבלה. הוא גרם להשפלה עצמית ולהשתחוות הנפש, כפי שמעולם לא היינו עדים לכך. כפי שציווה אלוהים, באמצעות יואל, כאשר יקרב יום האלוהים הגדול, הדבר גרם לקריעת לבבות ולא לקריעת בגדים, ולחזרה אל האדון בצום, בבכי ובאבל. כפי שאמר אלוהים באמצעות זכריה, רוח של חסד ותחינה נשפכה על ילדיו; הם הביטו אל זה אשר דקרו, והיה אבל גדול [166] בארץ, כל משפחה בנפרד, ונשיהם בנפרד; ואלה שחיכו לאדון, עינו את נפשם לפניו.”

GSAM 166העם שהונע על ידי כוח על-טבעי

GSAM 166.1שוב, על הכרזה מרגשת זו הוא אומר:—

GSAM 166.2"נראה לנו שהדבר היה כה בלתי תלוי בפעולה אנושית, עד שלא יכולנו אלא לראות בו התגשמות של 'צוחת חצות הלילה', לאחר שהחתן התמהמה, והעלמות נמו ונרדמו, כאשר כולן היו אמורות לקום ולהיטיב את נרותיהן. ונראה כי המלאכה האחרונה הושלמה; שכן מעולם לא היה זמן שבו קבוצות האדוונטיסטים השונות היו במצב כה טוב של הכנה לקראת בואו של האדון."

GSAM 166ויתור על רכוש גשמי

GSAM 166.3תחת הכרזתה המרגשת של תורת הביאה, רבים נפטרו מנכסיהם הארציים, והשתמשו ברכושם כדי לפרנס את הנואמים הציבוריים בעבודתם, או להפיץ את העיתונים והחוברות המודפסים, או לספק את צורכי הנזקקים, ובכך נתנו לעולם את העדות הטובה ביותר לכנותם ולרצינותם; בעוד אלה שנאחזו בנכסיהם הארציים, ולא הקריבו קורבן מיוחד למען העבודה, סומנו על ידי אנשי העולם כמי שאינם מאמינים באמת במה שהם מצהירים. לצורך ההמחשה אביא שתי דוגמאות, אחת מכל צד של השאלה.

GSAM 166שדה תפוחי אדמה

GSAM 166.4הדוגמה הראשונה היא של מאמין בשם הייסטינגס, שחי בניו איפסוויץ', ניו המפשייר, והיה לו שדה גדול של תפוחי אדמה משובחים, אותו השאיר באדמה ללא אסיף. שכניו היו מודאגים לגביהם ובאו אליו והציעו לאסוף אותם ולהכניס אותם למרתף עבורו ללא תשלום, אם יאפשר להם, "כי", אמרו, "אולי תזדקק להם". "לא!" אמר מר הייסטינגס, "אני מתכוון לתת לשדה תפוחי האדמה הזה להטיף את אמונתי בהופעתו הקרובה של האדון." [167]

GSAM 167.1בסתיו ההוא, כפי שניתן ללמוד מה-Claremont Eagle (ניו המפשייר), מה-New York True Sun ומכתבי עת ציבוריים שונים אחרים, יבול תפוחי האדמה אבד כמעט כולו בשל "ריקבון תפוחי האדמה". כפי שנכתב ב-Sun: "כמה כואב לשמוע כי יבולים שלמים של ירק מאכל יקר ערך זה הושמדו על ידי הריקבון. כתב של עיתון מפילדלפיה מדווח כי יבול תפוחי האדמה במדינה ההיא נהרס. האזור היחיד שממנו נשמעות תלונות מעטות הוא מיין, אך אפילו שם היבול לא נמלט מהמחלה."

GSAM 167.2מכיוון שהסתיו היה מתון, ותפוחי האדמה של מר הייסטינגס נותרו באדמה עד נובמבר, אף אחד מהם לא נרקב. כתוצאה מכך היה לו מלאי שופע עבור עצמו ועבור שכניו האומללים, שדאגו כל כך לרווחתו באוקטובר הקודם, ואשר באביב נאלצו לקנות ממנו תפוחי אדמה לשתילה, ושמחו לשלם עבורם מחיר נאה. מה שהם חשבו שיהיה אסון כה גדול למר הייסטינגס, הפך אלוהים לברכה ארצית, ולא רק לו, אלא גם לשכניו.

GSAM 167כפירה באמונתו

GSAM 167.3המקרה השני אירע במקום מגוריי. היה זה מקרה של חבר בכנסייה, שהיה לו הרבה מה לומר באסיפה על בואו של האדון בסתיו 1844. הוא היה אדם בעל רכוש ניכר, ובין היתר החזיק במספר רב של חזירים בגיל המתאים בדיוק לשמירה לקראת שוק האביב. דוד שלי, שלא התיימר להיות דתי, ועסק בקנייה ומכירה של בעלי חיים, פנה לאדוונטיסט המוצהר הזה כדי לקנות את החזירים שלו, אך נודע לו ממנו כי הוא אינו מעוניין למכור אותם, שכן הוא מתכוון להחזיק בהם עד האביב הבא כ"חזירים לפיטום". הדוד פנה לסבי, שהיה מאמין אדוונטיסטי, ואמר: "האיש הזה אינו מאמין במה שהוא מצהיר". "למה?" שאל סבי. "כי," אמר הדוד, "הוא אומר שהאדון עומד לבוא, והעולם יגיע לקצו בסתיו הזה, אבל הוא רוצה לשמור [168] את החזירים שלו עד האביב הבא. אין לו צורך לדבר איתי; הוא לא מאמין למילה מזה."

GSAM 168אמצעים שהוצעו מאוחר מדי

GSAM 168.1היו אנשים שהחזיקו בכספם, נאבקו כל העת מתוך השכנוע שעליהם להשתמש בו לקידום המלאכה, עד שהיה מאוחר מדי להשקיע אותו. כאלה הגיעו אל העוסקים בהדפסת הבשורה, מפצירים בהם בדמעות לקבל את כספם, אך התשובה הייתה: "איחרתם! שילמנו עבור כל חומר ההדפסה שנוכל להפיץ לפני הסוף. שכרנו מספר מכונות דפוס ממונעות שיפעלו יום ולילה; איננו זקוקים לעוד כסף." עד ראייה העיד בפניי כי ראה אנשים מניחים אלפי דולרים על השולחן לפני המו"ל של ה-Voice of Truth, ובמצוקה נפשית מתחננים אליו שייקח אותם וישתמש בהם. התשובה הייתה: "איחרתם! איננו רוצים את כספכם כעת! איננו יכולים להשתמש בו!" אז שאלו: "האם אי אפשר לתת את הכסף לעניים?" התשובה הייתה זהה: "דאגנו לצרכים המיידיים של כל מי שאנו יכולים להגיע אליו." במצוקה נפשית לקחו האנשים את כספם, והכריזו כי זעמו של אלוהים נופל עליהם בשל חוסר אמונתם, ובשל תאוות הבצע שהובילה אותם למנוע משאבים מעבודת אלוהים, בשעה שהיו נחוצים והיו משמשים בשמחה.

GSAM 168מינוי האפוטרופוסים

GSAM 168.2אופיים ועקרונותיהם של אלה שהשאירו את יבוליהם עומדים ללא קציר ואת חנויותיהם נטושות, כדי להפיץ את הדפים המודפסים או לשוחח ולהתפלל עם האנשים מבית לבית, היו מעל לכל ביקורת. האנשים לא העלו ספק באשר לכך שאנשים אלה – גברים ונשים – האמינו בכל מילה שאמרו; יתר על כן, כוח כה רב ליווה אותם, עד שאנשים בעלי לב ישר לא יכלו להכחיש את דבריהם או להתנגד להם. בדרך זו הובלו אלפים להאמין באמת, וחיפשו ומצאו את רחמי אלוהים. [169]

GSAM 169.1אולם, החוטא הלועג והמאמין שלבו בענייני העולם החליטו כי יש לעצור את מלאכת הפצת פרסומי האדוונטיסטים. האנשים הללו, שלקחו על עצמם עיירה או מחוז שלם והלכו מבית לבית עם תורת הביאה, תוך הזנחת עסקיהם ומשפחותיהם, בוודאי יצאו מדעתם, אמרו, ולכן יש למנות עליהם אפוטרופוסים. הראיות לכאורה לחוסר שפיות שהפגינו המאמינים (שהיו פשוט מאמץ למען ישועת זולתם, ללא עדות לכך שמשפחותיהם סבלו עקב הזנחת עסקיהם), לא היו הוכחה מספקת לאי-שפיות; כתוצאה מכך, רק מעטים הועמדו תחת אפוטרופסות. אם לשפוט לפי הקלות שבה מדברים מתנגדי היום על העובדה הזאת, אפשר היה לחשוב שהיו מקרים רבים; אך בכל שנות עבודתי כפסטור אדוונטיסט, המשתרעות על פני תקופה של למעלה מחמישים ושש שנים, נתקלתי בשני מקרים בלבד של "מילריטים" שהועמדו תחת אפוטרופסות. ייתכן שלא יהיה זה מיותר להתייחס בקצרה למקרים אלה.

GSAM 169האפוטרופוס של עצמו

GSAM 169.2המקרה הראשון אירע במדינת ניו יורק, במרחק של פחות משלושים מייל ממקום מגוריי. אדם שהונו עמד על כ-100,000 דולר קיבל על עצמו את תורת הביאה. הוא נתן כמחצית מסכום זה לאשתו ולילדיו, שלא חלקו עמו את אמונתו. את היתרה ראה כשייכת לו, והוא רשאי להשתמש בה כראות עיניו; וכיוון שחלק ממנה הוקדש לעבודת הביאה, ילדיו העלו התנגדויות, והתייעצו עם שופט, בטענה שיש למנות אפוטרופוס על אביהם. לאחר שהשופט הסביר להם את חובותיו וסמכויותיו של אפוטרופוס בניהול הרכוש, הוא ביקש מהם להציע את שמו של מי שהם רוצים שימונה. לאחר שהתייעצו ביניהם זמן מה, החליטו כי אינם מכירים איש שאליו יעזו להפקיד את הרכוש, ודיווחו לשופט כי בחרו באביהם כאפוטרופוס על עצמו. השופט פנה לאיש ואמר: "מר _____, ילדיך בחרו בך [170] כאיש המתאים לנהל את רכושך. מצב ענייניך נותר בדיוק כפי שהיה לפני שהובאת לבית המשפט."³

GSAM 170מצב מגוחך

GSAM 170.1המקרה האחר היה זה של סטוקברידג' האוולנד, מטופשם, מיין. הוא היה אחד מבעלי המלאכה הטובים ביותר בכל אותו אזור של המדינה, אמן בבניית טחנות וגשרים. במסגרת תנועת "צוחת חצות הלילה" זו, מר האוולנד רכב על סוסו על פני מספר עיירות, וחילק עיתונים וחוברות של האדוונטיסטים מבית לבית, למורת רוחם הרבה של מתנגדיו והלועגים, שהתלוננו כי בחלוקת החוברות הזו הוא הזניח את עסקיו. לכן הם דאגו מיד למינוי אפוטרופוס, שמצא לעצמו עבודה רבה יותר מכפי שציפה, שכן מר האוולנד הפנה אליו את כל גובי המס, ולמעשה כל מי שהגיע עם חשבונות לתשלום; "כי", אמר, "אינני נחשב ככשיר לנהל עניינים עסקיים כלשהם". זמן קצר לאחר מכן ביקש המחוז להקים גשר מעל נהר קנבק — גשר שיעמוד בפני זרם המים הסוערים והקרח הצף בתקופת שיטפונות האביב. נציבי המחוז ונציגי העירייה של העיירה החליטו שסטוקברידג' האוולנד הוא האיש המתאים למשימה. כשבאו אליו עם מפרט טכני וחוזה לבניית הגשר, הוא אמר באירוניה: "אדונים, תצטרכו לפנות לאפוטרופוס שלי. אתם יודעים שאני לא נחשב כמי שמסוגל לנהל את ענייניי בעצמי, והנה אתם באים אליי לבנות גשר!" המצב היה מגוחך מדי עבור אנשים נבונים, והאפוטרופסות הסתיימה בפתאומיות. די אם נאמר כי רודפיו הודו לאחר מכן בענווה רבה בטעותם על הדרך הבלתי צודקת והמיותרת שבה נקטו. [171]